יצאתי מפתח הבית לעוד מסעון רכיבה לנקודה הכי דרומית בארץ. המוטיבציה שהציתה את הכוח למטרה, הייתה לשם הכנה והקדמון למסע הרכיבה המתוכנן בקיץ. כמו שנה שעברה, הייתה זו מתוכנת של ארבעה ימי רכיבה, בחמישה ימים. ביום הראשון האזימוט פנה ליושביי עזה. עם כניסת האופניים לכביש ישר נטענה בי אנרגיית שמחה ורוח. ההתחלה אמנם הייתה מייגעת להשתלב עם כל כלי הרכב והעומס בכבישים באווירת החג.
עם הצטברות הקילומטרים, העייפות הטרידה. הגיעה אז השעה להסתתר מהשמש לא של ליבי אלה של היום הקופח, בתחנת אוטובוס שקטה.
פתחתי פינג'ן קפה והרטבתי כמה מצות בפה. הגעתי לשדות האינסוף של הדרום. משרים תחושה של עצירה בזמן בהסתכלות אל האופק. לא היה לי מרגוע להגיע לעצירה של לילה ראשון. הרגשתי בדידות בין כל המשפחות על המנגלים בשטח הקמפינג שבפארק נחל בשור. הלילה הקריר אעלה בי ספקות מה אני עושה פה בכלל. למחרת בבוקר נעשתי קצת יותר שליו אך עדיין נותרו טרדות שהצליחו לטפוח עם כל קילומטר במישור של כביש צאלים. השרירים, המחשבות, התהיות ,עדיין לא התגבשו למשהו שלם וחזק. רכבתי כי הדרך הובילה אותי ולא אני אותה, בביטחון ועוצמה. אולי הרעב בחג הפסח עזר לשיבוש הדברים.
עם ההגעה אל צומת משאבי שדה בהתחברות אל כביש 40, עצרתי הכל למנוחה של שעה. סנדוויץ' וקפה כשרים לפסח החזירו לי את העשתונות. מפה טיפסתי במעלה העליות לכיוון שדה בוקר והגעתי למצפה רמון באנרגיות מחודשות.
משם נפתחה בפני במת המכתש מהתצפית העליונה ולא מהירתי לרדת ממנה. כמובן שצילמתי מספר תמונות נוף גם כחלק מהעבודות שלי כסטודנט באקדמיה. הסבתי את כל מה שאני יודע דיגיטלית אל הציוד האנלוגי. ההתעסקות במצלמת הפילם נתנה לי חוויה של מסע בזמן אחר, להסתכל על הנוף אחרת וגם להאט את הקצב ולא למהר אל שום דבר.
נכנסתי לשטח של שביל ישראל וכמנהג של נוחות הגעתי לחאן בארות בלב המכתש. אלה שהוא היה מלא עד אפס מקום ותוסס יתר על המידה אז נפתח בי המחסום שהכל לא צריך להיות מתוכנן וראש מקובע. רכבתי על ציר הנפט בעליות וירידות מטורפים בזמן הדמדומים. לא רחוק מדי, הגעתי לנחל גוונים. חניון הלילה הנושק להר סהרונים. שימש כמסך התפאורה של הירח שהפתיע במלוא הדרו ופיזר יותר מדי אור בחשיפת לילה של חצי שעה בעדשת המצלמה. הצלחתי להוציא פלט של כוכבים מסתובבים על צירם אבל לא הייתי מרוצה דיי מההפרעות של האור הרב.
עם התעסוקתי במצלמה הלכתי לישון אחרי ארוחת ערב טובה שהכנתי לקולות האנשים המעטים שישנו בשוחות.
עם הצטברות הקילומטרים, העייפות הטרידה. הגיעה אז השעה להסתתר מהשמש לא של ליבי אלה של היום הקופח, בתחנת אוטובוס שקטה.
פתחתי פינג'ן קפה והרטבתי כמה מצות בפה. הגעתי לשדות האינסוף של הדרום. משרים תחושה של עצירה בזמן בהסתכלות אל האופק. לא היה לי מרגוע להגיע לעצירה של לילה ראשון. הרגשתי בדידות בין כל המשפחות על המנגלים בשטח הקמפינג שבפארק נחל בשור. הלילה הקריר אעלה בי ספקות מה אני עושה פה בכלל. למחרת בבוקר נעשתי קצת יותר שליו אך עדיין נותרו טרדות שהצליחו לטפוח עם כל קילומטר במישור של כביש צאלים. השרירים, המחשבות, התהיות ,עדיין לא התגבשו למשהו שלם וחזק. רכבתי כי הדרך הובילה אותי ולא אני אותה, בביטחון ועוצמה. אולי הרעב בחג הפסח עזר לשיבוש הדברים.
עם ההגעה אל צומת משאבי שדה בהתחברות אל כביש 40, עצרתי הכל למנוחה של שעה. סנדוויץ' וקפה כשרים לפסח החזירו לי את העשתונות. מפה טיפסתי במעלה העליות לכיוון שדה בוקר והגעתי למצפה רמון באנרגיות מחודשות.
משם נפתחה בפני במת המכתש מהתצפית העליונה ולא מהירתי לרדת ממנה. כמובן שצילמתי מספר תמונות נוף גם כחלק מהעבודות שלי כסטודנט באקדמיה. הסבתי את כל מה שאני יודע דיגיטלית אל הציוד האנלוגי. ההתעסקות במצלמת הפילם נתנה לי חוויה של מסע בזמן אחר, להסתכל על הנוף אחרת וגם להאט את הקצב ולא למהר אל שום דבר.
נכנסתי לשטח של שביל ישראל וכמנהג של נוחות הגעתי לחאן בארות בלב המכתש. אלה שהוא היה מלא עד אפס מקום ותוסס יתר על המידה אז נפתח בי המחסום שהכל לא צריך להיות מתוכנן וראש מקובע. רכבתי על ציר הנפט בעליות וירידות מטורפים בזמן הדמדומים. לא רחוק מדי, הגעתי לנחל גוונים. חניון הלילה הנושק להר סהרונים. שימש כמסך התפאורה של הירח שהפתיע במלוא הדרו ופיזר יותר מדי אור בחשיפת לילה של חצי שעה בעדשת המצלמה. הצלחתי להוציא פלט של כוכבים מסתובבים על צירם אבל לא הייתי מרוצה דיי מההפרעות של האור הרב.
עם התעסוקתי במצלמה הלכתי לישון אחרי ארוחת ערב טובה שהכנתי לקולות האנשים המעטים שישנו בשוחות.
התעוררתי ליום חם ויבש, בחזרה אל כביש האספלט, הפתיע אותי בצד הדרך ברז מים של מקורות, עם שלט הכתוב עליו "למטילים בלבד". יפה להם להשרות קצת מים לאורכו של כל המכתש, אבל חבל שזהו הברז היחידי באזור.
מילאתי בקבוקים, והתחלתי לרכב עם הרוח הגבית. הקצב היה מהיר ושקעתי אל אופק הנופים המהפנטים במחשבות על שקט ושלווה.
הגעתי לנאות סמדר אחרי מספר שעות מעטות, במטרה לחפש באזור מקום לשים את אוהל. בקיבוץ לא התאפשר באותו הזמן, והפונדק שלח אותי לכיוון שחרות.
מקום מבודד בלב המדבר. הדרך הרשימה אותי בשממה הכמעט אפסית. דרך אספלט צרה העוברת בין הררים, הובילה אותי לשחרות, שם הבחנתי מייד בשלט "לינה לשביליסטים + מקלחת + ארוחה חמה + מספר טלפון כלשהו, שלא הבנתי יש טלפון אם אין קליטה כלל באמצע החור הזה. נכנסתי אל דרך העפר שהובילה אל המאהל המאולתר הזה. בחורה בגילי, בדיוק בזמן שטיפת הכביסה, קיבלה אותי בהופעה נוודית. שאלתי אם אפשר ללון כאן תחת הצל, אך זו דרשה לתשלום של הכל כלול, ולא לקחתי אתי כסף שטרות כלל. הבחורה העברייה שלחה אותי לצלע הר, שבכלל לא היה בו טיפת צל. השעה הייתה ארבע אחר הצהריים, והשמש פיזרה את כל קרניה אל הרי המדבר. נעשתי קצת מויזע במחשבה של איך העביר את כל משך הערב ללא טיפה קטנה של צל. העור שלי היה שרוף במילא והייתי תשוש מהרכיבה הארוכה שעשיתי. באופק ראיתי ג'יפ חונה עם אופני הרים סביבו, ולשם פניתי. לפתע ראיתי ארבעה אנשים, יושבים ונחים בזולה של צל שהג'יפ שלהם יצר. באתי משום מקום ושאלתי אם אפשר להתנחל בפיסת הצל הקטנה, ואלה הושיבו אותי על כיסא ושמחו על הופעתי. לגימה מקפה הפינג'ן שהם מזגו לי וכבר נעשתי יותר רגוע. הצעות של דרכים שהם ייעצו לי ללכת, כשלו, ולבסוף נאמרה החלטה שאצטרף אליהם. הייתה זו חבורה בגיל הארבעים, מצוידים בכל טוב באוכל ובשתייה הטעון בג'יפ שלהם. בשבילי זו הייתה מתנה לחבור אליהם ולהתפנק בעשירות שלהם ולא רק בצד החומרי. הכרתי חבורה מעניינת, דמויות מורכבות ומעניינות. דוברים על נושאים של החיים, מתעמקים בפרטים החשובים.
רכבנו יחדיו אל עבר חניון הלילה והקמנו אוהלים מתחת לדיונות של "חולות כיסוי". המיקום היה מושלם. אפס רוח, דיונות בעלי מרקם גולמי וחלק. פרט לילדים שעשו שמחה והצלה במעלה החולות. האווירה הייתה קוסמית מול המדורה.
ישבנו סביבה בהתמסרות מהופנטת אל האש, העראק הכשר לפסח העצים את החוויה ולו אצטרף גם חשיש טוב, הרגשתי אחרי הרבה זמן חמימות למרות הלילה הקר. להיות בזמן הנכון, במקום הנכון, עם החברה הנכונים לי. חופש פלאי שאין להסביר, אותו חתם קפה פינג'ן טוב בשעה 2 בלילה.
בשעה 4 בבוקר קמתי עם רגלי ולא משנתי. צילמתי תמונה לילה בחשיפת ארוכה של ההתנחלות שלנו מול הדיונות.
העיר אותי לקול גישושים, המשעשע שבחבורה, הקים אותי לפתוח את פק"ל התה שלי להתעוררות. אצלו כנראה זו הייתה התעוררות מינית, נראה לי, שמרתי על עצמי.
זה לא נשמע מובן, אך היה לי קשה לעזוב את החברים. כנראה שלא חוותי הרבה ערבים כאלה מעצימים.
ברוח טובה ומעורבת, בהתרגשות נפלאה שהגיע היום לאילת, המשכתי לנוע על כביש 12. הדרך הייתה מתישה ברכיבה בכביש ללא פניות. עם התמזגותו עם גדר הגבול של סיני, הנוף היה מעורר חושים. הרים בגוונים אחרים, צבעוניים, העצימו את הנראות המדברית. ישבתי על צלע ההר האחרון שלפני הירידה לאילת, ובראשו בגובה 800 מטרים, אכלתי סנדוויץ' וכהרגלי גם קפה שחור. היה זה רגע מכונן, ומלא העצמה אישית וגיבוש כל החוויות אותם עברתי בדרך זו.
ירדתי בגובה, מנוף מרחבי, לנוף שטוח ואורבני, אל העיר אילת. הלא מרחמת אל המטייל המופנם. בעיר נאבקתי עם הרוח עד שהגעתי אל בית ספר שדה שם הקמתי אוהל עם כל הרוחות הפראיות שנשבו שם. ליוו אותי כל הלילה עירני ופיקח. לא מסוגל לישון בעיר התוססת הזו.
