ליבי למזרח גאורגיה

גאורגיה האירה את פניה אלי, משני צידי הלחי. משמאל, הים השחור היפנט אותי בשיכרון חושים, ומצדדי מסה נכבדת של תנועה לא סובלנית במיוחד, גרמו לי כנראה לאבד את הריכוז בשוליים ולהיכנס לשדה מוקשים שהוביל לפנצ'ר ראשון בגלגל האחורי אחרי 4000 ק"מ. האדרנלין שזרם בעורקיי מהציפייה לגאורגיה, נתן לי האנרגיות לפרוק במהירות טקטית את ציוד האופניים ולהתחיל במלאכת התיקון בשעת ערב. הגעתי לבסוף בשעה 7 בערב להוסטל שהיה במרחק קצר מהים בעיר בטומי. בטומי היא כור היתוך לאנשים ותרבויות מכל העולם. הכרתי אירנים, סעודיים, ואפילו סורי אחד שהעיר לי שאני נראה סורי בכתפיים. עם חברי הרוכב הרוסי שהגיע מרכיבה מעירו ועד לבטומי מהכיוון הנגדי, ניצלנו את עיר החוף וביום המנוחה שהינו בים.
קצב האנשים היה נינוח והעיר לא שידרה לחץ יתר. בתחושת ניצחון, מהולה בחשש מהצפוי בימים הראשונים בגאורגיה, יצאתי מהעיר והתחלתי את הרכיבה בתוואי הנהר לכיוון ההרים. ידעתי שאני לקראת סיום המסע, והגוף תירגם את זה בעייפות וחוסר שיתוף פעולה. גררתי את עצמי בתחילה, ככל שהנוף התייפה יותר, כך גם עירנותי נעשתה חדודה. עד שמטר גשם טרופי הוריד את מטענו על הסביבה הירוקה, ואני נכבתי אך בלת ברירה המשכתי לרכב. בלי שום התראה מימני ראיתי מסה של אנשים, יורדים במורד המדרגות ומתפעלים מגשר אבנים עתיק יומין. לא חסרו גם קבוצה של ישראלים באתר והיה זה באמת מרשים לראות את הגשר שמעל לנהר עומד יציב וחזק.
בהמשך הדרך, הנוף האיר את חושיי וכל הסביבה גרמה לי לחייך. רכבתי בתוך עמק ההרים שעלה וירד במחזוריות במגמת עלייה ויכולתי לראות כפרים שלמים על צלעי הר גבוהים מעל התהום. בשעת הצהריים החמה, ניצלתי פינה מוצלת לקירור הגוף וקריאת ספר. לא נשארו עוד הרבה קילומטרים לעיר קאלו, אך היה נדרש לטפס אליה לא מעט. קפה שחור חזק עשה לי את שארית הרכיבה והרוח המתחשבת גרמה לי לעוף על הדרך ללא מעצורים, עד שהגעתי למלון דרכים בפאתי העיר. הכרתי זוג יונים לא צעיר מצ'כיה והמקומיים הזמינו לנו קנקן יין לבן וישבנו יחדיו כל הערב. בלילה נכנס למלון לפתע רוכב מקלורדו בשנות השלושים לחיו. כובעו הזכיר שודד דרכים שמחפש הרפתקאות. באמת הוא חיפש הרפתקאות בגאורגיה ובחר להתמצא דווקא בהרים ולהתמסר לשקט ולשלווה. למחרת יצאתי לפניו וקינאתי כל כך באופני השטח שהיו לו על פני אופני הטורינג המוגבלות שלי. הדרך שהתחילה בגובה 850 מטרים נפרסה על פני שטח כורכור עם אבנים על פני 50 קילומטרים שברובם היה הטיפוס למעבר הרים אלפיני בגובה 2025 מטרים. התחלתי את הדרך במצב ירוד וטרוד האם אצליח לצלוח את הדרך הבעיתית ללא נפילה. יחד עם העיפות כתוצאה מהיין של אתמול, הייתי נטול מחשבות ורק רציתי לעבור את החלק הקשה. הדרך טילטלה אותי ימינה שמאלה, הרגשתי כאילו אני נוסע בכרכרה מימיי הביניים. כל הדרך העוברים האירו לי פנים והילידים התרוצצו בין הכפרים בהתרגשות לברך לשלום. נזכרתי באדם זקן שחלף על פני בדרך והוא חייך אלי בחיוך נטול שיניים, וכנראה הדרך הקופצנית אשמה בכך.
הדרך נהייתה טכנית כשהתחלתי לטפס והיו קטעים שבהם נכחו אבנים גדולות ושיפועים חדים יחד עם הבליטות באדמה שכמעט גרמו לנפילתי. הצלחתי לאזן את עצמי במהירות מינמלית של 4 קמ"ש. הדרך למעלה עברה בוואדי של ההרים ובאזורי כפרים רבים וגם בתים פזורים בצלעי ההרים שלמטה ובצמרות. כל אלה יצרו מראה טרופי וברקע יכולתי לראות את הקצה של המעבר האלפיני שחיכה לי בתמימות. אחרי רכיבה ארוכת שעות, הגעתי לאווירה האלפינית והנוף השתנה ללבן. הרבה מעידות כמעט גרמו לנפילתי עקב הצמיגים הדקים שסטו מכל אבן קטנה. לאט לאט עליתי בשלבים עד שלבסוף קבוצת פרות הופיעו ואלה בישרו על הגעתי לפיסגה. המראה מלמעלה היה עוצר נשימה כאשר יכולתי להשקיף על אופק הרים והעמק ממנו הגעתי. מצדו השני של המעבר היו קבוצות בתים פזורות על הרמה, ורציתי להישאר למעלה כדי להכיר את המקומיים בשעת האכילה. מצאתי ספסל מול בתי העץ ולפתע הפתיעו אותי ילדים חמודים עם הפר חמד שלהם קשור לאחד מהילדים, והם אירחו לי חברה כאשר אכלתי את ארוחת הסנדוויץ' המסורתית. הצלחנו לצחוק אחד מהשני תוך שהראיתי להם כיצד מכינים סנדוויץ' שדה לא מרשים והם עשו פרצוף חמוץ. הצטלמנו יחדיו כאות פרידה והחלתי לרדת את הירידה הגדולה שעדיין עברה בדרך הכורכר. בקפיצות של רודאיו, גלשתי במהירות יחסית ושמחתי שצלחתי את החלק הקשה בשטח. הערב ירד ורכבתי בשעת ערב מאוחרת באזורים שקטים לכיוון העיר בה תיכננתי ללון. הגעתי לעיר בה היה מבצר הרבי ומבחוץ הוא היה נראה מרשים אך לא הספקתי לבקר בו. הייתי נלהב מהמחשבה שעוד יומיים אסיים את המסע בטביליסי ורציתי לדבוק במטרה לסיים ביום שישי. כך שביום חמישי יצאתי בלי לחץ לכיוון העיר פוטי שהיתה במרחק רב של 130 ק"מ. הרגש דחף אותי קדימה בקילומטרים הראשונים, אך ככל שהשעה התקרבה לצהריים כך הרוח נעשתה אלימה בכיוון מדויק נגדי. היה קשה להנות מהנוף הפרוס כאשר תנאי הדרך לאהיו לטובתי וסבלתי בשקט על האוכף כמה שעות. פניתי ימינה בשלב מסוים כדי להיכנס לאזורים כפריים ולברוח מהמולת הכביש. בכפרים פגשתי אנשים שהאירו פניהם אלי ונדהמו לראותי. חיכתי בארוחת הצהריים עם אנשי הכפר עד שהרוח נרגעה קצת והמשכתי לרכב בדרכים השקטות. השקט והשלווה הציפו בי מחשבות על כל מה שעברתי במסע. היה זה רגע שהתבוננתי באופק ונכנעתי לרוח הקשה. עליתי במעלה ההר וראיתי מבצר מרשים בקצהו. בסוף היום כשהשמש ירדה לגמרי, בתפאורת שמיים יפה ומרעננת בטיפות הגשם,  הגעתי מאוחר לעיר פוטי. לא ציפתי להגיע לעיר כל כך שקטה ושלווה. העיר נתחמה על ידי הנהר וחציתי את הגשר שהוביל אליה. אופי הבתים והמבנה האורבני שידרו עיר ממסע בזמן אחר. היה לי מאוד נוח להתארח בגסט האוס של משפחה והרגשתי ממש בבית. התבשרתי על היסטורית העיר וגיליתי שסטלין נולד בה. בהמלצתם של אנשי הבית, תיכננתי גם לבקר בעיר מערות עתיקה שהייתה במרחק קצר מפוטי ועל הדרך לטביליסי.  
היום הגדול הגיע בו יכולתי לספור את הדברים האחרונים שאותם חזרתי אליהם בצורה טיקסית. לקום בבוקר לאכול דייסת שיבולת שועל ולתחום את יום הרכיבה לפי שעות אכילה. הדרך לאתר המערות עברה בקלילות יתרה ויכולתי סוף סוף לשבור את הטקס הנישן של רכיבה בלבד. נכנסתי לאתר המפורסם והלכתי ברגל לשם שינוי. מצאתי את עצמי מתהלך מרוהט במצלמות ומסכם את המסע אל המצלמה תוך שאני מטפס אל המערות ומתפעל  שבהם חיו אנשים בתקופה מאוד רחוקה בהיסטוריה. אחרי סיבוב של כמעט שעה בהנאה רבה, נעלתי מטרה להמשיך לרכב לכיוון טבילסי. לא הרגשתי שום רגשות על סיום המסע והיה לי מוזר שכך. כל הגוף שלי היה גמור ורק רציתי לסיים עם הסבל כתוצאה מהרכיבות הארוכות בימים האחרונים בתנאים הקשים. ההרים מרחוק הצליחו להרשים אותי וליצור מראה חדש, תוך שהשמיים התמלאו בעננים ודבקו בהרים הגבוהים. שוב העדפתי לרכב בדרכי הכפרים ונהנתי מאוד מהשקט של האנשים ומהתלהבותם בי. הרגשתי אטרקציה בכל פעם שאנשים נעצו בי מבטים והרבה קריאות לשלום וברכות, דירבנו אותי לפדל מהר יותר כנגד הרוח ולא לעצור. בימים האחורנים הרגשתי שאני שורף אנרגיה חילופית שבאה על חשבון הבריאות שלי. זה גרם לי להבין שבאמת עלי לסיים את המסע ולהיכנע לכוחות הגוף. השלמתי עם המציאות וקיבלתי בהבנה שנשארו לי חמישים קילומטרים אחרונים של רכיבה במסע. אותם קילומטרים חלפו להם בשיכרון חושים כאשר החלתי לקלוט שהצלחתי להשלים את המסע בהצלחה. לא קלטתי זאת עד ששלט בלי שום הקדמה בישר לי על בואי לטבילסי. לא הצלחתי להכיל את התנועה העמוסה של העיר ובד בבד לא היו לי את כוחות הנפש לשמוח על השלמת המסע. טביליסי גנבה את תשומת ליבי לידיה מהאדרלמוסיה ששרה בה, ונכנסתי למצב הגננתי כתוצאה מההתרגלות לרכב בכפרים השוממים והשלווים.

כל הדרכים מובילות לגאורגיה

לאחר שהייה בימים האחרונים על רמת ההרים בגובה ממוצע של 1500 מטרים, יכולתי להרגיש את בצניחה בגובה את הלחות הגבוהה והחום המסיבי ששר בעיר ארזניקן. הרשתי לעצמי להחזיר קצת קלוריות אלכוהוליות ולקרר את עצמי בערב במלון. הגוף שמוצף גם ככה באדרנלין מעשר שעות רכיבה לפעמים, מגיב בריאקציה להטוטית עם קצת אלכוהול מהחיטה. כך קמתי לבוקר אנרגטי והרגשתי עליז על השוליים בתחילת הרכיבה. העברתי את החלק הקשה של השעמום ההתחלתי בדאחקות ובידור עם עצמי. עד שהשמש כבר הורגשה היטב וייבשה אותי בקטע לא מצחיק. רכבתי בעמק ארוך עם תוואי הנחל וכמות המים הלכה ואזלה. הרגשתי מיובש ולא מצאתי שום מקור של זרימה. עד שבאמצע העמק המייגע, יכולתי להירגע כאשר מצאתי את לוח האבן עם ברז המים הקרים. רק אז יכולתי להתרכז ולהבין את היופי הגלום של המקום. הרים גבוהים תחמו את הנהר והכביש משני צדדיו והנהר שלעצמו היה נראה מרענן את כל הסביבה הצהובה. עם פול טנק מים המשכתי לרכב עד שהגיע לחצי. שם למדתי לקח ועצרתי בתחנת הדלק הקרובה כדי למלות את החסר. מקומי שתידלק את רכבו, בנדיבותו המופלאה קנה לי את המים וקיבלתי פידבק להמשיך לרכב עד שהגעתי לתחנת היעד, לעיר בשם טראצ'ן. לא עיר סימפתית בלשון המעטה. רק חנויות וחאפלה טורקית, ואני ביניהם מעביר את הערב בחדר במוטל פשוט של תחנת דלק. לא הסתכלתי בראי המוצמד לכידון האופניים כאשר עזבתי את העיר. רק רציתי להתרחק ולהתחיל כבר לטפס לעלייה שמובילה לפיסגה בגובה 2050 מטרים.
בחיים לא האמנתי שאצליח לחייך במשך כל העלייה שהסתכמה בכמעט 700 מטרים טיפוס. כנראה השילוב של היופי הררי והרוח שנחסמה על ידי הפסגות, גרמו לכך שטיפסתי במעלה ההר במקום בו משאיות כמעט היו בקצב שלי. החיוך ירד מפני כאשר השמש הכתה ברגליי וגרמה לשריר האחורי של הרגל להיכווה ופגמה בתיפקודו. הרגשתי שהשריר כמעט הולך ומתפוצץ, בו בזמן שמזג האוויר השתנה בבת אחת לערפילי עם רוחות חזקות כנגדי. בעלייה נצחית מתונה בקטע שהיה רק מישורי, מהירות הרכיבה שלי ירדה לעשר קמ"ש ממוצע ונמשכה עד שהגעתי לעיר אזראום. הסתכלות על קאונטר הקילומטרים הייתה לטעות פאטלית וההרגל הזה גרם לדרך להיראות לנצחית. מסביביי הרים באופק והעיר אזראום נראתה מרחוק ונשארה כך במשך הרבה מאוד זמן של ייאוש. לבסוף הגעתי אליה לפתע ודווקא התרשמתי שלמרות הגודל שלה שמכילה כמעט חמש מאות אלף תושבים, לא הרגשתי מאוים מתנועת המכוניות והאנשים עצמם התעסקו בשלהם ולא ישבו בחיבוק ידיים בחאפלה טורקית והסתכלו עלי כפולש.
עוד יום שישי הגיע ואני תמיד מאמין שהיום הזה יהיה מבורך עבורי. השמים היו בהירים אך הרוחות מיום אתמול נשארו לנשוב בעוצמה באותו הכיוון. החלתי לרדת מהעיר והתחברתי לכביש אזראום - ארטבין שזו בעצם הכביש שמוביל אותי צפונה לכיוון הים השחור. הפחד התמידי שלי הוא לפגוש רוח נגדית. למזלי קיבלתי רק רוח צד והצלחתי להתמודד איתה בדרך מקורית כאשר רכבתי על שול הכביש בצד הכי ימני וכאשר הרוח הכתה בי בחוזקה ממזרח מהצד הימני שלי, נתתי לה לקחת אותי לקרבת הכביש אודות השוליים הרחבים ולתפוס עימה תאוצה וכשקבילתי מכה שמשכה אותי ימינה כאשר הרוח נרגעה, חזרתי לצד השוליים וכך הלאה רכבתי בזיגזג בנסיון לתפוס את הרוח ולהפיק ממנה משהו טוב. המשהו הזה גרר אותי בקצב סביל של 13 קמ"ש ממוצע. לאחר מישור ארוך, הגעתי להרים שנראו באופק מאתמול. מקרוב הם נראו ידידותיים ובירכו אותי על בואי לכביש העובר בין ההרים. הסביבה נעשתה פתוחה יותר והתנועה נהייתה דלילה ויכולתי לנשום אוויר יותר נקי סוף סוף נטול מזהמים מעודף משאיות. אחרי טיפוס במעבר ההרים, הגעתי לרמה הכי גבוה שהייתה בגובה 2090 מטרים. אני כמעט בסוף טורקיה ופעם ראשונה שהתחברתי לטבע שצפיתי מלמעלה. התמסרתי לנוף ולשלווה שהאווירה על הרמה יצרה. שמחתי כל כך לדעת שמעטה אני צונח עד לגובה 1000 מטרים היישר לאגם טורטום בו תיכננתי לישון באוהל אחרי הרבה מאוד זמן שלא הייתי בקמפינג. כל הדרך מטה, הייתי באילום פה מהיופי שהטבע הציע וכך בלי שום התייחסות לזמן ולדרך הארוכה שמצפה לי, עצרתי בכל מקום מעניין כדי לצלם ולתעד את הדרך. נהנתי כל כך לרכב ולצלם את האזור והאמת שבפעם הראשונה התוודעתי לכך שלשם זה באמת באתי ורציתי לחפש את אותם המקומות האלו שיענו על צרכי כמטייל רכוב. אבל כדי להגיע למקומות האלו, כמובן שצריך גם לסגור את העיניים בדרכים משעממות שהיו לי לא מעט בזמן האחרון. כל הדרכים מובילות לגאורגיה ובליבי אני כבר צמא כמחפש את הגבול שיפריד אותי מטורקיה הענקית. אחרי כמעט חודש ימים ברכיבה מזרחה בטוריקה, כעת מטרתי לעלות צפונה בדרך לארטבין שתקרב אותי עשרות קילומטרים בודדים מהגבול הגאורגני.
בזמן שרצות לי מחשבות על סיום המסע הקרוב בגאורגיה, הדרכים שבהן עברתי בירידה המתונה מטה, פשוט העלו לי חיוך שלא ירד מהפנים. הרים בגאומטריות מיוחדות לאזור יצרו מראה אפוקליפטי וערים שהתמקמו בין לאותם הרים בין לנחל שפילח את המעבר ההרי, הפעימו בי התרגשות לעובדה שיש לי הכבוד לרכב במקום המופלא הזה. ילידים שובבים ביקשו ממני בישוב מבודד לקנות ממני סיגריה בכסף, ולא יכולתי להוכיח אותם כי לא דיברו אנגלית. בהמשך במגמת הירידה ואחרי סטים ארוכים של צילומים, הגעתי לתחילתו של האגם טורטום, ולפתע בלי שום אזהרה, עלייה של 14 אחוז שיפוע תקפה אותי ללא רחמים. צלחתי אותה בעמידה ומלמעלה הנוף על האגם והדרך ממנה הגעתי דרשו ממני לעצור באמצע העלייה ולצלם אותם מכל זווית. לאחר המעבר בטיפוס הקשה והקצר, הגעתי לקמפינג שהתמקם על שפת האגם. קיבלו אותי בעלי המקום בחיוך ואחר טבילת מקלחת באגם וארוחת ערב טובה שהכנתי, הוזמנתי לתה בחברתם. שם יצא לי להכיר את קאמל, אוהד ותמוך נלהב של ישראל שחי בכפר על יד. דיברנו עמוקות על נושאים חשובים. בסיום היום המסיבי, כלב גור של רועה צאן טורקי חמדמד ומתוק ישן על יד האוהל שלי וחימם לי את הלב. גם את הנעל שלי הוא חימם היטב ואפילו גנב לי את הגרב באמצע הלילה ורתן על האוהל מספר פעמים. קמתי עם יללותיו של הגור אך לא היה לי זמן לתת לו תשומת לב רואיה. רמת החום הייתה כבדה והבוקר עוד לא התחיל. התארגנתי בכפיה לצאת לרכיבה למרות שלא ישנתי כראוי בגלל החום ששרר בלילה.
הגוף שלי גרר את עצמו על האופניים והרגשתי מיותם מאנרגיות. עד שהחלה הירידה ועמק ענק נפער מתחתיי. האזור הוקף בקניונים ענקיים שהתחזו למדברי נוואדה. בין להרים התיישבו כמה בתים וכפרים בגובה. ראיתי את הפשטות של חיי האנשים באזור. בכביש שעבר בתוואי הנחל במעבר בין ההרים, חיכו להם בשוליים ילדים על כיסאות, מראים את ידיהם עם פירות ומציעים למכור לעוברים והשבים. המחזה הותיר בי צביטה של יופי, שלווה ורוגע.
באיזשהו שלב נכנסתי למנהרה שהובילה לכיוון העיר ארטבין. צלחתי אותה במהרה עד שלפתע קלטתי שאני רוכב בתוך סדרה של מנהרות שעולות למעלה בתוך ההרים ומתחתי האגם שהוזרם מנתיב הנהר. השמש והזיעה סינוורו אותי מרוב טיפוס לרמה של גובה הכביש שעבר בין המנהרות. כך רכבתי מעלה, מטה, באזור צפוף הרים עם תוואי האגם בתוך כ 37 מנהרות. קצרות וארוכות יחדיו. ספרתי מנהרה מנהרה כדי לדרבן את עצמי שגמעתי מרחק דרך עד כה. אך ככל שהמספר עלה, כך גם הקושי עלה ביחד עם התגברות הרוח הנוראה שהונחתה עלי בכוח גדול מבעד למנהרות, ועם קרני השמש הלוהטות שאפילו את מי הברזיות הם הצליחו לחמם. אין ספק שהופנתטי מאוצר הטבע הזה ביחד עם הרכיבה במפלצת ההנדסית הזו שגם מידי מספר מנהרות גם היו גשרים שהובילו לצידו האחר של הנהר. אחרי כל טלאות הדרך ועימם גם כלב זאב תקף והתנגח באופניי מאחורה תוך שאני נס על נפשי, הגעתי בשארית כוחתי לארטבין שישבה על צלע הר ענק ובמרומיו עננים אפורים ודכוסים טעונים על הפסגות ויצרו אווירה טרופית. הרשתי לעצמי לפרוע את כל הלירות שהיו לי בארנק ולהתפנק ביום האחרון בטורקיה במלון שהשקיף על העיר מצלע ההר הנגדי. התעוררתי ליום הגדול לו חיכיתי במשך כל המסע, היום בו אחצה את הגבול לגאורגיה, מדינת היעד. למרות 100 הקילומטרים שחיכו לי בדרך שבחצייה טיפוס לגובה 700 מטרים מהעמק הנמוך, ההתרגשות לדעת שצלחתי את טורקיה אחר חודש ימים אינטנסיביים, העלתה בי הערכה עצמית גבוהה. כל הרגעים הטובים והקשים שספגתי בטוריקה, הציפו בי מערבולת של חוויות עוצמתיות שנחקקו טוב מאוד בזיכרון. אולי כי הייתי תקופה לא קצרה בטורקיה על פני הבלקן ונראה שהזיכרונות משם פשוט נמחקו, או יותר נכון נראים לי כתקופה אחרת בזמן. העמק התרחב ונמשך בין הנהר ויצר מראה טרופי ירוק. ניסתי לשמור על מהירות בסיסית של 13 קמ"ש, אך בקושי רב אודות לרוח הפזורה. הגעתי לעיר בארכה משם כביש בין ההרים הוביל קיצור דרך לכיוון גאורגיה, אך קבוצת שוטרים האירו את דרכי לכיוון הים השחור בסיבה שרק משם יש ביקורת גבולות. כך הייתי צריך לטפס את ההר הקשה שהוציא ממני הרבה אנרגיות, תוך שהלחות הגבוהה והרכיבה בתוך שכבת העננים הערפילית שפוזרו בגבהות, שאבו ממני עד טיפת הזיעה האחרונה. מלמעלה, תהום נפער במרחב עצום ומלמטה ניתן היה לראות בקושי את הכפרים ששכנו במורד הכביש, עקב העננות הערפילית.
ירדתי כמו כדור שנפלט מאקדח יציב, במהירות גבוהה ובביטחון על הכביש, כל הדרך במגמת ירידה,והופא, הגעתי לעיר הופא, ששכנה בים השחור. היה מדהים לראות את האין סוף של הים אחרי חודש שלא ראיתי חופש כמוהו מאז שהותי באיסטנבול. פניתי מזרחה ורכיבה לא ארוכה בתוך מנהרות ועל הכביש הראשי בקו הים, הובילה אותי לגבול הגאורגני. מנסה לשמור על איפוק מההתרגשות הגדולה בפני שוטרי הגבול, וטרמינל בו עברתי בצורה קלאסית נתן לי הכבוד להימצא בגאורגיה.

הרי האין סוף - צפון ומזרח טורקיה

ספגתי הרבה יופי, שקט ושלווה בהרי האין סוף של היצירה הקאפדוקית. היה עלי לאסוף את כל המראות היפים ולהמשיך לדבוק במטרה. הדרך עלתה צפונה בנטייה מזרחית ואני בתחושה כיפית שהרוח עימדי. התחיל קסום, עבר למוסת סבל בעליות תחת השמש, ונגמר בתוך פקעת עצבים של עיר גדולה בשם קאיסרי. נכפתי להיכנס לעיר רק על מנת למצוא מקום לישון בו. הרכיבה בתוך העיר לא הייתה מתנה. הרחובות עמוסים, תנועת המכוניות לצד הרכבת הקלה לא קלה כמוה. בפאתי העיר שמתי לב לפליטים שרובם סורים, מתנחלים באוהלים על השדה מעבר לכביש הראשי.
מזל שהאף שלי היה חצי סתום כאשר הגעתי למוטל שהריח הטבעי שלו מעובש ונאלצתי להתמודד איתו בהרפיית חושים. כאשר מטר גשם עצבני פקד את המקום, רגשות של יאוש הציפו בי. הדיכאון רדף אותי כאשר הרגשתי שהעיר סוגרת עלי. השלמתי עם המצב והתנחמתי שזו אחת הערים הגדולות והאחרונות שהעבור בהן. למחרת בבוקר טענתי מטרה לרכב 115 קילומטרים לעיר במחוז סיואס במטרה לשים את הראש במקום בטוח. בתחילת הרכיבה הייתי בראש דרוך, להיות סבלני ביציאה מן העיר וכמו סוס עם שני חוסמים מצידי הראש, דהרתי צפונה בתחושה כללית טובה. הרגשתי חופשי שוב והתמסרתי לנופים השגרתיים תוך מחשבות על החיים. הייתה נקודה שהערכתי את הרגע עם כל הכאב בדרכים. הקילומטרים לא העיקו עלי והתגלגלתי במהירות בדרכי הרולינג אילס וגם היה רגע מתוק שבירידה גדולה עקפתי טרקטור שאחרי זה עשה איתי מירוץ במישורים.
הגעתי למלונית דרכים בתחנת דלק והתגאתי במרחק שעברתי. חיפשתי בעיר טבק לגילגול כצ'ופר על איפה שהגעתי עד כה. בעל החנות חשב שאני סורי, אולי בגלל הזקן הג'ינג'י, ואמרתי לו בתגובה חאלבי. ביום המחר האנרגיה ירידה והרגשתי מרוקן בשרירים. התחושה הייתה ירודה למרות המרחק הקצר של 83 הקילומטרים להגיע לעיר סיואס. גמעתי חלקים בנוף שגרתי וצפוי. עד שהשלטים המכוונים לסיואס החלו להראות 30 ו 20 קילומטרים ופניתי לאזור אחר. משם הכל נראה אחרת, האנרגיות חזרו ואני נדהמתי מהשינוי התהומי של פני האזור. נכנסתי למעין עמק הרים יפייפה וביזרי בעל צורות מיוחדות ומצדדו אזורי התיישבות קטנים. העיר סיואס נראתה יותר ידידותית יחסית ופתוחה והתמצאתי בקלילות אל מקום נוח להעביר בו את הלילה.
נראה שאזור הנוחות שלי הוסב לשגרת המלונות. לירה טורקית היא באותה השער של השקל, אבל המחירים ללילה במוטל מאוד זולים ונכנסים בתקציב שלי. כך מיפיתי את שארית הדרך במזרח טורקיה ותיכננתי לישון במקומות שבהן יש מלונות. הדרך למוטל הבא היה בעיר זארה במרחק רכיבה של 73 קילומטרים. אמנם קצר אבל הדרך כללה הרבה עליות וירידות שחזרו על עצמן ובמקום בו אין עצים גם החום משפיע על איכות הרכיבה. ההרים התבלטו ברקע במרחקים וגם בסביבה הקרובה והעפילו עלי קושי שאני קטן והדרך גדולה. הרי החאלבה השגרתיים האלו לא נותנים לי סיבה טובה לחייך באזור הזה. אין לי דעה משמעית אם המעמסה המנטלית גוברת עלי או הפיזית כשאני מרגיש בימים האחרונים שאני צולע וכל הזמן מנסה לפלס את עצמי ולדחוף עד לתמצית. אולי זו הרכיבה כל יום בחום שש שעות מינימום או שמא זו התחושה הכללית שפוקדת עלי באזור הזה בטורקיה. המקום משרה עלי תחושה אנמית של נופים שכיחים וצהובים וגם הסביבה של האנשים פחות מתקשרת ורואה בי כזר מוחלט. ואולי גם בגלל שאני סוגר את עצמי בחדר במלון כל יום וכבר שכחתי מהם ניגוני הגיטרה שמשרים עלי נחת.
עוד הסתגרות במלון בעיר זארה, עיר מאוד זרה. תושבי המקום הסתכלו עלי במבט בוחן בחודרניות והרגשתי חשוף. מנסה בעל כורחי להתאושש לרכיבה הנוספת והקשה הצפויה מחר להגיע למלון הבא בעיר ראפיה. ראפיה הייתה מרוחקת בשממה למרחק של 110 קילומטרים שביניהם הרים וגבעות. שני טיפוסים קשיים שהאחרון מבין השניים הגיע לגובה 2200 מטר. הציפיה והחששות מהיום הצפוי דווקא הטעינו בי אנרגיות חדשות. כנראה שהגוף שלי באמת מתכונן פיזית ומנטלית לצלוח כל מכשול. המכשול הראשון בטיפוס ארוך ומייגע בעלייה חדה עבר ללא בעיות מיוחדות והדלק זרם לעורקים. אלה שאז הרוח לא איחרה לבוא גם כן ובמישורי הרולינג היילס לאחר מכן היא תקפה אותי בבושת פנים והקצב נתקע. עד שהגעתי למכשול השני, במקרה כך חשבתי. התחלתי את העלייה ובכלל לא הייתי מודע אליה עד שקלטתי שאני כבר בגובה 1800 מטרים וממשיך לטפס. האוויר נעשה מזוכך יותר והשמש פחות הורגשה, כאשר הגעתי לגובה 2000 מטרים יכולתי לשים לב לשינוי של פני האזור, כאילו הסביבה ההרית יותר גולמית וטוהרה, ובאופק נראו השמיים התחתונים יותר כחולים ועמוקים. למעלה בפיסגה הבחנתי שאני רוכב ממש בתוך רמה גדולה של הרים. ניצלתי את האווירה למנוחת צהריים עם קפה שחור וזה נתן לי מוטיבציה בירידיה לרכב עוד 40 קילומטרים שנותרו. בתוך השממה היו להן גם התיישבויות בצלעי ההרים ואנשי המקום הסתכלו עלי כמו חייזר שנחת מההר מפלס את דרכי במורד הדרך. אחרי היום המסיבי התעוררתי בסיוטה הנשיאותית בראפיה. כנראה שהתענוג הזה שעלה לי רק 80 לירות(80 שקל) סידר לי את כל מערכת השרירים. התחלתי לרכב בעלייה ולא הבנתי איך אני כבר ברבע הטיפוס. כמו מסלול המראה על השוליים בכביש השקט לעיר ארזינקן, המראתי למרגלות ההר שהגיע לגובה 2150 מטרים ללא קושי מיוחד. "משב הרוח השתפר מחר", שזה היום. ובעצם אולי גם בלם אותי קצת במורד ההר אבל התנחמתי שיש יותר רזולוציה לראות את הנוף שנשקף כאשר רוכבים לאט יותר מגובה כזה. האדרנלין היה גבוה כאשר הבנתי שאני עובר מפסגות לפסגות על הרמה הלא נגמרת, ובליבי סוף סוף נרגשתי לראות הרים ונוף שמזכיר לי את המזרח. לאט ובטוח הנוף מקבל חן ואני יותר ויותר נפהם מהיחודיות שלו. נראה שהדרך עתה מובילה לדרכים טובות יותר. ההתרשמות שלי מארזניקן הרבה יותר סימפטית והיא נראית עיירה שמחה ושלווה ומפותחת מבחינת השכלה ותרבות.

הדרכים ללב טורקיה

מצב הרוח שקע בתרדמת ללא נחמה. מצד אחד הרגשתי מחוזק מהתאוששות בגסט האוס, אבל מצד שני, העמוק יותר, הבנתי שאני בתוך ליבת טורקיה וכל הדרכים מובילות לאתגרים חדשים עבורי. אין קיצורי דרך ואין נחמה ברכיבה בטורקיה. על המפה היא נראית ליבשת שכל יום רכיבה נראה פיסת פאזל קטנה. הלוואי שהפאזל הזה היה מורכב מתמונה שיוצרת גן עדן ללא רוחות, ללא הרים, ללא שמש מייבשת. אולי יש נקודה כזו בפלנטת העולם אבל אני חייב להשלים שאני בטורקיה עם 40 קילו של אופניים. ואני יהיה חייב להתמודד עם גודל האתגר. אלו המחשבות שקרצו לי בראש באותו בוקר ואני במבט נפול ובתחושת תשישות מכל מה שעברתי עד כה, חושב רק על הדרך שמחכה לי היום, בעליות בשמש ולמרחק 100 קילומטרים של אי ודאות איפה אשן תחת השמש. האנרגיה התאזנה כאשר תנאי הדרך נראו סבילים. הרוח הייתה במפרשים ונתנה לי ביטחון בעליות המתמשכות, השמים התברכו בעננים והשמש התמתנה לחום של רק 34 מעלות בשיאה.
והכי נהנתי לרכב סוף כל סוף בטורקיה ללא תנועה צורמת של משאיות כאשר נכנסתי לאזורי כפרים. הבחנתי בשקט שאני בטבע הפתוח ולא הכרתי אותו שבועות.
עליתי למעלה העיר האמניה שחבורת הסטודנטים שבילתי איתם הזהירו אותי מפני דברים רעים שקורים שם. בהמלצתם לא נכנסתי לעיר אלה רק עקפתי אותה מהכביש שעובר בה. בכניסה הוצבו מצלמות ושלטי אזהרה. היה זה טיפוס לגובה 1300 מטר שלא בא ברגל. למעלה שרפתי אנרגיות חיוביות ומרגשות. גם לצנוח במורד ההר במהירות שיא של 70 קמ"ש וגם לדעת שאני עברתי חלק ניכר מהעליות ביום הזה ואני ממש קרוב למרכז טורקיה. אני ונהג משאית קטפנו זרעי חומוס בפיסגת ההר ולאחר מכן ירדתי לדרך הראשית שחיברה אותי לכביש שמוביל לימת המלח טוז. באם הדרך מצאתי מלונית דרכים והיה לי עונג שבת לקבל את המתנה הזו. ביום שבת רכבתי רכיבה קצרה בכיוון דרום מזרח עד שהחלתי לראות מרחוק את ימת לוז. אגם מכוסה מלח גבישי בגודל עצום. התקרבתי אליו עת עת וההתרגשות לראות אותו מקרוב כבר הציפה בי. הכביש עיקף את הימה וממרחק קצר המראה היה עוצר נשימה וממגנט. משטח מלח מבריק כאילו היה זה נראה אגם קרח קפוא. הגעתי לאזור בו התיירים מגיעים, ונהדמתי לגלות שאכן ניתן ללכת על הימה. נכנסתי עם האופניים בהתרגשות ילדותית ורכבתי פנימה לאזור מרחוק מאנשים כדי שאוכל לצלם את השממה. הרגשתי שאני בסאלר בבוליבה רק נזכרתי שאני תקוע עם האופניים בטורקיה. אכן לפעמים האופניים יכולות להיות מתרד בטיול. צריך לפעמים זמן לעצמך. אבל בימת הקרח הערכתי אותם שהן לצידי. האדמה בחלקה הפנימי של הימה נעשתה יותר גבישית והמלח החל להינתק מהאדמה ולהיתפס באופניים ובנעליים שלי. שעה שלמה שבסופה רמת ההתרגשות ירדה ונאלצתי לרכב לעיר הקרובה לחפש מקום לישון בו. הגעתי לעיר במרחק 15 קילומטרים משם וישנתי שני לילות במוטל במרכז העיר. הרגשתי חלש והגוף החל לאותת שאני צריך מנוחה. כתוצאה מכך הרגשתי חולשה בכל הגוף, חום וכאב ראש מסבי. גם הבטן לא הייתה יציבה וניצלתי את היום השני למנוחה טוטלית במיטה ללא שמש וללא לחץ.
נזכרתי שאני לא מכונה ואין סוס או מנוע שיסחוב 40 קילו כל יום בשמש שלפעמים עולה על 45 מעלות. דוקא ביום המנוחה חגגו ברונדלים חבורות של אנשים שנהגו במכוניות בתרועות ובצפירות. מנופנפים בידייהם ובדגלים. צוהלים ומברכים את חבירהם שמתגייס לצבא טוריקה. לי היה זה נראה פרימטיבי כל הרעש והצילצולים האלו שנערכו בשדרה הראשית. נגמרו להן ימי המנוחה והיה צריך לצאת לרכיבה להגיע לעיר אקסאריי שמהווה את הנקודה הכי דרומית שאגיע אליה בטורקיה. בחצי כוח ובגוף שטרם התאושש באופן מלא, החלתי לרכב בכביש המהיר ללא פניות וללא עליות. היה צפוי יום קל אבל הדרך הייתה ישרה בלבד ואני תקוע בסינגל הקו הלבן של השוליים. בשלב מסוים ירדתי מהיסנגל הלבן לאכול בננה שתחזק אותי. מקרר את עצמי תחת הצל של עמוד דרך והבחנתי איש זקן מתקרב אלי מהשדה. הזקן נרגש לראותי ונישק אותי לחי ימין, לחי שמאל ולא הרפה את ידי בלחיצת היד הנצחית. הענקתי לו בננה והוא היה נרגש. עדיין באחיזת ידיים הזקן כפה עלי בהדדיות ללכת לשדה שלו. נפעמתי לראות שהוא מגדל מלונים בשדה מרשים וגדול יחסית והכי קרץ לי הואל המאולתר באמצע השדה שהיה לביתו. הזקן הושיב אותי על כיסא - גיגית והוא התיישב על האדמה שלו, מתחיל לחתוך מלון ענק שקטף מהיבול ובאדיבות שאין כדוגמתה התחיל להאכיל אותי והוא ואני אכלנו יחדיו את המלון פלחים פלחים, שביניהם אנו שואלים ומסתקרנים אחד על השני. ישבתי איתו חצי שעה תחת השמש ולא האמנתי שהוא שורד בתנאים האלו. החיוך הכובש שלו קסם בי והצית בי את האושר לפגוש אנשים מהסוג הזה במסע. זכיתי להכיר את הזקן וכשנפרדנו בנישוקי חיבוקים הוא הביא לי מלון שלם ושם לי בתיק האופניים. אני הענקתי לו כמה מצרכים ביניהם ביצה קשה, אבל היה זה מעבר לנתינה החומרית. בהמשך הדרך הישרה לא ציפתי שוב לקבל יחס אוהד שכזה בתחנת הדלק בצד הכביש. עצרתי לרגיעה לאכול את הארוחה הקבועה ושאלתי אם אפשר לשבת בפינה המוצלת. לא רק שנענתי בחיוב רחב אלה גם הדלקן החל לי תה וגם צלחת ענבים מפנקת ישר לשולחן. סיכמתי את היום בחיוך רחב כאשר הגעתי למלונית בשדרה הראשית בעיר אקסאריי וגם שם הציעו לי בנדיבות תה שחור בסלון העישון.
היום הגדול הגיע. ניתבתי את דרכי בטורקיה בדיוק למקום שכיוונתי להגיע היום. קאפאדוקיה שמחוז נבשיר. זהו עמק ענק עם קניוני הרים ומרכז הענין הם אלה גבעות בצורת פטריה שבוקעות מן האדמה אחד על יד השני וחצובים בהם צורות מעניינות וייחודיות לאזור. בנוסף האזור מוקף בעשרות כדורים פורחים בעלייתה של השמש והמחזה מופלא. קאפאדוקיה זה אוצר טבע ייחודי שמגיעים לראותו תיירים מכל העולם למרות שאין הרבה תיירים בטורקיה באזורים פחות מעניינים בכאלה שאני נאלץ לעבור. ההתרגשות כבר להגיע למקום האיצה בי וויתרתי על עוד יום מנוחה שהרגשתי שהגוף שלי מבקש. וכך עם כאבי בטן קלים וצינון מעצבן, יצאתי לדרך במטרה להגיע מוקדם ולקחת יומיים מנוחה. ידעתי שהדרך מלווה בעליות אבל לא הייתי נרגש מהן יתר על המידה. הדרך התחילה בעלייה גדולה והרכיבה זרמה בקלילות, אלה שאז במעלה הגבעה, דגלי טורקיה לא בישרו על רוח טובה. ואלה נשבו לכיוון הר חאסן הגדול והבולט. כאילו באמת יש לו אישיות שרואים אותו מכל זוית. קלטתי שאני מאיט קצב למהירות של 10 קמ"ש בשעה והדרך התקדמה בכבדות ובאיטיות אודות לרוח הרעה. אם לא היו תנועת המשאיות מאחורי בנתיב שללא השוליים הראויים, אולי אז חוקי המשחק היו משתנים והייתי יכול להתמודד עם הרוח פנים מול פנים. נשפתי אוויר ונרגזתי על המצב. מעצבן היה לחשוב שגארום - קאפדוקיה נמצאת במרחק 80 קילומטרים ממני ולהגיע אליה היה נראה במרחק 8 שעות רכיבה. הקצב נשאר תקוע אך בבת אחת השתחרר והרוח נרגעה לאחר חצי דרך. החצי השני היה יותר קליל ואכלתי ארוחת סנדוויץ בפארק בעיר נושיר. הכל היה נראה אופטימי חוץ מגירגור חזק בבטן ובשורות לא טובות ממנה. חיפשתי שירותים אורבניים באופן נחוש וחסר רחמים. תחנת דלק הצילה לי את ה***. ולאחר טיול מרגיע בסופר מרקט לרגיעת המצב, חזרתי לעינינים והמשכתי 10 קילומטרים אחרונים לגארום. עלייה שלאחריה משום מקום נפתח לו תסריט נופי חדש ומולי קניון ענק של אוצרות טבע. נפעמתי מהשינוי הקיצוני הזה באווירה וכאילו היה נראה שאני נמצא במקום אחר בכדור הארץ. באמת המקום נראה כמו מושבה לחיזרים. הגעתי לקמפינג קסום בפאתי העיר על הגבעה והנוף היה מתנה אחרי היום הטעון. הכרתי מקומיים נפלאים ויצא לנו לדבר לא מעט על החיים.

היום שאחרי איסטנבול

קמתי לבוקר מחוזק אנרגיות. על פי התיכנון, רכבתי לנמל לקחת את המעבורת שהובילה אותי לעיר יאלובה, מרחק אווירי קצר אך חיסכון של תיסכול ויגון בנסיון לצאת מאיסטנבול עם האופניים ועוד לעבור בגשר בוספרוס שמוביל לחלקה האסייתי. הנמל שלהם נראה בסטנדרט אחרת לגמרי ממה שהתרגלתי. הרבה כסף הטורקים משקיעים בכלי התחבורה כולל המעבורות בים. הרגשתי כאילו נכנסתי לטרמינל טיסות ובצורה מאוד אלגנטית נכנסתי עם האופניים היישר לאונייה. שייט מהיר מאוד של שעה וקצת והתחלתי לפדל את דרכי ולכוון את הגי פי אס לכיוון אגם איזניק.
השעה הייתה סה"כ 11 בבוקר, ויכולתי להרגיש את השמש הלוהטת מכה בי ושולחת אלי אוויר חם מלובה לבה היישר לפרצוף. הנשימה שלי הייתה עמוקה ויבשה והפה התייבש מחוסר הרוח. והנה התחילה העלייה והציפה בי המחשבה לעשות פרסה, לקחת את המעבורת חזרה לאיסטנבול ולחזור הבייתה בטורקיש איירלינס. התגברתי על המחשבה והתחלתי לקבל את התנאים. ככל שטיפסתי יותר לגובה, כך גם האוויר ניהיה פחות חם והרוח התחילה לנשוב. לבסוף בגובה 300 מטרים, האזור שנשקף מהצד השני היה פשוט מהפנט. הרים באופק בצורות שונות והאגם ברקע יצרו רקע יוצא דופן שבשבילו הגעתי לטוריקה.
ירדתי לעיר מטה על יד האגם והמשכתי לרכב מסביב לאגם כדי להגיע לעיר שנקראת על שמו, איזניק. הרכיבה הייתה למרחק 30 הקילומטרים של אורכו של האגם והרוח כמובן הייתה כנגדי. ברכיבה מונוטונית ואיטית, הגעתי לחוף בעיר אך לא מצאתי את אזור הקמפינג. איש משפחה מקומי נתרם לעזרתי והוביל אותי על האופנוע שלו כך שאני רוכב מאחוריו על האופניים. מוסטפה הכניס אותי לביתו ונתן לי להשתמש בשירותים והציע לי מים קרים וסיגיריה. לאחר הנוחות הוא הוביל אותי לאזור הקמפינג וסידר לי אחלה מקום בין המקומיים שהתיישבו שם. נדהמתי מהכנסת האורחים שלא ציפיתי לה בצורה כזו. הודיתי לו ואחר כך נכנסתי למקלחת מתוקה באגם. ים של פינוקים, או אגם של פינוקים. שביניהם גם העניקו לי רבע אבטיח קר ובחור אחר שהכרתי וישב איתי לדיבורים חלקיים בטורקית, נתן לי גם אפרסק. למחרת נפרדתי ממנו לא לפני שהוא הגיש לי ליד פרוסת לחם עם חתיכת בשר. בבוקר ישבתי מרוכז על המפה ועשיתי חריגה מהתוכנית לשם שינוי במסע. ניסיתי לנתב את דרכי בדרך יותר מאוכלסת שתעבור בכמה שפחות אזורים מבודדים. על פי הנסיון המועט שהכרתי את האזור, טורקיה מציעה פארקים לפיקניק בערים גדולות שכביכול מותאמים לקמפינג. הצייד החדש שלי מכוון למקומות הפיקניק, ובנוסף יותר בטוח לרכב דרך ערים גדולות מאשר להיתקל בקבוצה מסוימת של אנשים באיזה כפר נידיח. התוכנית החדשה הובילה אותי לעיר בילקיק. הדרך בתחילת הרכיבה השקיפה על הכפרים שנצפו על ההרים שלאחרים טיפסיתי למעלה הר ומצידו השני פתאום ללא שום התראה, קיבלתי שוק מהתצפית המדהימה של העמק. ירדתי לכיוונו ואז שוב עלייה בשמש לא מרחמת למרות שזו הייתה נסבלת. אלה שאז ירדתי לכביש המהיר ורכבתי בשוליים בבטחה, ואז פנייה שהובילה לעיר היעד, נגלתה כעלייה תהומית. טיפוס ארוך לאורך 450 מטרים תחת השמש הפך אותי לנטיף מים. הסתנוורתי מהזיעה של עצמי והרגשתי בתוך לוע געש בטמפרטורה של יותר מ 45 מעלות. סבל שנמשך שעה וקצת שסופו היה מתוק. מצאתי את עצמי בפארק פיקניק במעלה העיר שכלל גם מסעדה בשטח ירוק ויפה. אנשי המסעדה נתנו לי הכנסת אורחים חמה מאוד כאשר הציעו לי לשים את האוהל על הדשא הירוק של המסעדה. אחרי שהתמקמתי נדהמתי ממחוות הגשת התה שהאנשים הביאו לי. כל הערב היה צ'ופר אחרי היום המתיש וגם זכיתי למקלחת בשירותים אחרי שחיברתי לברז צינור מים שמצאתי והרגשתי רענן מתמיד באתר קמפינג. יום נוסף של רכיבה על הכביש המהיר. גם כוחות הגרביטציה והשמש השפיעו ולא ריחמו לרגע. טיפוס מצטבר של 1000 מטרים נרשם במחשבון הרכיבה ולאחר מכן ירדתי בגובה לעיר אסקשיר. בעזרת אפליקציה חכמה מצאתי לי דירה לישון בה. דירת סטודנטים בה קיבלתי חדר משלי. מי שקיבל אותי בזרועות פתוחות היה זה, בוגרא. סטודנט לכלכלה שהגיע לעיר במיוחד בשביל ללמוד באוניברסיטה המקומית. העיר הייתה גדולה וצעירה וחיי לילה נראו בה עם מדרחוב מלא ברים. לא דבר שגרתי בטורקיה. עד עכשיו נענתי בשלילה על כך שהזמנתי בירה במקומות בילוי. בוגרא הזמין את חבריו ונהילנו שיחות מרתקות בנושאים שונים. נהנתי באגודת הסטודנטים. שמרתי על קשר עם בוגרא וכהמלצתו רכבתי במטרה להגיע לעיר סיבישאר שהייתה במרחק 100 קילומטרים ישרים. הרכיבה על המהיר הייתה כשגרה וזה לקח אותי כמו סרגל ללא פניות לתוך ליבה הפתוח של טורקיה. סוף כל סוף רכיבה לא אתגרית וגם לראות נוף פתוח ולא להיות בתוך הרים זו תחושה משחררת. הרגשתי חופשי וטוב. הגעתי לעיר שונה במרחק שנות אור למה שהורגלתי. האנשים נראו אחרת, אוכלייסתם מבוגרת, וניכרת השמרניות בעיר. לא היה נעים להיות בעיר שכולם חשבו שנפלת מהירח עם כל הציוד על האופניים וגם אני הזר היחיד. החלטתי שאני אקים את האוהל בפאתי העיר ביער הפיקניק שלהם. הגעתי למקום מוזנח ומלוכלך. באור יום לא נצפה אף אדם וחשבתי שהשאר לבד. אך כשירד הלילה אחרי ארוחת הערב הגיעו נערים עם רכב לשתות בירה ולעשן כמה מטרים לידי. הרגשתי בר מזל להיות בחברתו ותחת חסותו של כלב רחוב רזה שהתידד איתי על כך שפינקתי אותו בעופות עם עצמות בארוחת הערב. מאז הכלב לא עזב אותי והלך איתי לכל מקום וגם לשירותים. קפצתי על ההזדמנות להיות מוגן על ידו כאשר הוא נבח על כל מי שזז, והאכלתי אותו בעוגיות כל פרק זמן באוהל כדי שישן לצדי. וכך היה כל הלילה נביחות ורעשים. ידעתי שיש תזוזה אבל לא הייתי בטוח של מי. אני והפרנויות שלי לא ישנים טוב ביחד והצלחתי להירדם רק לפרקי זמן קצרים. יום למחרת הכלב ליווה אותי עד ליציאה מן הפארק ונפרדנו כאדון לכלבו. המשכתי לרכב באותו כביש והאווירה הייתי במערב הפרוע. ראות חלקית צהובה, נוף בסגנון מדברי פרוע וירידות ארוכות שהטיסו אותי למשך עשרות קילומטרים. יום קצר נחתם לאחר 60 קילומטרים נסבלים בחום. שאלו אותי אם הגעתי מסוריה לפי הצבע שהתקבל על פרצופי. לא ידעו שבאמת אני רבע סורי חלבי. מצאתי במקרה גאסט האוס של גיל הזהב והתאוששתי כמו בלונדי מהטוב הרע והמכוער שלא קיבל מים במדבר ונח במיטתו.

להתראות בולגריה, סאלם עליכום טורקיה

שביל אופניים על תוואי הנהר הוביל אותי לפאתי העיר בדרך ליציאה לכביש המשני המחבר את פלובדיב ממזרח. כמו בכל עיר גדולה, היציאה עם האופניים לא הכי קלה ויש לשאוף הרבה אוויר ולא לקחת אישי את עיוורתם של הנהגים. התגלגלתי בקלילות על פני 80 קילומטרים מזרחה בכביש השטוח, והרגשתי מתודלק בעודף אנרגיה. הרכיבה המונוטונית בקו ישר, העלתה בדמיוני כאילו אני נמצא בתוך המשחק הקלאסי של המכוניות משנות התשעים שיש הגה מניטורי שמחובר למסך והסרט נע במעגלים. ככה זה. מדי פעם צריך לאכול גם את החלקים הפחות יפים בעוגה. חרדת השטח גרמה לי לקבוע את הלילה במוטל דרכים שישב באזור התעשייה של עיר אפורה. הגעתי מוקדם ולמזלי העייפות גרמה לזמן לזוז ולא חשתי משועמם. למחרת תפס אותי גשם והייתי ערוך ומצויד מפניו. למרות שלא היה כל כך נעים לרכב בגשם עם מכנסיים שגורמים לרגליים שלך להיראות כרגלי פיל. הקמטים שיצרו המכנסיים בכל השלמת סיבוב הפידול גרמו לתחושת הקימוט של רגלי הפיל והרגשתי איטי ועצלן ביחד עם הדיכדוך ממזג האוויר. כאשר הדרכים הובילו אותי לצאת מהמולת המכוניות ונכנסתי לאזורי הכפרים, הגשם החל להיפסק והשמים צוירו בשכבת עננים רכה על רקע קאנבס. מאז מצב הרוח השתפר והמוזיקה האירה בי את האנרגיה שבשבילה הגעתי לרכב במסע. האזורים נראו אחרת, רואי צאן, חיות, כלבים, יצרו אווירה שיש בכפרים נדחים. אווירה נעימה שמחוג השעון לא רץ אחרי עצמו במעגלים וכאילו הזמן עומד מלכת להיות חופשי במטלות של עצמך. הדרך התבשמה בריחות נעימים של אורז מתוק ביחד עם חמיצות חמה של אחרי הגשם. ביחד עם השמים שהאירו את ההרים שטיפסתי עליהם וגרמו להם להיראות ידידותיים יותר אלי. לאחר הטיפוס החלתי לרדת במהירות לעבר אגם, שם הגעתי לגסט האוס שקבעתי מראש. קיבלתי הכנסת אורחים יפה כאשר הציעו לי מרק עדשים חמים ביום חורף קר ומקלחת חמה העלתה בי את הכוח שתנאי הדרך יכולים להיות קשים אבל אחרי הריענון הכל נראה בעיניים אחרות. המשפחה של הגסט האוס הזמינה אותי לארוחת ערב משותפת והציעו לי כמה כוסיות ריאקה בהכנה ביתית. ככה שיש מעל 50 אחוז אלכוהול והרגשתי למחרת כוח מנטלי חזק שדחף אותי במעלה ההרים והעמק שנראה מפסגתם היה מהפנט. יכולתי לראות את תוואי הנהר העצום שרכבתי בכיוונו. בשלב מסוים הנהר נבלם על ידי המצר ואני רכבתי על כביש שנפרס עליו. שוב טיפוס על הר ויכולתי לראות את יוון כשטיח פאזל. בסוף הדרך בבולגריה חציתי ליוון בקלילות כדי שאוכל לרכב 40 קילומטרים בתוכה בדרכים שקטות ובטוחות יותר מאשר לעבור את הגבול לטורקיה מהכביש הסואן בבולגריה. חוץ ממבול גשם שפקד אותי ביוון לא הספקתי להתרשם וישר הגעתי לעיר האחרונה בה ראיתי שיירה עצומה של מכוניות וכולם מחוץ להם מחכים בתור הנצחי לעבור לטורקיה. אני עקפתי את כולם וניגשתי לעמדת המעבר הרגלי. ללא בעיות מיותרות, חציתי בבטחה את מעבר הגבול ונרגשתי להיות באדמת טורקיה סוף כל סוף אחרי תלאות הבלקן. קיבלתי הלם תרבות מזה שהתרגלתי בבולגריה. פה האוכלוסיה מורכבת מכל מיני אנשים וחלק ניכר מתרבותם לוקה בחוסר סבלנות. בעיקר הרגשתי בכבישים את ההתנהגות כלפי כרוכב. ובלי שום קשר, האוכלוסיה מוסלמית והרגשתי את שוני האנשים. הגעתי לעיר הראשונה הגדולה שהייתה אידרין. כבר עוד בכניסה לעיר הבחנתי במסגד העצום שביסס את כוחה של העיר כעיר מוסלמית. אבל התרשמתי מכך שהאנשים מודרניים ומרביתם אינם שמרנים. כך שהגעתי להוסטל במרכז העיר, קיבלו אותי אנשים צעירים, פתוחי מחשבה וחילוניים. הלכתי במדרחוב והרגשתי בטוח להיות בין התיירים היחידים שהתהלכו שם. בלילה החל לרדת גשם ואיתו התעוררתי. הגשם לא פסק והשמיים היו דכאוניים ללא זכר לשמש. החלטתי בלית ברירה לצאת בשעה עשר בבוקר והיציאה מן העיר הייתה מתסכלת. גשם הכה בי בעוצמה, ואני מטפס במעלה העיר ביחד עם התנועה החסרת רחמים. בשלב מסוים הגשם פסק אבל אז הרוח הגיעה לשחק תפקיד ראשי בהצגה הטורקית. רוח נגדית איומה לא הניחה לי לרגע וככל שהזמן עבר גם עוצמתה התגבר. הגשם הוריד ברכה מדי פעם והדרך בעליות בירידות ושוב פעם בעליות עם התנועה המסבית, ביחד יצרו שח טורקי שקרע אותי לגזרים. הקצב היה 11 קילומטר בשעה. וכל קילומטר היה נראה נצחי. רק בשעה 4 בצהריים הייתה לי הזדמנות לעשות עצירת אוכל ולאחריה יתרת הדרך זרמה אבל הרוח כמעט והכשילה אותי ליפול ביחד עם אפקט הטורנדו שכל משאית שעברה העפילה עלי. ושלא נדבר על הכלבים כי איני רוצה להיזכר במתקפת האימה של כלבי השאפרד ששומרים על העדר של רועה הצאן. כלבי זאב גדולים, צבעם לבן עטור נקודות שחורות ולסת רצחנית. אולי ספרתי שישה כלבים בכל פעם שהותירו דמם כנגדי ורדפו אחרי כצאן לטווח. צמד כאלה נגחו עם ראשם בתיקים מאחורה ונידנדו אותי ועוד צמד רדפו אחרי בכביש המהיר. בכל הפעמים ניסתי שלא להסתכל עליהם מחמת הפחד ופשוט המשכתי לפדל. הסוף היה טוב כאשר הגעתי למלונית הדרכים שקבעתי מראש בשעת ערב מאוחרת, שם קיבלו אותי בפנים מברכות. היום השני לרכיבה לאיסטנבול גם כן היה קשה ומתיש. אמנם השמש חזרה לחייך והשמיים האירו אבל הרוח הייתה קשה אם כן התחלשה מאתמול. הכאב המרכזי החדש היה בגיד האכילס ברגל ימין. פתאום חשתי בכאב חד שהלך והתגבר לאור העליות שטיפסתי. כנראה שהגוף לא הצליח להתחדש מהרכיבה הפראית שחוויתי. עסיתי את האזור בארניקה להקלת הכאב וחשתי קצת יותר טוב אמנם שיחררתי צעקות מדי פעם בעליות. אחרי מנוחה של שעה בארוחת הצהריים, חזרתי לחייך כאשר הכאב נעלם ורכבתי בזהירות שלא ללחוץ יותר מדי על הדוושה. הגעתי למקום אופטימי להעביר בו את הלילה. פארק פיקניק מרוהט בשולחנות עם ספסלים, מוצל בעצים ואפילו שירותים. הרגשתי שוב שהמזל בועט והעברתי ערב נפלא עם קבוצת כלבים הפעם כלבי הרחוב שמצאו בית בפארק. כערש לילה שמעתי בלילה את תפילות האללה וואכבר מהמסגדים והלכתי לישון. מלבד כלב רשע אחד שהבהיל אותי באמצע הלילה בנביחות על האוהל, הייתה זו התמקמות נהדרת. היום השלישי והאחרון לרכיבה לבירת שתי היבשות הגיע. אספתי את כוחי והדרך לא ריחמה עלי בהתחלה. תנועת מסעיות אכזריות לא בולמות בעקיפה, ואני בינם לבין שום דבר. אחר כך התחברתי לכביש המהיר, רכיבה בשוליים בקצב של צב מארמרה, מנסה לפלס את דרכי בעלייה מפלצתית נגד כוחה של הרוח האיומה, במקום בו משאיות שהובילו בטון עקפו אותי בהזדהות בקצב שנראה כאילו הדקה הכפילה את עצמה לשתיים. סוף העליה הביעה אופטימיות בעיניי, יכולתי לראות את הים השחור בהתרגשות והרגשתי שאני מתקדם בכל העסק המקרטע הזה. נסיון לעלות על כביש תחת שיפוצים שפילס את עצמו לחופי איסטנבול, כשל. והייתי צריך לעשות שינוי מסלול ולחתוך את התנועה המסיבית שעברה. למעשה כבר הייתי באיסטנבול כל הזמן. היא פשוט עיר ענקית שאפילו אין שלטים שמברכים אותך אלינ או מכווניים. פשוט הלכתי עם הקצב, ומתישהו הקצב נתקע ואני כמו אופני קראוון מנסה לנתב את דרכי במשחק של מכוניות מתנגשות. אני מקדימה, מאחורה כלי רכב ומשאיות חותכות אותי ללא שום אזהרה, כך שאם לא הגבתי ברפלקסיות על הכידון, בטוח שהדבר לא היה נגמר טוב. נשמתי נשימה עמוקה ובירכתי שהגעתי בשלום לדירה שהזמנתי. לקחתי חדר פרטי בדירה משותפת של משפחה טורקיה בלב איסטנבול. ביום הראשון של המנוחה התכנסתי בחדר והייתי מותש. ביום השני כנגד כוחות הגוף, אילצתי את עצמי כמו בובה על חוט, לצאת העירה ולראות מהי איסנטבול. זה היה יום שישי. הלכתי למרכז העיר מרחק של שלושה קילומטרים וקיבלתי הלם תרבות. המדרחוב שהוביל לכיוון סולטן האחמט, האזור המרכזי של פאר המסגד הכחול וכנסיית האיה סופיה, היה כל כך צפוף ואני הרגשתי הזר היחיד בין כל האנשים. האוכלוסיה מורכבת מערבים וטורקים יחדיו, חלקם דתיים והנשים הולכות עם כיסוי מלא והטורקיות לעומתן, הולכות בחבוש מודרני ומפארות את יופיהן הטבעי. נכנסתי לשוק הפתוח שהיה עמוס במכירה של פרטי לבוש ושונות. תפס אותי נהג, לפתע נבהלתי מהמשיכה שלו והוא אעלה אותי למרכז העיניים. סה"כ התהלכתי עם המצלמה על הכתף והמג'נון שכולם קראו לו,רצה שאצלם אותו עם העוברים והשבים בהם ילד בעגלת תינוק שלקח אותו מאימו והושיב אותו עם העגלה על איזה דוכן רק כדי שאצלם. כולם צחקו, בהם גם אני. משם המשכתי לסולטן האחמט ונפעמתי מפאר האכיטקטורה של המסגד הגדול. ביום השלישי קמתי בבוקר והכנתי שקשוקה ביחד עם אם המשפחה ונהנו לאכול יחדיו. הכרתי משפחה חמה ומאירת פנים שהסבירו לי איפה הכי כדי לטייל. כך בהמשך היום לקחתי את הטראם הרכבת הקלה שהובילה אותי באלגנטיות לאזור הרובע המרכזי. היה זה פסטיבל הרובע והקשבתי למזמורי הנגינה שכמה הופיעו שם. אחר כך הלכתי עם זרימת המטיילים לכל אורך הרחוב המרכזי שהוביל למגדל גאלטה, בן 400 שנה. הרגשתי פחות לחץ ביום שבת למרות עומס האנשים. ההליכה במדרחוב המרכזי הייתה מיוחדת כאשר מצצדי מלא חנויות, כמו חנויות תה, נרגילות, בגדים, הנעלה, אומנות, אוכל וגלידריות. הרגשתי שמובילים אותי בפרוזדור של סרט נע שכל פעם תפס לי את העין ענין אחר. פעם איזה דוכן תירס ופעם איזה חבורה שמנגנת ניגון ערבי. חוותי עיר תוססת שלא נחה לרגע והזרימה בה הייתה חלקה למרות הזרות שלי. בכל אותם ימים באיסטנבול, תפילות האללה וואכבר מהמסגדים הסמוכים תפסו אותי בכל מצב, במקלחת, תוך כדי הסיגירה היומית בשעת לילה, תוך כדי שינה בארבע בבוקר, ואלה גרמו לי להבין. אשכרה הגעתי לאיסטנבול עם האופניים.