שוב לבד. יושב שפוך על כיסאות ההמתנה לדלפק הצ'ק אין במומבי לטיסה שתעלה אותי ל לה.
מסע הטיסות נראה כמו תיקון הייסורים בעולם.
אחרי שהחלפתי טרמינל בנסיעה במונית. כאשר קופסאת הקרטון של האופניים על גג המכונית ספגה גשמים במומבאי.
ההודים נותנים הרגשה שהכל זורם בזמן שלו. או שהם צוחקים על החיים או שהם באמת מבינים משהו בזרימה.
הדרך ל לה במטוס גוותה ממני הנחות של כאבי בטן. באופן מתמיד קורה כשאני נוחת במקום חדש, הגוף לא מקבל את הסיטואציה.
ההרים המושלגים שנצפו דרך חלון המטוס מזווית ראיה לוקה, כבר הדירו אותי מהמטרה.
נחתתי בשדה התעופה בלה. שהיה נראה כחווה למטוסים. אבל האופניים הגיעו בעגלה היישר אלי. הרכבתי אותם ומסביב התקהלו קבוצה של הודים שצפו והסתקרנו בשקט מוחלט.
הציר המרכזי של הגלגל הקדמי התעקם אבל בנחישות הישרדותית, הצלחתי ליישר אותו מעט למצב של רכיבה בטוחה.
התחלתי לטפס במעלה הדרך למרכז העיר. כמו תייר אדיש למקום חדש. עברתי על פני כלבים נטושים שישנו לצידי הכביש. חנויות מזון, מסעדות, והרבה מפעלי מכונות. הזבל פזור בכל מקום. התנועה עם הרבה מפגני צופרים, משאיות רבות מפזרות עשן שחור, ואופנועים רבים. וכמובן הפרות בקצב שלהם.
הגעתי להוסטל כמובן אחרי שהסתבכתי בדרכים. בית הארחה גדול עם מסעדה. אופנועי ארפילד חונים בכניסה. אחד מהם היה שייך לישראלי ולחברתו הגרמנייה שמטיילים ביחד.
מרגיש שכלום לא קורה. מלבד כאבי הבטן שתקפו אותי עוד מהטיסה לכאן. כולי נדרך לצאת לעבר הקארדונג לה ברגע שכאבי הבטן יחלפו. בינתיים נפתחתי יותר לעיר והרגשתי בטוח לדרוך כמה פריימים במצלמה.
מחר כולי תקווה שארגיש בטוב להתחלת המסע האמיתי.
המבט שלי על העיר להה מגבוה:
