היה בתיכנון לרכוב לעיר ספוז'נה ולבקר במערת הנטיפים המפורסמת.
יצאתי מלובליאנה במעבר בין כפרים ובפעם הראשונה הרגשתי את הקסם החופשי שבאוויר מהמסע. רכבתי במעלה הרים בקצב איטי אבל למזלי זה היה יום המנוחה של יום ראשון והתנועה הייתה דלילה.
הגעתי לעיר ומצאתי קמפינג סייט במעלה היער במרחק 4 קילומטרים מהמערות. לא התלבטתי וישר הקמתי אוהל בו השארתי את כל הציוד וירידתי ברכיבה חזרה לעיר ספוז'נה לבקר במערה. פתאום קלטתי שאני רואה את הבחור הסלובקי שישן מולי בהוסטל בלובליאנה ואיתו גם נערה קוראנית שגם היא הייתה בחדר.
שמחנו לראות אחד את השני ונכנסו ביחד לאטרקציה הנטיפית.
היה נפלא בפנים למרות 10 מעלות הצלזיוס. לקחו אותנו ברכבת לתוך ליבת המערה העצומה והמראות היו עוצרי נשימה.
נפרדתי מהחברים ועליתי חזרה לקמפינג. אחלה ערב עם הגיטרה, ארוחת ערב טובה ובירה.
למחרת בבוקר חציתי את הגבול לקראוטיה ברכיבה קשה בנתיבים עמוסי תנועה וצנחתי לעיר הנמל ריאקה מגובה 400 מטרים.
הייתה אווירה חמה בעיר אבל הרגשתי את העומס שבה והבוררות של האנשים.
עם כל תנועת המכוניות המשאיות והאוניות היו גם חיי לילה בסימטאות העיר.
העברתי לילה אחד בהסוטל ומיד התקדמתי לעבר העיר סאן. הרכיבה לשם סחטה ממני כל כך הרבה אנרגיות נפשיות ופיזיות. העליות היו למשאת נפש עם אקסטרה הציוד שלקחתי לטיול. התבבר לי רק בקראוטיה שהציוד שלקחתי מתאים לרוכב יותר גדול ממני. היחס משקל ביני לבין האופנים בשלמותם לא היה כזה רחוק. ובגלל זה האופניים הפכו לעול בעליות הקשות בקראוטיה וזה רק נגלה אלי ביום הרכיבה הראשון. משהו במקום הפעיל כוח הופכי והרגשתי שאני שורף את תמצית האנרגיה שבי. הרכיבה לסאן הייתה לאורך קו החוף. לתומי חשבתי שארכב בטיילת שטוחה. התברר לי שכל החוף השוכן על הים האדריאטי יושב על רכסי הרים והאלטיטיוד עלה לגובה 250 מטרים וירד חזרה לגובה פני המים בכמה פעמים. הנוף הנראה מלמעה השקיף על הים והאיים הקרואטים נראו כגן עדן. בשבילי החום הקופח והעליות נראו לגיהינום. אבל אי אפשר להגיד שלא היו רגעי עדן מתוקים.
טיפוסים מתישים שלאחרים יכולתי להתנחם שהגעתי לקמפ סייט בסאן שהתנחל על חוף פרטי ומוסתר. המים היו בטמפרטורה רעננה ומעודנת והמקום עצמו היה תוסס עם בר מסעדה, שם סיימתי את הערב על בירה קראוטית.
הצעד הבא היה להגיע לעיר זדאר שהייתה במרחק 160 קילומטרים מסאן ובניהם אין מה לעשות. החלטתי לשנות אווירה ולקחת מעבורת של עשר דקות שלקחה אותי לצד השני של קראוטיה. אי ארוך שלאורכו מגיע לזדאר בדרך שהיא יותר ראלית מבחינת רכיבה. לפני המעבורת טפסתי לגבהים של 350-380 מטרים מעל פני המים אבל הרגשתי מתודלק ובכושר טוב יותר מאתמול.
באי מצאתי קמפינג פשוט על החוף. האוהל שלי ממקום קצת לפני החוף ולידי במרחק עשרה מטרים כלבים חתולים יתושים ואין הרבה מה לעשות. לכלבים היה מה לעשות כל הלילה. נביחה אחת העירה את כל הלהקה ובכל שעה בלילה כלב אחר הצית את המהומה ולאחריו שאר הכלבים. באמצע הלילה התעוררתי מהקור והוצאתי את השק שינה הדאון שלי ובבוקר כשהשמש עלתה הרגשתי שאני עומד להתאדות. כולי הייתי לנטיף ובתוך האוהל היה נראה זה כעונש אידיאלי.
נסיון כושל של עצימת עין נוספת וישר במלוא המרץ החלתי לקפל את הציוד ולהתארגן לרכיבה מוקדם. עליתי על האופניים וכשטיפסתי מהחוף למעלה הדרך, הבנחתי ברוכב שמחפש מוצא.
עצרתי כדי לברך לשלום וגילתי שאנחנו מועדים לאותו הדרך לעיר זדאר.
זה היה אדוארד, בחור צרפתי, איש משפחה שבחר לקחת חופשה קצרה עם האופניים ולרכב בכמה מדינות באירופה. היה לנו משהו במשותף וזו הרוח הצעירה שלמרות כל הקשיים הצלחנו לשים הכל בצד ולצחוק על כל דבר בדרך.
יצאנו לרכיבה ביחד והחלנו לטפס כמה מקטעים, לאחריהם נפרסה אלינו רצועת האי מלמעלה. זה היה מדהים לראות את האיים וברקע הים התמזג ומילא בדיוק את המפרצים.
הרכיבה בהמשך נכנסה אל תוך המדבר הזח של האי והרגשנו את השמש מכה בנו בכל כוחה. למרות המקטעים ומזג האוויר החם והיבש, הצלחנו להעביר יום רכיבה קשה בהנאה מרכיבה משותפת. הייתה הרגשה שהיום נכתב בצורה מדויקת מראש והדרך חיכתה רק בשיבלנו ביחד וכאילו הכרנו במשך הרבה זמן. אחרי עצירה של הכנת סנדוויצ'ים וקפה כאשר אדוארד צילם אותי עושה תוכנית בישול בטבע, המשכנו באנרגיה ממוחזרת לרכוב לזדאר. בשארית כוחנו הגענו לזדאר מיובשים. חיכיתי לשתות בירה בטעם וניצלנו את החוף בעיר העתיקה בשביל המנוחה והצמאה. הכרתי עיר תוססת אבל גם ניחנת בשלווה ולא ממהרת לשום מקום. נפרדנו לדרכנו אחרי סט של צילומים וברכות הדרך לכל אחד. הכרתי חבר ליום אחד אבל מהסוג שפוגשים רק במקומות נידחים תוך כדי המסע וזה נשמר באוסף.
יצאתי מלובליאנה במעבר בין כפרים ובפעם הראשונה הרגשתי את הקסם החופשי שבאוויר מהמסע. רכבתי במעלה הרים בקצב איטי אבל למזלי זה היה יום המנוחה של יום ראשון והתנועה הייתה דלילה.
הגעתי לעיר ומצאתי קמפינג סייט במעלה היער במרחק 4 קילומטרים מהמערות. לא התלבטתי וישר הקמתי אוהל בו השארתי את כל הציוד וירידתי ברכיבה חזרה לעיר ספוז'נה לבקר במערה. פתאום קלטתי שאני רואה את הבחור הסלובקי שישן מולי בהוסטל בלובליאנה ואיתו גם נערה קוראנית שגם היא הייתה בחדר.
שמחנו לראות אחד את השני ונכנסו ביחד לאטרקציה הנטיפית.
היה נפלא בפנים למרות 10 מעלות הצלזיוס. לקחו אותנו ברכבת לתוך ליבת המערה העצומה והמראות היו עוצרי נשימה.
נפרדתי מהחברים ועליתי חזרה לקמפינג. אחלה ערב עם הגיטרה, ארוחת ערב טובה ובירה.
למחרת בבוקר חציתי את הגבול לקראוטיה ברכיבה קשה בנתיבים עמוסי תנועה וצנחתי לעיר הנמל ריאקה מגובה 400 מטרים.
הייתה אווירה חמה בעיר אבל הרגשתי את העומס שבה והבוררות של האנשים.
עם כל תנועת המכוניות המשאיות והאוניות היו גם חיי לילה בסימטאות העיר.
העברתי לילה אחד בהסוטל ומיד התקדמתי לעבר העיר סאן. הרכיבה לשם סחטה ממני כל כך הרבה אנרגיות נפשיות ופיזיות. העליות היו למשאת נפש עם אקסטרה הציוד שלקחתי לטיול. התבבר לי רק בקראוטיה שהציוד שלקחתי מתאים לרוכב יותר גדול ממני. היחס משקל ביני לבין האופנים בשלמותם לא היה כזה רחוק. ובגלל זה האופניים הפכו לעול בעליות הקשות בקראוטיה וזה רק נגלה אלי ביום הרכיבה הראשון. משהו במקום הפעיל כוח הופכי והרגשתי שאני שורף את תמצית האנרגיה שבי. הרכיבה לסאן הייתה לאורך קו החוף. לתומי חשבתי שארכב בטיילת שטוחה. התברר לי שכל החוף השוכן על הים האדריאטי יושב על רכסי הרים והאלטיטיוד עלה לגובה 250 מטרים וירד חזרה לגובה פני המים בכמה פעמים. הנוף הנראה מלמעה השקיף על הים והאיים הקרואטים נראו כגן עדן. בשבילי החום הקופח והעליות נראו לגיהינום. אבל אי אפשר להגיד שלא היו רגעי עדן מתוקים.
טיפוסים מתישים שלאחרים יכולתי להתנחם שהגעתי לקמפ סייט בסאן שהתנחל על חוף פרטי ומוסתר. המים היו בטמפרטורה רעננה ומעודנת והמקום עצמו היה תוסס עם בר מסעדה, שם סיימתי את הערב על בירה קראוטית.
הצעד הבא היה להגיע לעיר זדאר שהייתה במרחק 160 קילומטרים מסאן ובניהם אין מה לעשות. החלטתי לשנות אווירה ולקחת מעבורת של עשר דקות שלקחה אותי לצד השני של קראוטיה. אי ארוך שלאורכו מגיע לזדאר בדרך שהיא יותר ראלית מבחינת רכיבה. לפני המעבורת טפסתי לגבהים של 350-380 מטרים מעל פני המים אבל הרגשתי מתודלק ובכושר טוב יותר מאתמול.
באי מצאתי קמפינג פשוט על החוף. האוהל שלי ממקום קצת לפני החוף ולידי במרחק עשרה מטרים כלבים חתולים יתושים ואין הרבה מה לעשות. לכלבים היה מה לעשות כל הלילה. נביחה אחת העירה את כל הלהקה ובכל שעה בלילה כלב אחר הצית את המהומה ולאחריו שאר הכלבים. באמצע הלילה התעוררתי מהקור והוצאתי את השק שינה הדאון שלי ובבוקר כשהשמש עלתה הרגשתי שאני עומד להתאדות. כולי הייתי לנטיף ובתוך האוהל היה נראה זה כעונש אידיאלי.
נסיון כושל של עצימת עין נוספת וישר במלוא המרץ החלתי לקפל את הציוד ולהתארגן לרכיבה מוקדם. עליתי על האופניים וכשטיפסתי מהחוף למעלה הדרך, הבנחתי ברוכב שמחפש מוצא.
עצרתי כדי לברך לשלום וגילתי שאנחנו מועדים לאותו הדרך לעיר זדאר.
זה היה אדוארד, בחור צרפתי, איש משפחה שבחר לקחת חופשה קצרה עם האופניים ולרכב בכמה מדינות באירופה. היה לנו משהו במשותף וזו הרוח הצעירה שלמרות כל הקשיים הצלחנו לשים הכל בצד ולצחוק על כל דבר בדרך.
יצאנו לרכיבה ביחד והחלנו לטפס כמה מקטעים, לאחריהם נפרסה אלינו רצועת האי מלמעלה. זה היה מדהים לראות את האיים וברקע הים התמזג ומילא בדיוק את המפרצים.
הרכיבה בהמשך נכנסה אל תוך המדבר הזח של האי והרגשנו את השמש מכה בנו בכל כוחה. למרות המקטעים ומזג האוויר החם והיבש, הצלחנו להעביר יום רכיבה קשה בהנאה מרכיבה משותפת. הייתה הרגשה שהיום נכתב בצורה מדויקת מראש והדרך חיכתה רק בשיבלנו ביחד וכאילו הכרנו במשך הרבה זמן. אחרי עצירה של הכנת סנדוויצ'ים וקפה כאשר אדוארד צילם אותי עושה תוכנית בישול בטבע, המשכנו באנרגיה ממוחזרת לרכוב לזדאר. בשארית כוחנו הגענו לזדאר מיובשים. חיכיתי לשתות בירה בטעם וניצלנו את החוף בעיר העתיקה בשביל המנוחה והצמאה. הכרתי עיר תוססת אבל גם ניחנת בשלווה ולא ממהרת לשום מקום. נפרדנו לדרכנו אחרי סט של צילומים וברכות הדרך לכל אחד. הכרתי חבר ליום אחד אבל מהסוג שפוגשים רק במקומות נידחים תוך כדי המסע וזה נשמר באוסף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה