It's A SIn - סין

נכנסנו לפלנטה אחרת כאשר יצאנו ממעבר הגבול. מבנה ענקי עם מעבר רחב דרכו, תחם האזור . עברנו לעיר קורוגס. גורדי שחקים ובניניי פאר נירמו לאוויר. בשביל סין זה לא מאשר עיירה קטנה. רוכב קטנוע בלבוש צבאי עם טלאים וקסדה ורודה, הוביל אותנו למסעדה קרובה. זרקנו שמות של מאכלים ברוסית, וקיבלנו מטר של משפטים בסינית ללא שום ידיעה. למזלנו, דומיניק שכבר טייל בסין במחוז שינגיאנג, שלף את יומנו ובו היה רשום מספר מאכלים בסינית. הזמנו לחמן. מנת נודלס עם חתיכות בשר ומיני ירקות. לאחר ששבענו, המטרה הייתה להצליח להגיע לעיר אילי עוד באותו היום. קמפינג באוהל במחוז שינגיאנג אסור על פי חוק. ממשלת סין משקיעה משאבים לא ראליים בפיקוח משטרתי בכל מחוז שינגיאנג. האוכלוסייה המעורבת שכוללת את האן, הסינים המקומים ואת האיגורים, הסינים שהגיעו מטורקיה בדורות הקודמים, מתסיסה את האזור, בשלבים בהם הפיגועים גרמו לממשלה להציב תחנות צ'ק פוינט משטרתיות בכל מקום בעיר ובכפרים, ולבדוק בהדגמה את העוברים והשבים. יצאנו לכביש המהיר בנסיון לתפוס טרמפ מרכב מסחרי. נהג חשדן הסכים לקחת אותנו לאחר ששכנענו אותו שנישב אחד על השני בתא הנוסעים. ישבתי על ברכיו של וינסנט כאשר גופי מקופל מתחת לשמשת המכונית. דומיניק ישב צפוץ על יד ודי התרגלנו לתנוחות המוזרות כאשר מצאנו טרמפים בקזחסטן. המשטרה בעיר קורגוס איננה הטרידה אותנו כלל. לא ציפנו לקבל יחס מאיים מצידם ולכן התנהגתי באדישות כאשר נכח הצ'ק פוינט הראשון ביציאה מהעיר קורגוס. הנהג קרא לי לרדת מהמכונית כדי שהמשטרה לא תיראה את מצב הישיבה שהיינו בו. הלכתי עם סיגריה בפה על הכביש המהיר כדי לא לעורר חשד ולהתעסק במחשבות החיים תוך שאיפות עשן מהסיגריה. ההצגה לא תרמה למעבר חלק בנקודת הבדיקה. כנראה מעיל הרכיבה הצהוב הזוהר שלי ועצם ההליכה שלי בככביש מהיר, גרמו לשוטרים לקרוא לי לעצור ולשאול על הפספורט. עם המזל שלי, הפספורט היה בתיק במכונית שחיכתה לי בצד הדרך לאחר המעבר. הובלתי את השוטר לקן. הוא לא הסתפק בפספורט וקרא לי לעבר עמדת הביקורת. האדרנלין גרם לי לשחק את עצמי למהר לטיסה. למרבה ההפתעה השוטרים הבינו ושיחררו אותי לדרכי. רצתי למסחרית וחזרתי לשבת על ברכיו של וינסנט. האדרנלין חזר לדופמין. לא רצינו להיתקל שוב במקרה דומה. הנהג הוריד אותנו קרוב לאילי. רכבנו בחשיכה בליווי פנסים להוסטל שאיפשר היה לארח תיירים זרים. אורות רבים זרקו אור בכל הצבעים. הצמתים והסימטאות הצרים שחצו את השדרות, נתנו תחושה של עיר ללא הפסקה, בניחוח שהזכיר צ'אינה טאון. ביום השני בעיר חיפשנו צמיג חלופי לאופניים. מיד המשכנו לאזור הקניון. נקודת בדיקה הסגירה אותנו לתחנת המשטרה החופפת שהתמקמה על הצומת הראשית. בדיקת ויזה בפספורט לא הספיקה. השוטרים עיקבו אותנו עד שהצגנו להם את כרטיס החדר במלון שבו שהיינו. ההפתעה הייתה כאשר הם הורו לנו לחזור למלון ועקבו אחרנו בסתר עד לפתח המלון. הרגשנו תחושת כעס נגד המדניות המחופשת. בערב יצאנו למסעדה מתחת למלון הרב קומות ששהינו. הבירה המקומית "אוסו", ריכחה לנו את האווירה הלא ברורה. ואולי אחת מן הארוחות שהייתה בין הטעימות שהכרתי. צלחת גדושה בחתיכות עוף קטנות עם בוטנים, ומרכיבי ירקות מכל הצבעים ובטעמים שהתפצחו בפה לפסטיבל סיני. ביום הרכיבה השני יצאנו מאילי בשעות המאוחרות של הבוקר לאחר שהתפנקנו בארוחה במלון וסדרת בעיות בגלגל האופניים. בחרנו לרכב בכביש המשני דרך הישובים שחפף לכביש המהיר. ללא הכנה מוקדמת נעצרנו על ידי שוטרי המעבר. הצגנו להם את הפספורט ואת הויזה דרך היד שלנו והם התרגזו והובילו אותנו לתחנת המשטרה הסמוכה. לקחתי את הסיגריה שהשוטר האדיש הושיט לעברי. לאחר שאלות לגבי הדרך שלנו, הם שחררו אותנו לדרכנו. שוב לאחר כמה קילומטרים ביציאה מהכפר, נשאלנו על ידי שוטר אחר על הפספורטים. וויכוחים מיותרים בסופו של דבר גרמו לשוטר לתת לנו אשכול ענבים. שלא שמחנו לקבל. בפנים ירודות חיפשנו מקום לקמפינג בשדות. פחדנו מכל סירנה משטרתית והאורות אדום כחול שניראו מכל עבר. לפני רדת החשיכה מצאנו מקום מיסתור בשדה חקלאי צפוף בשיחים גבוהים. בבוקר למחרת התעוררנו לקול הרדיו הרשמי של הכפר שפיזר אותות מוזיקה ודיבורים ממרחק רב. האווירה הייתה פסימית. עוד יום על כביש מהיר. בדיקות משטרה, ומשאיות שמרסנות אותך להישאר ערני ומתוח. סין נראתה לא מאשר חלום רע שמשאיר אותך חסר אונים להתעורר למציאות שלווה. התקרבנו להרים. התחושה התעלתה עם הנוף הפתוח. קיבלנו את המצב והתחלנו להתידד עם השוטרים שחלקם ניסו לעזור. בקמפינג השני הרגשתי יותר משוחרר כלפי המדיניות עם המשטרה. תנאי המקום היו יותר טובים להעביר לילה מאחורי צריף נטוש. רכיבה חלקה על הכבישים החלקים הובילה אותנו לעיירה קטנה באמצע שום מקום. רק מלון אחד הסכים לארח אותנו. יצאנו רגלית למרכז העיר לחפש מסעדה טובה. לא הוטמענו מספיק עם הסביבה כאשר בהליכה תמימה, נשאלנו עלידי שלושה שוטרים בזה אחר זה בהפרש של שתי דקות הליכה במרכז העיר. 
להציג היה את כרטיס הביקור של המלון הספיק לשוטרים להירגע. בליווי משטרתי הובלנו לרחוב המסעדות. לא רצינו להרגיש מאוימים מהסביבה. אמנם כל עובר אורח הפנה את מבטו אלינו בתדהמה. חלקם התנהגו בנימוס אך הרב המוחלט פישפש עם חברו והתנהג בטבעיות נמרצת שראה אדם שונה ממנו במראה. הרחוב הראשי היה צר מספיק לפלוט אותנו מבין המולת האנשים המקומיים. חוויה לא נעימה להרגיש לא שייך. או מקובל בחוסר נימוס בסיסי. ישבנו לאכול במסעדה והזמנו את המנה הרגילה לערב. קאמפיי, כאשר אנשים מפנים וחוץ המקום, ניגשו אלינו והסתקרנו מהיותינו התיירים היחידים באזור. היינו קרובים די לסביבה ההררית כדי להירגע מעומס התרבות ולחץ המשטרות. עברנו על פני העיר נארן. שטחי שדה ירוקים על רקע ההרים המפוסלים באריגה מתמשכת. רכבנו במעלה עמק צר, מזג האוויר נעשה בבט אחת קר ונקי. כפרים ובתים הוחלפו בנוף חי. הנקודה המתוקה לשמה הגענו לסין והרגשנו שלווים.
בעל יורט הסכים לקבל אותנו בלילה קריר. הכנו אורז עם בוטנים בהשארת התפריט האיגורי. בפנים היורט ההרגשה של חופש, ללא זהות. רק חלל אחד אטום המכיל מזרונים ושמיכות בהרמה, ללא ניסיון לשדר מסר שלילי. הרחק מהפוליטיקה החודרת של הרפובליקה הסינית. קמנו לאור זריחה חמימה. נדמה היה שיכולתי לטייל ביחד עם דומיניק ווינסנט למשך תקופה ארוכה, אך הגיעה השעה להיפרד כאשר הצומת פילגה את דרך ההרים לשני כיוונים מנוגדים. הצטלמנו ביחד בפעם האחרונה על רקע היורט ונפרדנו לשלום. אני המשכתי מזרחה במטרה להגיע לאורומצ'י דרך מעבר הרים גבוה. דומיניק ווינסנט רכבו דרומה על מנת להגיע לביינבולאק ולעיר קוצ'ה שנודעה בזכות גראנד הקניון הגדול סביבה. העצים השתנקנו בצבעי אפור, השמים מדי פעם מיסכו את השמש החמימה והאווירה נעשתה קרה ומרירה במשך הטיפוס במעבר ההרים שהשתרך באלכסונים לגובה 3100 מטרים. מענק של פחיות רדבול מכמה צעירים סינים שחיכו לי במעלה סיבוב, גרם לי לראות את הדברים אחרת. אסופת שלגים בצידי הדרך הצטיירו למראות נשגבות על רקע ההרים המשוננים באופק שכוסו בלבן מהפנט. בצידו השני של המעבר, ירדתי במהירות העולה ממשאיות משא. הרגשה של דחף ללא מעצורים פילסה לי את הדרך היישר ברמה הגבוהה. העליה החדה במוטיבציה האנרגטית נשברה מיידית כאשר הגעתי לצומת בה השוטרים הסבירו לי שאין מעבר לתיירים בהוראה של הצבא.
הברירה היחידה שהייתה לי לחזור לנתיב מקביל שמגיע לביינבולאק ולחבור לחברי הקנדיים בתקווה שאמצא אותם באזור. השוטרים הבינו ועזרו לי לעלות על טנדר שהקפיץ אותי לעיר. קיבלתי את הגורל והייתה לי מחשבה חיובית שאמצא את שותפי לדרך. שוטר מצא אותי מחפש אחר מלון ובפרצוף תוהה הסביר לי שעלי לצאת מהעיר כמה שיותר מהר ורמז לי שאסור לי להופיע כאן. השדרה המרכזית של העיירה הקטנה הכילה רק מלונות, ואף אחד מהם לא קיבל זרים. נרדפתי על ידי האפלה בחיפוש מפוחד אחר מקום לינה. הסביבה החשוכה לא איפשרה לי למצוא שלטר חבוי להקמת האוהל, וחזרתי בחוסר אונים לעיר האסורה. נכנסתי לאתר בנייה עם פנס הראש שלי, שהצביע על כלי עבודה פזורים, וחלקי בניין. בישלתי לעצמי מנת פסטה, ישוב על פרסומת כלשהי, וחיכיתי לשעת חצות בה אוכל להקים בבטחה את האוהל. אני מביט מחלון האוטובוס אל מרחבי החושך בעיניים כחושות. משכתב את הרגע בו העמידו את כל הנוסעים בשני טורים ואני בראש מובל לתחנת המעבר. תקליט חוזר של חמש שניות מדוקלם בלופים ברחבי האזור. השוטר מכין לי נתוני מעבר מהפספורט היישר לתוך מאגר הנתונים הארצי ונותן לי להרגיש כמו אזרח סיני טוב במכונת הבדיקה האוטומטית. הודתי לו על שירותו הנאמן והמיידי ועליתי על אוטובוס הלילה חזרה. זו הפעם השניה שבודקים אותנו והעירו אותנו משנת החלימה. כלב נובח התקרב לאוהלי בשעה בה מכונית פסחה על ידי מאחורי הגדר החלקית. לא יכולתי לישון ולהירגע. מחזות של משטרה וסירנה הדוקים לי בראש על האיסור להקים אוהל בשטח. הרוח נדמה. רק הקור והמרור התחיל להתפזר במקום בו ישנתי ללא יכולת לזוז ולעשות רעשי רקע. ישנתי עם אותם בגדי הרכיבה הקיציים. כפות הרגליים והידיים רעדו עד לרמה של חוסר רגש. ספרתי את השעות כל חצי שעה ולא הבנתי את מצבי. התפקחתי רק בשעה 7 בבוקר בשעון בייג'ינג ויצאתי מהאוהל להתארגנות. במקום זה שבעולם זה עדיין קרוב יותר לישראל מאשר לבירה. השעה הרגישה כמו 5 בבוקר, כאשר הבטתי אל הסביבה הלבנה המום. כל האוהל עטוף בשבכת קרח קוצנית. בקבוק ליטר המים שעל אופניי נעשה אבן. קולות המתכת מהלילה כעת התבהרו. הקרח נקרש באיטו בכל עצם בטמפרטורת סביבה של מינוס 10 מעלות. קיפלתי את האוהל והציוד בגפיים קפואות. חשתי סכנה אמתית בלא תחושת העצבעות. רכבתי בכאב  למלון הראשון שראיתי. נכנסתי ללובי החמים, והתכנסתי בשמיכה במשך שעה ארוכה להפשיר את עצמי. הטמפרטורה הצטננה לאפס מעלות ויצאתי לדרך בתקווה לפגוש את חברי הקנדיים. לאחר מרחק של עשרה קילומטרים, דמיינתי אותם לנכון. חברתי אליהם בהפתעה מאחור. האנרגיות הציתו מחדש אל האופק. נכנסנו לטריטוריה המדברית, במהרה הנוף השתנה לגווני לבן ברצועת הרים נמוכה וזרימת נחלים מההרים. כל המרכיבים לשלווה שאיפשרו לנו  למצוא קמפינג מושלם אל מול צלע הר מושלגת ובמרחק מספר צעדים מהנחל שהתפתל סביבנו.
קרני השמש החמימים הפשירו את חלקת הדשא תחתינו, כך שהקור לא נכח עד לשקיעת החמה.
הוצאתי את המצלמה האנלוגית לצילום הנוף הנשקף. צילמתי גם את חברי בפוזות משוגועות. הטמפרטורה השלילית לא מנעה ממני לישון ולנוח אחרי הלילה הקשה באתר הבנייה. היה פחות קר אך עדיין התעוררנו לשכבת קרח דקה. רק בשעה 12 בצהריים יצאנו לדרכינו במעלה ההרים המושלגים. הנוף היה בהחלט המדהים ביופיו שראינו. טיפסנו בקלילות עד למעבר בגובה 3300 מטרים. מעבר ההרים האחרון שהיה עלי להשלים על מנת להגיע לקוצ'ה. אלו היו הימים האחרונים למסע. להגיע לקוצ'ה שהייתה במרחק 750 קילומטרים מאורומצ'י, הייתה האופציה היחידה שלי להספיק להגיע לטיסה הביתה. במורד הדרך הפיתולית חיפשנו מקום מבודד לישון בו. כל השדות מגודרות לאורך הכביש. גילנו שער אחד שהמנעול היה פתוח ולא היססנו להיכנס לשמורת העצים. היה נוכח בית ומספר יורטים נעולים אך בכל זאת הקמנו מחנה ועמלנו על הכנת מדורה קטנה. היה קריר מאוד והתקבצנו סביב המדורה גם בבוקר שלמחרת. לקח לנו זמן לצאת מהעמק שסגר את בואה של השמש. האוהלים היו ספוגים בקרח וחיכנו לייבשם. הפעם המנעול בשער היה סגור. אך למזלנו מצאנו פירצה לא הרחק. החלטנו שנגיע לקוצ'ה לאחר עוד יום קמפינג נוסף ולא באותו היום. ניצלנו את יתרת הזמן להנות מהאגם הירוק שהיה למוקד היצירה. אותו היום נהננו לרכב בדרך ההרית בתוואי הנהר שהובילה אותנו לגראנד הקניון שבאזור קוצ'ה. הרים משוננים וערוצים צרים, הוכיחו לנו יופי מדברי. הקמפינג האחרון לפני קוצ'ה היה מול הפארק השמור של הקניון על גבי שטח חולי. ישבנו לצד המדורה והרמנו לחיים עם פחית בירה. פארק הקניון היה לאטרקציה האחרונה שלנו יחדיו. דומיניק ווינסנט עזרו לי לסחוב את ציוד הצילום וערכנו ביחד צילומים מחושבים.
הרכיבה האחרונה שלנו ביחד הסתכמה בעיר קוצ'ה. ממנה לקחתי את אותו אוטובוס לילה שכרגע אני רושם את חוויות המסע לאחור ובמרחק קילומטרים ספורים מאורומצ'י. האוטובוס עצר בחמישה מעברי משטרה עד כה. בהם כל נוסעי האוטובוס ואני עברנו בבידוק האוטומטי. אורומצ'י לעולם לא נראתה קרובה כל כך לאחר אינספור מכשולים שהופנו כלפי בחודש האחרון. מחוז שיניגיאנג בסין בשבילי לא מאשר חוויה בלתי נשכחת של כאב והצלחה. 

להרגיש פרש בקזחסטן

אלמטי. עיר התענוגות בשממה הקאזחית, נגלתה אלינו כפאר החיים של העשירון העליון. קניונים מפוארים, בתי מלון גדולים, מסעדות פאר, רכבת תחתית, אוטובסיי טרולי חשמליים ומכוניות יוקרה. כל אלה לצד מכוניות הלאדה הישנות.
על פי התוכנית המקורית לא הייתי אמור כלל לעצור באלמטי. פארן ופאו הגיעו לכאן בשביל להעלות על הטיסה שתיקח אותם לניו דאלי. העיקוף שעשיתי כל הדרך מבישקק הסתבר שלא היה לחינם. דומיניק ווינסנט, צמד הרוכבים הקנדיים, תכננו את המשך המסלול בדומה לתוכנית שלי לסין. קבענו שאחבור אליהם ונירכב ביחד. לאחר בילויים ומנוחה בת ארבעה ימים, יצאנו לדרך לכיוון התחנה המרכזית במטרה לתפוס אוטובוס שיקרב אותנו לגבול על מנת שלא לרכב בכביש המהיר. נסיונות לשכנע את הנהג למחיר הוגן לא עמדו בפרק ונאלצנו לצאת לדרך. התחקחנו עם התנועה על גבי הכבישים המוסרבלים. נסיון של לעצור משאית תוך כדי רכיבה, הצליח. דומיניק נכנס למכולה האחורית כדי לאפשר לי ולוינסנט לשבת בנינוח עם הנהג הקזחי מלפנים. הנהג הוריד אותנו בסריוזק. 170 ק"מ צפון מערב הרחק מהכביש הסואן. הגענו לבית ספר שם ניסינו לשכנע איש אחד עקשן לשים את האוהלים על שפת הדשא. החיוך על פניו של דומיניק לא תרם לדעתו של הזקן להתרכך, והלכנו משם בשעת ערב למקום על ראש ההר שהשקיף על העיר. ביום הרכיבה המלא הראשון נכנסנו לכביש השקט המוביל לפארק השמור. היה חם ויבש אבל הנוף היה מיוחד במראות של ערבות מרוחקות. בסוף היום לפני שהמפה הראתה על טיפוס שעתיד לבוא, עצרנו בפניה שהובילה אל אגם קטן. הלכנו סביבו וגילנו פיסת אדמה בראש הגבעה. זהינו בית במרחק קרוב וכמה סוסים שנחו בטבע. ניצלתי את המנוחה לשעת צילומים במצלמה האנלוגית. העמדתי את החצובה וצילמתי את הסוסים על רקע ההרים והאגם. ובנוסף הפלשתי על דומיניק ווינסנט בתאורה מלאכותית שתנציח את אווירת השקיעה על שפת האגם. התעוררנו בבוקר למזג האוויר גשום ושמים קודרים. חילצתי מים שהתאספו ברצפת האוהל והתארגנתי בציוד חם להתחלת רכיבה. בזמן הטיפוס השמים נפתחו וקרני השמש הפצירו. אחרי זמן קצר עצרנו בצד הדרך לבית קפה קטן. הריח היה כל כך חזק שלא יכלנו לחשוב על אוכל והזמנו רק קפה שחור אינסטנט. האנרגיה השתחררה בהמשך הטיפוס ולא חוויתי קושי מיוחד. מעבר לצדו השני של רצועת ההרים, ירדנו כל הדרך בירידה ממושכת אל הערבה הפרוסה שנראתה אין סופית. המחזה היה מדהים מלמעלה. כביש אספלט מיושר פילח את השממה לשניים. בצידה השמאלית, רצועת הרים מושלגת שנפרסה לאורך הדרך. התמלאתי סיפוק מהנוף הבלתי מוגבל. התפצלנו לאורך הכביש כל אחד בקצב שלו. אני השתרכתי מאחור וצלמתי את הסוסים על רקע סופת הברקים שהתקרבה לעברנו. התעוררתי מהחלימה. החלתי לדהור קדימה ובעזרת כוחה של הרוח רכבתי במהירות מתפרצת עד שראיתי את דומיניק בתוך השטח משמאלי. מחפש מקלט מפני סופת הברד שהגיעה אלינו במהירות. עשינו פניה אחורנית היישר לעבר הסופה כדי להגיע לבית שהיה במרחק. בקושי יכולנו ללכת נגד הרוח ותוך כדי מטר הברד שהצליף את פנינו. כאשר הגענו אל הבית סחוטים במים, קיבל אותנו איש שהזמין אותנו בריצה אל פתח הבית. דלת רעועה מעץ נפתחה ומאחוריה מספר אנשים ואישה אחת שהזמינו אותנו בחיוך ובצחוק. האישה הגישה לנו מרק וצלחת עם תבשיל אורז. זו לא הייתה משפחה רגילה. אלא לפי מה שהצלחנו להבין כמקום עבודה מטעם הצבא למחקר של בעלי חיים. אני ישנתי בחדר אחד עם שאר אנשי המקום. שישה אנשים זה לצד זה על גבי מזרונים שהיו כבר פרוסים. חבריי ישנו על הספא של פינת האוכל. השמש הפצירה וחיממה את הסביבה המדברית. שלוחת ההרים המושלגת טענה לאורכה עננים מלוכדים. רכבנו על הכביש היחיד שחתך לאורכו של המדבר. כשיצאנו משטח הפארק, הכביש החל להתעקל ימינה ושמאלה בתוך תוואי ההרים, וביציאה מהם שוב נכנסו לתוך שממה מדברית שקו האופק נצפה למרחק רב. חיפשנו מקום לישון בתוך שטח תירס. כביש הגישה לשטח החקלאי היה נראה לנו המקום היחידי לקמפינג. לפתע הגיח ג'יפ מהשביל. הנהג היה בעל השטח וקיבלנו ממנו הזמנה לבית מלאכתו לטעום מהקומפוט מישמשים של אימו ולישון בחדר הבית. כמובן שקפצנו על ההזמנה והובלנו על גבי דרך בוצית למקום שקט ומבודד, בו שכן הבית לצד המפעל. לאחר ההתרשמות מהסיור במפעל התירס, ניצלתי את שעת השקיעה לסדרת צילומים עם המצלמה הטכנית. צילמתי את הבית מבפנים ומבחוץ וסדרת צילומים של כלים לא שמישים שהצטלמו יפה על רקע גוון הדימדומים. נשארנו בבית לבדנו עם איש מבוגר ושתקן שהיה השומר של המקום. יום למחרת יצאנו לרכיבה בשעה מוקדמת במטרה לחצות את הגבול לסין שהיה במרחק 46 קילומטרים מאיתנו. כשהגענו לעיר הראשונה לחפש מים לדרך, אנשי המקום התאספו סביבנו וביקשו להצטלם. קיבלתי שטר של 400 טנגה מאיש נדיב וקניתי בו מים מינרלים ובננות. הערכתי את נדיבותם של התושבים באזור שנתנו לנו גלידות וצידה לדרך. כשהתקרבנו לגבול קורגוס, כמה נהגי משאיות סימנו לנו עם הידיים שאין מעבר. במעבר בצד הקאזחי גילנו שהשער סגור ואין תנועה. שוטר הגבול ניגש לעברנו וללא הסברים מעמיקים אמר לנו שהגבול סגור ושלח אותנו 200 ק"מ למעבר גבול אחר שספק שהיה פתוח. כמה קולות מתושבים הנחו אותנו לגשת למעבר חדש שנבנה על גישה מכביש מהיר. עלינו על האוטמוספירה והיינו היחידים שנמצאים על הכביש. כמה כלי רכב חזרו נגד הכיוון מהכביש שרכבנו והיינו בחששות גם על המעבר הלא ידוע הזה.
חלפנו על פני עובדי דרך ופועלים שמיתקנו ציוד חדש למעבר הגבול. ללא התראה מהם הבנו שאנו בדרך הנכונה. בהגעה למעבר עצמו נודע לנו אחרת. המעבר יפתח רק בתחילת החודש הבא.
בהרגשה ירודה חזרנו על עקבותינו לחפש מקום לישון על יד הגבול שמא תיוודא בשורה חדשה שיתנו לנו לעבור ביום שאחרי. ישנו בשדה חקלאי במשך לילה רועש מצופרים ואיתותים ממרכז המכס האיתני. בבוקר שלמחרת וינסנט יצא לבדוק את מצב המעבר בגבול, אך חזר עם אותה הבשורה. לא הייתה ברירה והחלטנו לרכב למעבר הגבול המרוחק. גמענו מרחק של 50 ק"מ על גבי כביש מהיר ללא תנועת רכבים. ניסנו לתפוס טרמפ ממשאיות שחלפו לעיתים בודדות. וינסנט הצליח לעצור משאית עם שני מכוליות ענקיות. עלינו על המשאית שלקחה אותנו 50 של ק"מ קדימה. הגענו לעיר בה הנהג הוריד אותנו והמשכנו איתו למסעדת פועלים לאכול לחמן, כידוע מהמטבח הבוכרי. השמש הייתה חזקה והחלטנו לנסות לתפוס טרמפ עד לגבול עצמו. משאית קטנה לקחה אותנו לעוד 50 ק"מ. בנקודה זו התחלנו לרכב לכיוון הגבול שהיה מרוחק ב 50 ק"מ אחרונים. מאחור הגיחו שלוש משאיות שנסעו זה אחר זה. לא היססנו לעצור אותם ולבקש טרמפ. הנהגים היו בדרכם לגבול והסכימו לקחת אותנו. נסיעה קצרה במשאית סקניה גדולה, נתנה לי ההרגשה של מלך הכביש. בהגעה למעבר הגבול על גבי האופניים בסוף הדרך, שוב נתנו לנו הרגשה שאנחנו לא כאלה גדולים וחשובים. המקומים עברו בגבול אך אנחנו כזרים לא יכלנו לעבור במעבר שהסתבר שפתוח רק לתושבים מקומים. אחרי שיכנועים עם שוטר הגבול הסימפטי שדיבר כמה פעמים בטלפון ושאל עלינו, הוא הנחה אותנו להגיע בחזרה למחרת בשעה שמונה בבוקר. פתחנו אוהלים במרחק כמה מאות מטרים מהגבול במאחז בתים של הרשויות. החזקנו אצבעות בירח מלא ובהסתכלות למרחבים הפתוחים שנצליח לחצות את הגבול.
אני שוכב במכולה חשוכה. נשען על קופסאות צ'יפסים . וינסנט נמצא שכוב לידי. אור קטן מאיר את פנים המטען. זה לא חלום. אנו עושים את דרכנו כעת בחזרה לאלמטי עם משאית קטנה. הדרך קופצנית. החמצן לא במיטבו. ולכן אנחנו עושים תחלופות כל שעה עגולה. ביגון כואב סורבנו להיכנס לסין בביקורת הגבולות בצד הקאזחי. התברר שבצד של הסינים, המעבר מיועד אך ורק למקומים, למרות שהצד הקאזחי היה בינלאומי. השוטרים הקאזחים נסעו בג'יפ לביקורת בגבול סין כדי לשאול אם נוכל לעבור. אך למרות כל הנסיונות, נענינו בשלילה שהמעבר לא אפשרי. כבר רואים הרבה יותר טוב והנסיעה לא כזו גרועה. הרעיון של השוטר בגבול היה לא כזה נורא. לקחת רכבת ישירות לאורומצ'י מאלמטי. זו הייתה האופציה היחידה ההגיונית. אחרת היינו צריכים להמתין שהמעבר החדש יפתח לא לפני השביעי באוקטובר, כשבוע וחצי מעיתנו. או לחלופין להגיע לגבול בצפון במרחק לא פחות משמונה מאות קילומטרים. כנראה שכבר נכתב לנו אחרת הטיול, וחוויות הדרך הצרופה בחמישה טרמפים ביומיים ורכיבה בכיוון הנגדי, אלו רק חלק מהמסע. נהג המשאית הנדיב הוריד אותנו בפאתי העיר. עשינו את דרכינו לגסט האוס בשעת ערב דרך הנתיב המהיר. כשהגענו למקום, בעלת ההוסטל בדקה לנו על התחבורה האפשרית לאורומצ'י. נמצא שאין רכבות והאוטובוס היחיד יוצא ב 7 בבוקר למחרת. אוטובוס שעובר דרך הגבול בקורגוס. שאלנו איך הדבר אפשרי אם הגבול סגור ונאמר לנו שהוא יפתח רק בחודש הבא. היינו מופתעים אבל בכל זאת החלטנו שזו האופציה היחידה לחצות לסין כרגע. עלינו על האוטובוס לילה ותיכננו לקפוץ ממנו החוצה כשנעבור את הגבול. עלינו על הכביש המהיר דרכו ניסנו לחצות את הגבול לפני יומיים. כשהגענו למעבר הגבול שמנו לב לדבר מפתיע. הבוטקה הזמני שבו עמדו שוטרי הגבול כבר לא היה במקום והשער היה איננו. המשכנו עם האוטובוס היישר לביקורת הגבולות החדש שנפתח רק זה עתה. חצינו לסין ללא בעיות מיוחדות לאחר בדיקות קפדניות.
  

בחזרה לדרכים - קירג'יסטן

אנרגיה אגורה אילצה אותי לפרוס את המפה בשעה שהייתי חולה וכחוש.
במבט תמים רציתי לחצות לצדו השני של מחוז ההרים המושלג הדרומית לבישקק.
הדרך היחידה לעשותה הייתה לרכב במעבר הרים בגובה 3800 מטרים שספק היה תנאי הדרך שבו.
לאחר התאוששות של שבוע עצור, יצאתי לדרכי במטרה לצלוח את האתגר. ביום הראשון תמימות מהולה בפחד הציפה אותי כל הדרך לנקודה בה עצרתי קרוב להתחלת הטיפוס. פארמסי גסט האוס האיר לי פנים סמוך לכפר קגטי. הייתי היחיד בחדר המעונות. נטענתי באנרגיות מחודשות בפינת הזולה המפנקת שהייתה ממול ללול התרנגולות. שם הכרתי את ראין הפנסיונר מגרמניה שהעצים אותי בביטחון עצמי. התחלתי את הטיפוס על גבי דרך סלולה, האוויר נדם, תנועת המכוניות חדלה מסביב, ורק רועי צאן העבירו את עדרם בכיוון הנגדי.
הטיפוס מגובה 1000 מטרים נמשך עד לגובה 1800 שם התראתי עם משפחות קירגזיות שפתחו פיקניק על שפת מפל מים. מאותה נקודה הדרך נעשתה תלולה יותר והטיפוס כלל חציית אבנים גדולות בדרך צרה. רק רועי צאן יכלו לעבור בדרך זו בקלילות יתרה, רוכבים על גבי סוסיהם, ואני מפעם לפעם מנסה לפלס את דרכי בין המולת הפרות והעזים שחסמו את הדרך מעלה. החלפת כמה מילים ברוסית לשלום עם רועי הצאן, והמשכתי לפדל בפיסות הדרך שאיפשרו ובעיקר לדחוף את האופניים בפסיעות אטיות ובנשימות כבדות. הגעתי לגובה 2500 מטרים שם מצאתי פינה מושלמת על שפת הנהר להקים את האוהל ללילה. מיי הנהר זרמו בעוצמתיות מצדו השני של מעבר ההרים. זה שנצפה ביום למחרת רק כאשר התקרבתי אליו דיי לגובה 3500 מטרים. נשארו עוד 300 מטרים בהם דחפתי את אופניי בשארית הכוחות. מעבר ההרים היה צר ומצדו השני נגלה אלי פאר העוצמה של פסגות ההרים המושלגות ומרחב העמק. המחזה היה מדהים ובו בזמן מפחיד ומאיים כאשר הבחנתי בירידה שהובילה אל הכביש מטה. קבוצת עזים עשתה את דרכה לכיווני כך שהייתי חייב להמתין במעבר, וניצלתי את ההזדמנות לאכילת סנדוויץ זריז. התנועה נפתחה והשעה המאוחרת אילצה אותי לחשוב בהגיון ולהתחיל בנסיון לרדת לאט ובזהירות. בלי מחשבות מתגוננות, הרמתי את האופניים במעברים צרים תוך כדי אבנים מתגלגלות תחתי. כאשר התהום הייתה משמאלי, עברתי לדחוף את האופניים מצדם הימני על מנת שהאופניים לא יפילו אותי מטה. הדרך הייתה ללא מוצא ברור היכן מובילה, ובשונה מהסוסים שעלו מעלה ללא התחשבות בתוואי המעבר, אני התמקדתי בקפדנות לאן הדרך מובילה בנכוחות ה GPS. משכבר הגעתי לאדמה יציבה, פידלתי במורד הדרך בנסיון להתחמק ממחשולי האבנים. אלה שנסיון אחד הוביל לסנייק בייט בפנימית. התארגנות מהירה כדי לצאת מן העמק לפני החשיכה ושוב פנצ'ר באותו גלגל. נשארתי באותו המקום לפתוח אוהל על שפת הנהר. בקושי שמצאתי פינה נקייה מגלגלי החיות שרבצו בכל האדמה הירוקה. הבונוס לכל היום המאתגר היה לישון במינוס של שתי מעלות. למחרת בבוקר אחרי שהמתנתי ברעד לקרן השמש המאחרת, הגיחו לאוהלי שני אנשים וילד רכובים על שני סוסים. בירכנו אחד את השני וצילמתי אותם בפילם שחור לבן. המשך היום היה מהנה ורכבתי בגאווה עם תוואי הנהר בעמק הירוק והשומם. רק רועי צאן, בתים ויורטות פזורות על ההרים ניתן היה לראות. כשהגעתי לכפר קטן, אנשי המקום והתלמידים בלבוש הרשמי של בית הספר בירכו אותי.
כשהדרך השתדרגה לאספלט, רוח פנים חזקה הדפה אותי כל הזמן בו ספרתי את הקילומטרים האחרונים להגיע לעיר קוצקור. החיוך על פני חזר כאשר פגשתי זוג מטיילים ישראלים יושבים לבדם בחדר האורחים הצנום של ההוסטל הראשון בו נכנסתי. חברותה טובה העבירה לנו יחדיו את הערב בסיפורים וחוויות. לאחר יום רכיבה קצר הגעתי ליעד המבוקש, אגם איזיקול. האגם האלפיני השני בגודלו בעולם השוכן בגובה 1600 מטרים. רחצה של 5 דקות תחת השמש הספיקה לאותת לי לצאת. הגעתי ליום האחרון בו ארחו את פסטיבל הנוודים הדו שנתי בו מציגים המקומיים את תרבות המקום ע"י משחקים עממים בשיתוף עם בעלי החיים לצידם הם חיים.
הפסדתי מלראות את המשחקים ונשארתי רק עם המולת התיירים בעיירה צופולן אטה. הקפתי את האגם לא לפני שהספקתי לישון ללילה אחד על שפת החוף, במזג האוויר גשום וסופת ברקים טעונה.
פעימות הלב הסתנכרנו בדואליות עם הבזקי הברקים. שלושה שבועות חלפו משנפרדתי מחברי הספרדים. דרכינו נפגשו שוב בעיר קרקול. העיר המרכזית בה יוצאים המטיילים לטרקים בהרים. מזג האוויר החורפי קירקע אותנו והשאיר לנו לבלות זמן ביחד ולאכול היטב במסעדות המקומיות. יצאנו לרכיבה עם תום ענני הגשם. קלילות ליצנית הולידה אותנו בדהירה החוצה מהמולת העיר אל נתיב ההרים העולה לגובה 2000 מטרים, בדרך שנפרסה בין עמקים ירוקים לבין פסגות נרחבות בכיסוי לבן מהודק. רכבנו עם זוג רוכבים נוסף מקנדה שפגשנו עוד קודם לכן במהלך הטיול. חיות השדה שוטטו להן בנחת באדמה האורנגית, אפשר היה לדמיין את ראשו של העז מוטמע כחתיכת פאזל מבין 2500 החלקים היוצרים תמונת נוף אומוגנית מירוק בבמה המרכזית עד ללבן בהרים המושלגים שמסביב.
כל הנחת הזו התפזרה לתבערה גועשת כאשר לוח הזמנים שלנו להגעה לגבול קזחסטן, הצטמצם. עלינו היה לגמוע מרחק של 25 קילומטרים בזמן של שעתיים ורבע ממהרות מן הרגיל, כאשר התחלנו להתרכז בפידול מהיר ועצבני. כל זה בנסיון להספיק להגיע לנקודת הגבול שהייתה צפויה להיסגר בשעה שש בערב בדיוק. עדיפות עליונה הייתה להצליח לצאת מהמדינה ביום האחרון של פקיעת הויזה ולא להסתבך עם רשויות אטומות. המחשבה הראשונה לראות את מעבר הגבול ממרחק כמה קילומטרים העלתה בי הרגשת ניצחון. ואז הרגע בו אני שומע את המילה ניאט אלקטרוני ויזה בדלפק המעבר, אחרי שכל חבריי כבר קיבלו חותמת יציאה מקירגיסטן, אני נלקח למשרד הבוס. גיחחתי במבט אחרון לפארן ופאו ששוב נפלתי ברשת הקירגיזית, ואז הצחוק עבר לתחינה מאוישת ובוגדנית אל עבר השוטר שרשם את דו"ח האירוע בנחת שלווה כחייה בטבע. אין מעבר בשבילי לקזחסטן, בידעיה שמעבר הגבול קרקרה המרוחק שצפונית לקרקול לא מעבדים מעברים עם ויזה אלקטרונית. הצעת שוחד ושיכנועים בשפת הסמנים לרוסית המוקלטת מפי השוטר, לא הועילו. לאחר ייאוש כאשר נפרדתי שוב מחבריי הספרדים, שברתי את הקסדה על מדרגות המשרד שליד, ברצון לחלץ אנרגיות לא מדופלמות. נשארתי עם כובע על הראש בלבד, יום אחרון בויזה הקירגיזית, ומרחק של כ 400 קילומטרים מבישקק, אל מעבר הגבול המרכזי. רכבתי חזרה בכביש המפלס את את הקרקע הירוקה והנרחבת מסביב. קרקעות שמבחינות את האופק השטוח בקזחסטן. קרני השקיעה פלשו לכל משקע ומשקע במפלס גלילי. כל פאר הטבע נאדף למבט מסוגר. האוויר היה קריר והלילה ירד. הגורל שלח אליי טנדר עמוס ברהיטים. העמסתי את האופניים והנהג הקפיץ אותי חזרה להוסטל בקרקול. יום למחרת הגעתי לבישקק בשעת ערב אחרי נסיעה מתישה במכונית צפופה. חזרתי להוסטל שאירח אותי בשנית. בבוקר שלמחרת יצאתי אל עבר מעבר הגבול ללא ספקות שמשהו נוסף יקרה. עמדתי בתור לשוטר הגבול וכבר הרחתי את קזחסטן מעבר לפינה, אלא שאז שוב נלקחתי עלידי שוטר הגבול והתבשר לי שאיני יכול לצאת מקירגיסטן כעת כי אין לי ויזה בתוקף. לא הסתפקתי בתשובה הזו ונמהרתי בעצבנות למעבר גבול אחר במרחק 30 ק"מ מהראשון. קיבל אותי שוטר שסוף סף דבר אנגלית והבין את המקרה, אך לא הייתה לא ברירה אחרת אלא לשלוח אותי חזרה לבישקק למשרד הויזות. בייאוש כבד שלפתי סיגירה וחזרתי חזרה לכביש המוביל לבישקק. שם תפסתי טרמפ עם נהג מקומי שלקח אותי אל בית משפחתו בבישקק. זו הייתה לפעם הראשונה בה חוויתי הכנסת אורחים בקירגיסטן, ומאוד נהנתי מכך. בהמשך הערב פגשתי את טיילור ודטי, הזוג שטיילתי איתם בטג'יקיסטן למספר ימים. הפתעתי אותם בנכוחות שלי במסעדה יוקרתית שבה הם ישבו. יצאנו משם אחרי לא הרבה זמן כאשר המוזיקה נעשתה פופית וכל המבוגרות רקדו. ישבנו על בירה בפאב במרכז העיר. נעשה מאוחר והתחלתי ברכיבה עם כל הציוד על האופניים על עבר ההוסטל הקבוע שלי. חשתי שהכידון בורח לי לכל מקום וחשבתי שזה בגלל הראש הכבד, אך הבנתי במהרה שזה פנצ'ר בגלגל הקדמי. לא הייתה ברירה אלא להצטרף לטיילור ודטי במקום בו הם הקימו אוהל בפארק שליד פסי הרכבת. בימים האלה בבישקק המתנתי לקבלת ויזה יציאה במשרד הויזות. לא לפני ששלמתי דו"ח במשטרה וטירטורים ממשרד למשרד כדי לארגן את כל המסכמים הבירוקרטיים לקבלת הויזה. התכופפתי בפניהם רק כדי להמשיך בטיול ולצאת מקירגיסטן, בהקדם האפשרי. עם קבלת
הויזה רכבתי למעבר הגבול, ובשעה טובה ומשמחת עברתי לצד השני ללא בעיות. לקחתי הסעה לבירת קזחסטן, אלמטי. שם חיכתה לי הודעה בטלפון מפארן ופאו על כך שהם הגיעו באותו היום לאלמטי לאחר ימי הרכיבה בקזחסטן דרך גראנד הקניון צארין. נפגשנו כל הקבוצה, אני, הפארנים וצמד הקנדיים בגסט האוש שבפאתי העיר. 

טג'יקיסטן חלק ב`

הבחנתי באישה יפה שבלטה בין כל האנשים שהתקבצו ברחבת היער בקרבת הבמה המרכזית של פסטיבל המוזיקה העעמית בחורוג. ישובה על כיסא גלגלים בנחת טוטלית ובשלווה מאוגרת. נייחת לצד העצים הצנומים והגבוהים. הרמתי את מצלמת המאמיה לעיני שנחה על צווארי, במבט נרגש זיהיתי את הפוטנציאל שבמפגש בין האישה לבין העץ הרם.

שישה ימים חלפו להן בפמיר לודג, הגאסט האוס בחורוג. ימים של ריפוי וכאב, ותהייה מתי אהיה מספיק חזק לחזור לשגרת הדרך.
היה זה יום שישי שבו הרגשתי שיפור משמעותי בכאבי הבטן. למרות שהכאבים תקפו אותי במפתיע מדי פעם, מה שעירער לי את הביטחון. החלטתי שאני עושה צעד ויצאתי מהחלימה, פגשתי שני ישראלים. בחור ובחורה עם תיקי גב עמוסים. שמענו שמתקיים הפסטיבל העממי הגדול במרכז העיר, והחלטנו ללכת יחדיו. אחרי הרבה זמן שלא צילמתי, החלטתי שאני לוקח על עצמי תפקיד ראשי בתור צלם. וכך היה שהסתובבתי עם שק האופניים רק בכדי להעמיס את מצלמת הפילם הכבדה שלי.
הרגשתי כמו אחד מצוות הפסטיבל. הסתובבתי עם מצלמת המאמיה והתחלתי לצלם בקצב נינוח את מה שקורה. בהתחלה צלמתי מספר פריימים בהתהקלות סביב השירה העממית של הדור המבוגר, רוקדים וצוהלים במעגלים. אחר כך צטדתי תמונות מגוונות שכבשו את ליבי.

סימנתי מטרה שביום ראשון אחזור לרכב ויהיה מה. יום ראשון הגיע בשוונג מפתיע. לבשתי אץ חליפת הספנדקס ויצאתי לדרך בהתרגשות גדולה. מחורוג אפשר לקחת שלוש דרכים שונות שמובילות לכיוון מוגרב. אני דבקתי ב M41 הסלולה, למרות שהרבה בוחרים במעקף דרך הוארטנג וואלי שממשיך עם הגבול הצמוד של אפגניסטן כדי לראות נופים אחרים.
הדרך הרשימה אותי ישר בפסגות הרים מושלגות. הקצב היה גם הוא נינוח למרות הטיפוס המגמתי. בכל הכפרים תמיד אותם הילידים שמתרוצצים ומתלהבים כאשר רוכב מגיע. הרבה כיפים וחיוכים שממלאים את השלווה.
רכבתי במשך 65 קילומטרים, כאשר הגעתי לגובה 2800 מטרים, היה זה סימן לעצור ולחפש היכן לבנות את האוהל. הגעתי לפאתי כפר קטן, עך הכביז חיכו לי אנשים על כלי עבודת השדה. שאלתי מתוך אינסטינקס "אוו, קולד אוו מאונטינס ספרינג". אחת הורידה את כיסוי פניה ובנימת חיוך דיברה אלי באנגלית בסיסית ואמרה ללכת אחריה. צעדנו יחד כולנו לכיוון צלע ההר, מקום בו הם רואים צאן עם עדר פרות. עברנו בין זרמי המים מההרים, עד שהגענו פנימה להר, אזור שממנו זרם מי ההרים היה חזק ומתועל בשלמות כדי להוות מקור מים לקמפינג מושלם. מצאנו אדמה יבשה על יד, ופתחתי את אוהלי אל מול פסגות ההרים שבאופק שתחמו את העמק למסך מדהים. פתאום הגיעו משום מקום בין השדות, שני ילידים קטנים. הכרות קצרה שבה לימדתי אותם כיוונים במצפן, וכבר הם חברו אלי כצוות שטח, והתחילו לבנות מקום להבעיר מדורה. היה זה קסום לראות אותם עמלים בבנית המדורה ורק כדי שנוכל לשבת יחדיו ולהתחמם אל מול האש. הכנו תה גינגר ביחד והצלחנו להנדס גם מוט עליו תפוח אדמה שתרמתי למשימת בישול. הילדחם הכירו לי את רקס כלב הרועים שבמרחק כה מטרים ממנו, צעדו להן הפרות באלגנטיות תמימה. או שאני זה שהתייר התמים, שמתעלק על אדמתם של הפרות. כל חוויות הערב התלכדו לרגע בו ישבתי באוהל והבטתי לאופק ההרים בעלתה.

למחרת בבוקר הגיע הילד לברך אותי לשלום ולעזור לי בקיפול המחנה.
היה חם מהרגיל למרות הגובה, הנוף חזר על עצמו עם הרים מושלגים אלה שהדרך נעשתה שוממה יותר ולאורך קילומטרים ללא כפרים. היה מתיש במקצת לרכב באופן הזה, אך עשיתי הפסקות מרובות, באחת מן ההפסקות לפתע הפתיע רוכב מהכיוון הנגדי. היה זה בחור צעיר מקזחסטן שהתחיל את מסעו מאלמטי, היכן שהוא גר. הצטלמנו ביחד על רקע הכביש הארון וההרים המושלגים. משם המשכתי לטפס ובלי הרבה מודעות הגעתי לגובה 3800 מטרים. אמרתי לעצמי שטיפסתי יותר מדי ואף במגמה מסוכנת למרות שלא הרגשתי את הבדלי הגובה. על כן חיפשתי מקום בעמק השומם לפתוח אוהל אך לא מצאתי מכסה שיגין עלי מהרוח הקרירה. נעשה מאוד קר כאשר הגעתי לגובה 3900 מטרים, לפתע בעיכול הדרך נגלה אלי בית. שאלתי היכן ניתן להקים אוהל במכסה והאיש הצביע על תייר שהקים את אוהלו בפיסת דשא למטה על יד הנהר. כמה ששמחתי לראות רוכב ועוד במקום מבודד שכזה. ירדתי לכיוונו וישר נדלקו עיניי, זה היה רוברט, הבחור שהכרתי מדושנבה מתחילת הטיול, ועימו זוגתו. הקמתי את האוהל שלי לצד שלהם וארגנו ארוחת ערב. כמה קר היה באותו הערב כאשר השמש ירדה. לאחר הארוחה נכנסו כל אחד לאוהלו. אצבעות הרגליים שלי קפאו במשך כל הלילה. למחרת גילתי חתיכת קרח בבקבוק.
נפרדתי מהזוג מאוחר בבוקר והתחלתי לטפס למעבר בגובה 4300 מטרים. הטיפוס לא היה קשה במיוחד על אף הרכיבה על אדמת כורכר. למעלה בפלטאו צילמתי אישה על רקע ביתה הבודד שנשק לדרך הכורכר. טג'יקיסטן הפראית נגלתה אלי רק בשלב זה. עד עכשיו פלסתי את דרכי בעמקים והנוף היה מצומצם, ואילו כעת הנוף נפרס ויכולתי להישאב לרקיע האנסופי.
נפרדתי מהדרך הראשית בה עושות משאיות את דרכן, ופניתי דרומה לכיוון הוואקנג וואלי, רכיבה על אדמת חצי כוכר חצי חול בתוספת טיפוס למעבר הרים בדחיפת האופניים ברגל, גרמו לי לרכב אל תוך החשיכה. רק אני ואור פנס האופניים, יורדים מהפס בזהירות לא ליפול מאיזה בור. לא הצלחתי להגיע לכפר, בהפנמה שהלילה ירד, והקור חדר לעצמות.
שטעמתי את טעמו הטבעי של השפתיים, ובידיעה שלא הקמתי אוהל להלילה, המשוואה שיחקה לרעתי. התפללתי לטוב, ולפתע מצד ימין חצי קילומטר אל תוך האדמה, הבחנתי שמישהו מסמן לי עם פנס, אותתי לו חזרה עם פנס האופניים, שרקתי כדי לקבל תשובה האם לרדת לעברו, אך ללא מענה מצדו, לא הייתה לי ברירה אחרת, זינקתי על ההזדמנות.
כשהתקרבתי עלו בי חששות שמה אני נכנס לצרה. פעימות הלב ניזנו ממאמץ הרכיבה באדמה הבוצית ולא נותר מקום לפעימות פחד. הופעתי אל מול קבוצת אנשים, מייד הם זינקו אחורנית. קראתי לשלום ועם הורדת כיסוי הפנים נגד הקור, מיד הם קיבלו אותי בברכה והובילו אותי אל עבר הצריף שלהם. נכנסתי לצריף ששכן אל מול חלקת הכבשים. הסתבר שאלו רועי צאן. תנור השריפה במרכז החדר פלט חום רב במרחב של כמה מטרים בודדים, והיזין משפחה שלמה. התנאים היו בסיסים בכמה עשורים לאחור. ישבנו לאכול כולנו בישיבה מעגלית, במרכז קערת חלב עם תה ומרכז הענין היה לטבול את חתיכות הלחם בתערובת שכללה גם גבינה מהתוצרת הביתית. העדר האור הכניס אותי לחרדה שאולי אני המנה העיקרית, אבל אלה היו חרדות שווא, טוב ליבם התגלה כאשר כיסו אותי בשמיכה חמימה ונצלתי מלילה של אפס מעלות בגובה 4200 מטרים. המשכתי לדרכי והגעתי לחרגוש. כפר נידח שנשק לבסיס צבאי. משם אנשי הצבא פתחו לי השערים להיכנס לשטח המוגן זורקול בשטח שנפרס על 80 קילומטרים. במרכזו אגם זורקול. שני ימי רכיבה חתמו את השטח המבודד. ביום הראשון הנהר שקושר לאגם פילח את האזור בירוק. הדרך הייתה איטית ומייגעת לאור מצב פני השטח. באפיסת כוחות הגעתי לפיסגת הר בראשה מספר בתים. קבוצה ענקית של עזים וכבשים הובלו בידי הרועים. הקור ששרר לא שבר את רוחם בקור רוח. נודע חום ליבם של המקומיים כאשר הוזמנתי מייד לאחר הקמת האוהל, לארוחה משפחתית בחדר המגורים. פנס הראש שלי נתרם להארת החדר ואני בצל הזרקורים. ביום השני הדרך לוותה ברוחות ובשמיים מעוננים שביססו את הקור. ההרים המושלגים של אפגניסטן תחמו את המרחב. מסביב שממה ללא נפש חיה פרט לאוגרי הטבע הנעלים מן האדמה ללא הפסק. לפתע ילדים קראו אלי והזמינו אותי לתה. הושבתי בביתם על מזרון לארוחת צהריים חלבית. המשכתי לדרכי לאחר שינת צהריים טובה. היה עלי לסיים את זורקול מפאת חוסר בצידה לדרך. לקראת הערב אחרי פידולים מעייפים ראיתי לפתע עדר ענקי של יאקים. עלתה בי המחשבה שעלי לבקש מקום לישון להלילה מרואה היאקים שהתקרב לעברי. ניגש אלי האדם בחזות קירגיסטנית, התפעל מאיבזור הלוח הסולרי שעל אופניי ומהציוד האנלוגי בו ביקשתי לצלמו עם רקע היאקים. הוא התרחק בקריאות לעבר העדר לסגת חזרה ואז פנה אלי שוב והציע לי לאכול. הלכתי כמו היאקים, סוחב את האופניים אחרי העדר, צועד על גבי אדמה רטובה צואתית. במשך שני קילומטרים במחשבה האם גם אקבל הצעת שינה אצל השבט. הובלתי למחנה השבט שהתיישבו בצורה של יורטות. נכנסתי ליורט משפחתו של הרועה. הכיפוי היה עטור צבעים, הגג בקודקודו היה שקוף להארת פנים המקום. ובאמצע היה התנור שריפה. את טקס האוכל בו בת המשפחה ערכה, חוויתי במבט מערבי באופן שונה ומיוחד. לאחריו אני וזקן המשפחה צפינו בטלוויזיה שחוברה למצבר ללוח סולרי. ההבדל בצורת החיים בין הקריגיסטנים לאלה הטזיקים היה ניכר ובולט. הרגשתי הרבה יותר נוח לשהות ביורט ולחוות תחושת בית חזקה.
במקום בו סעדנו אני והמשפחה, הוסבה הפינה למקום השינה שלי ולשאר בני הבית.
היום השלישי לרכיבה באדמה החולית בוואחנד וואלי הגיעה והתרגשתי לצאת ממנו
ה. הדרך שהובילה החוצה הובילה אותי לטיפוס בגובה של 4400 מטרים. במעבר הצד השני חיכה לי מדבר שממי. שם טיפסתי את הר החטאים שבמשך שעה שלמה לא ראיתי מתי הטיפוס מסתיים. כוחותי הובסו במקום בו הקמתי קמפינג בשטח הפתוח על צלע הר.
שמחתי להגיע למוגרב אחרי תחושות בודדות בחלקן  שחוויתי במהלך הרכיבה בזורקול. הגעתי לפמיר הוטל.

נפגשנו כולנו במוגרב. פמיר הוטל היה לנקודת מפגש של כל הרוכבים והמטיילים השונים. פגשתי את פארן ופלאו צמד הרוכבים הספרדים שעשו את הדרך בזורקול יום לפני. גם את פראנסוה הרוכב השווצרי שראיתי עם המוצילה על הגב, שוב פגשתי בפמיר הוטל. לקחנו שלושה ימי מנוחה אחרי המאמץ הרב בדרכי האפר של זורקול, חלקו המזרחי של הוואחנד וואלי המשקיף לגבול עם אפגניסטן.
פראנסוה התכופף על מנת לחבק אותי בצאתו לדרך, אני והספרדים יצאנו יום למחרת ממוגרב לכיוון גבול קירגיסטן. רכבנו בקצב אישי ונפגשנו לעיתים, עד שהגענו יחדיו לבית בודד בשממה המדברית. ראינו זוג אופניים במידה גדולה נשענות על דופן הבית, ישר זהינו שפרנסואה מתארח כאן. כאשר אב המשפחה ממוצא קירגיסטני הגיע לחבק אותנו והזמין אותנו בחיבה פנימה, לפתע ראשו של פרסנואה התבצבץ מפתח החלון. צהלנו ושמחנו לראותו. האירוח היה מצוין והכיל גבינות מהרפת, לאחר מנוחה של שעה, יצאנו אני פרסנואה והספרדים לעוד מרחק של 20 קילומטרים כדי להתקרב למעבר ההרים המפורסם בגובה 4655 מטרים. פרנסואה השתרך מאחור ואהב לצלם את הטבע באינטנסיביות. הגענו למקום עם אדמה שטוחה, עליה פתחנו את האוהלים. דאגנו מתי יגיע פרנסואה כאשר כבר הערב ירד ונעשה קריר בגובה ההרים. אורח הכבוד לבסוף הפתיע וסיכמנו עוד יום רכיבה בציון התקרבות גדולה לגבול עם קירגיסטן.
מעבר ההרים הגבוה בחבל מדינות הסטאן, הרגיש כנקודת מפנה. הצלחתי להערים על טג'יקיסטן למרות כל המחלות שתקפו אותי. ובעצם כל סובבי הרוכבים והמטיילים אותם הכרתי גם הם התלוננו על מצבם הבריאותי המעורער. בפיסגה צלמתי תמונה בצבע ותמונה בשחור לבן בתיעוד העמק הרם. ירדנו אני וצמד הספרדים פארן ופאו בקצב מתון בהתחשב בדרך הקלוקה, ניסנו לייצב את כל עצמנו על גבי הבורות ופחות שמנו לב ליופי הנפער מצדדנו. הגענו בשארית כוחות ליורט סטאי. שם פגשתי לראשונה רוכב ישראלי שטייל עם אישתו במשך שנתיים. ביקשנו ארוחת צהריים ממנה התגלגלה אירוח מלא עד יום המחרת. ניצלתי את המנוחה לצלם את ילדי הבית. עם כוחות חצי מחודשים לאחר בעיות בעיכול, שלי ושל פאו, המשכנו את הדרך במקטע קצר אל העיר קארקול. ברכיבה מונוטונית על כביש סלול הגענו לאגם קרקול. במרכזו שוכנת העיירה הנידחת. רחובות העיר שוממים ומקומיים היה אפשר לספור על יד אחת. חיפשנו מקום לאכול צהריים אם כי ידענו שאנו מחפשים גם לסיים כאן את יום הרכיבה. חיפוש אחר מרק טוב, הוביל אותנו לאחד מן ההום סטאי מיני הרבים שבעיר. ישבנו ואכלנו בפיתום כאילו הייתה זו הסעודה האחרונה. הרגשנו שכוחתינו אזלו. במיוחד פאו אל אף שנקבע שמו דרך המילה פאוור. אולי זה הגובה שגרם לכולנו לחלות או שילוב של האוכל והמים. רביצה קלה ופתאום נפתחה הדלת ועיניינו קרנו. רוברטו ומרגריטה נכנסו כאילו קראנו להם בהזמנה אישית. רוברטו אצטרף למחלקתו של פאו, בפינת החולים. לאחר מה, החגיגה טרם הפסיקה, ונכנסו בהפתעה הרוכבת ההולנדית והרוכב האמריקאי שפגשנו עוד בחורוג. נחנו והתמקנו בחדרים בשינה על גבי מזרונים על הרצפה. אני, פראן וזוג הרוכבים הצעירים, הלכנו לצעדה לאגם קרקול שהיה במרחק קצר מהמקום. ישבנו על שפת האגם עם גיטרה, גוינט, והמצלמה. האוויר היה קר אבל מרענן. האגם וממנו נשקפו ההרים והעננים, יצרו אטמוספירה של חופש אינסופי. במחלקת מצטרפים קיבלנו בברכה גם את הזוג הבלגי, שראו אותנו יושבים על החוף ממרחק הכביש כאשר הגיעו ברכיבה. העברנו ערב יוצא דופן כולנו בחדר האורחים. סעודים ומדברים על החלום שאנו חווים ועל החיים של כל אחד. נפרדנו לשלום וידענו שנתראה עוד לאורך המסע. הכביש הסלול התארך על גבי דרך ישרה מסביב לאגם. הנוף הפתוח והאקלים המדברי נתן תחושה של סין, שהגבול עימה היה רק 100 קילומטרים מזרחה. צלענו ברכיבה נגד הרוח את הטיפוס המאיים, בפיסגתו המבט אל ההרים הקרחוניים היה מהפנט. חצינו בראשו נחל שזרימתו גם הייתה מאיימת. אך צלחנו אותה יחפים. בצד השני של מעבר ההרים הרוח איימה עלינו לעצור ולאכול משהו בפינה מוגנת על צלע הר. בהמשך הירידה, עוצמתה של הרוח הייתה כה חזקה במדבר בדרך ישרה ללא מכסה. החלטנו שאנח חייבים למצוא מקום מוסתר מרוחות כדי להקים את האוהלים. למזלנו דיונה חולית אחת נשארה במרחב הפתוח, שם ראינו חומת אבנים שנבנתה ושרידי קמפינג. פתחנו את המחנה, פארן העיר את מבטנו לרוכבים המגיעים מן הכביש. הזוג הצעיר והזוג המבגור האוסטרלי שנפרדנו רק הבוקר, וכבר ניפגשנו בשנית. הם כקבוצה החליטו להמשיך כדי להגיע לנקודת הנהר הקרובה.  בבוקר הקריר ראינו אותם מתארגנים בקיפול המחנה. טיילור ומרפי הצטרפו אלינו לדרך בציון יום רכיבה אחרון בטג'יקיסטן. היה רק מעבר אחרון לטיפוס, במעלו הגענו לגבול עם קירגיסטן. קיבלתי חותמת יציאה אך טרם נכנסו לטריטוריה הקירגיסטית. מהתצפית למעלה ראינו בית עם תוכלת חקלאית. ירדנו לעברו בכביש המפותל וזהינו את אב המשפחה, האם והילד מתקרבים אלינו לברכה.
נשארנו לאכול אצלם ארוחת צהריים טעימה. והמשכנו בירידה עד למעבר הגבול. חבריי עברו בלי בעיה. הצגתי את הויזה בפני שוטר הגבול. לאחר בירור ארוך השוטר סימן לי עם אצבעותיו שלוש תוך כדי המילה החוזרת פרובלם. על הויזה התוקף הצביע החל מעוד שלושה ימים. טיילור שדבר רוסית ניסה להסביר לשוטר שינסה לשנות את פרטי הויזה האלקטרונית במחשב, אך תחנינו היו לשווא. בייאוש נפרדתי מהקבוצה בצידה לדרך שהחברים דאגו לי וחזרתי חזרה אחרונית. המוצא האחרון היה לפגוש את רוברטו ומריטה. במחשבה שהתגשמה, בצד הדרך לאחר כמה דקות רכיבה, חיכו להן הצמד וחיפשו מקום לבנות את הואהל. בהזדמנות מנחמת הצטרפתי אליהם בחיוך גדול ונחמתם עזרה לי להסתכל קדימה. על אדמה ירוקה, פרחונית, באופק הר מכוסה קרח, המבט נשגב לטבע העוצמתי, מאשר להתרכז באדם הקטן שבמערכה של הביורוקרטיה הסוביטית.
היה לנו ערב חמים יחדיו תחת אוהליהם של הזוג. הפרחת העפיפון האיריני של מריטה בבוקר שלמחרת, תרם לי לייצב את המחשבות. המשכתי למעלה ההר בו ירדנו כקבוצה, בחזרה לביקתה של המשפחה. מטר ברד ורעם דישן את הסביבה ואני במרכזו מנסה להתגבר על הקור באפס מעלות.
שרפתי קלוריות של כעס, עצבים וייאוש עד שהגעתי לצריף ביתם. ילדיהם רץ לעברי והוביל אותי פנימה לחממה הבטוחה.
כאן במעבר ההרים בגובה של 4044 מטרים, הכל נצבע בלבן מהברד שנמשך עד לשעות הלילה. חזרה לי השאלה האם אצליח במרחק של 220 ק"מ מהעיר האוש לפגוש שוב את הקבוצה. האנרגיות הרעות של כאבי הבטן תקפו אותי והגוף סירב לאותת קדימה. החופש נראה כאשלייה כשהגוף באפיסת כוחות. מחוגי השעון על הקיר התלוש ליוו אותי בקצב הנינוח שלהם. כבכל בית טגיקי בכפר התנור המרכזי בחדר הוא מרכז החיים בחימום ובבישול. בכל בוקר אם הבית נכנסה עם דלי מלא בגללים של הפרות והיאיקים. אותן היא מזינה אל תוך התנור לייצרת אש ומחממת את הסיר לתה הקבוע. בצהריים האם לשה בצק להכנת לחמים ומכניסה שורה בפתח המיועד בתנור האש. המאכלים הקבועים על השולחן בכל ארוחה. היוגורט, ריבת האפרסקים והחמאה. רק בערב אם הבית עמלה על ארוחת ערב שונה בסיר הענקי. הגיעה שעתה של ארוחת הערב האחרונה. לפתע נכנס לחדר הבית אדם גבוה עם תיק על גבו. בניחוש ראשון וקולע, פרסואה הגיעה זה עתה מביקורת הגבול במעבר ההרים, שבע ממנת הבשר ששוטרי הגבול נתנו לו. רווינו הושג מהתה שאם הבית הציעה לו בליווי לחם הנון והגבינה. פרסנואה המשיך לדרכו ואני ביום למחרת חיפשיתי במשך שעות ארוכות ג'יפ שיוכל להקפיץ אותי קדימה, אך ללא הצלחה. בייאוש המשכתי עם האופניים להגיע לסארי טאש, העיר בגבול קירגיסטן. מעבר הגבול צלח הפעם ללא בעיה. בצד השני האדמה ירוקה עם התנחלויות רבות של יורטות ורועי צאן. אווירה שנתפסה כחופש עליאי. בהגעה לסארי טאש, שוב במחשבה שהקבוצה הגיעה לאוש, ניסיתי להשיג דרך להגיע, אך משמיים תמיד קיבלתי סירוב. התייאשתי והלכתי למוטל הקרוב. מתקשר לפארן חברי הספרדי והוא בהתלהבות גדולה מאותת לי עם הידיים מהצד השני של לול הפרות. הקבוצה התארחה בהוסטל השני ואני בשמחה גדולה חברתי אליהם לערב של חוויות.

טג'יקיסטן חלק א'

ההתאקלמות בטג'יקיסטן איטית ומייגעת.
ביום הטיסה כבר הרגשתי שאני לפני מחלה. דווקא ביום הגדול שעליו חלמתי כל החורף.
נעשה שינוי בתוכניות כך שהארכתי את שהותי בגסט האוס בדושנבה. שם הכרתי את פאפאיי הצרפתי, סיימון האוסטרלי ודיוד הגרמני.
רק דיוד מבין הרוכבים היה בן גילי, אך כולנו מצאנו חברותה משותפת כאשר לכל אחד מאיתנו הייתה סיבה מספיק טובה לשתות בירה ולהנות מישיבה רובצת כל היום, אל אף שלא הרגשתי במיטבי בכלל.
סיפורי הדרכים של סיימון ודיוד שהגיעו מהרי הפמיר, הקשו במידה מסוימת עליי ועל פאפאיי. שנינו היחידים שהגיעו נוצצים ותמימים, מוצאים עצמנו יורדים מהמטוס ודוחפים 50 קילו אופניים לגסט האוס שבכלל על גבי דרך שטוחה לגמרי. הבטה בפסגות הפמירים מסגירים את הגאווה הבטוחה. לפחות כך הרגשתי הזדהות מפאפאיי שנתון גם הוא לטפס בדרך m41 לאורכה של טג'יקיסטן.

כעת אני שוכב בתוך השק שינה תחת כיפת השמים. מעלי כוכבים. ראשי מונח על בטן הסלע שצורתה מושלמת להניח את הראש. בזוית מולי שני מפלי מים נשפכים מפסגת ההר, עושים את זרמם העוצמתי לנהר. מצדדי תהום. שוכב בפיסה של מטר רוחב בגובה קצת יותר מכביש המכוניות. מכונית. חמור ועגלה. הולך רגל אפשר לראות כל שעה. כעת חושך, רוח הרים. קמפינג כמעט מושלם להעביר את הלילה, פרט לזה שמתחתי שאריות גללי ם של חייה, שמתווספים לחוש הריח ביחד עם השמיעה הקולנית של שפכי הנהר. זהו היום השלישי שאני נמצא. וכעת נותר לי אלא לכתוב את סיפורי הדרך. היציאה מדושנבה הבירה הטזיקית, הייתה למעשה שוק טוטלי. אני והאופניים עוד לא הכרנו. מנסים ביחד להימלט מהרכבים שעוצרים בתדהמה וחותכים בכל זוית. הדרך נמשכה במישור ארוך, ועברה לעליות וירידות שלכאורה היו קמצוץ של קושי. היעד היה מקום בשם אביגרם. שחתם טיפוס לגובה 1900 מטר. הנופים לא התפשרו ונעשו יפים יותר לאורך הקילומטרים. *נעשה חשוך בגזרה למטה אך הכוכבים החלו בהופעתם. עלתה בי מחשבה על איזה צד אשן ואיך לקפל את הרגליים כדי חלילה לא ליפול הצידה מתוך שינה.
אמשיך לכתוב מחר בחצי היום הפנוי וכעת אהנה ממסך הטבע.

הגעתי לאביגרם אחרי טיפוס מתיש בחום של 46 מעלות. הרגשתי שהעולם נפל עלי וניסתי להעיף מבט על הנוף בעין אחרת. מצאתי אחרי זמן מה מקום בו שהו מספר רב רק של סבתות מבוגרות. היה זה פארק עם מלון. נכנסי לדוש באמבט מחץים חמים ואחר כך פתחתי את אוהל בפארק, מייד קפצו על הסבתות וגנבו אותי למרפסת בו ישבו. צורת הפנאי למנוחה ולאכילה בה הטזיקים עושים שימוש במין רחבה תחומה עליה שטיחים וכריות.
ישבנו בישיבה מזרחית כלנו ואכלנו מרק. כאשר ראש הסבתות האכילה אותי מהיד לפה מדי פעם במטעמיה. במיוחד בלחם הקרוי ליפיושקה ועוד לחם בטעם ג'חנון. מאוד טעים ומשביע. נפרדתי מהן לא לפני שקיבלתי לחם שלם מידייה החמימות של הסבתא. לא ידעתי למה לצפות ביום הרכיבה הזה. מיד נפאר בפני העמק שפילח את המרחב לאורך הנהר המפלצתי שנראה שמערבל בטון לפי צבעו הגושי. האספלט נגמר רק כאשר עליתי על דרך הכורכר הקופצנית לפתע שמתי לב שחלק מהציוד במטען נפל. חשתי שהתחלתי את המסע ברגל שמאל. עד שלפתע הגיחה משאית צופרת. הנהג הושיט לי באלגנטיות את חפצי. הרגשתי בר מזל. האתגר נפרע בפני. תדאג לעצמך או שהמטבע יחליט. אחזתי חזק בכידון ועברנו ביחד תלאות של פני הדרך הרעועה. עד שנגמרו ה 3 ליטר מים. אז המטבע החליט שהמזל שאגיע בדיוק לפאתי כפר באמצע הדרך השמימה. שם חיכה לי צעיר והוביל אותי אל ביתו. יחד עם כמה ילידים מאחורה שעזרו לי לדחוף את האופניים למעלה. הושיבו אותי בחדר האורחים ובלי התרעה כל אנשי המקום באו לברך אותי והגישו לי הרבה אוכל. נשארתי לישון במקום בו סעדתי. היה זה כפר בלתי תלוי שנשען על גידולו. בתוך הבית דיר חיות ואוכלים לצידם. עושים צרכים כמעט ביחד איתם ומתקלחים עם דלי.

הדרך למחרת היום בו ישנתי תחת כיפת השמים, נמשכה למעלה הר למעבר בגובה 3250 מטר. רק תוך רכיבה במעלה העמק הבנתי שלקחתי את הדרך הקשה והתלולה, מאשר להישאר בדרך הראשית. הצלחתי לפדל כמה פיסות דרך ואז החלתי לדחוף את האופניים תחת ליבת השמש. עברתי בכפרים אותנטיים שאינם תלויים במה שקורה מחוץ לכפר. לכל בית רפת וגידולים בחלקו. אנשי הכפר רצו שאכנס לביתם לאכול אך הסתפקתי במים הקרירים מההרים. קרחונים בפיסגתם והרים עשירים בגוונם הירוק. המשכתי לדחוף את האופניים במסת נפש שכל כמה דחיפות עצרתי למנוחה. מלמעלה הנוף אל העמק נגלה למחזה שהצדיק את היזע.
אחרי הרבה שעות של דחיפות הגעתי למעבר, מייד שיניתי מוד והאנרגיות השתפרו. אלה שאז הבנתי שכמו שהדרך למעלה הייתה בעייתית כך גם למטה. ירידה לגובה 1200 מטר בדרך קופצנית כאשר ידיי על הברקסים ללא הפסקה. המראה היה קסום מלווה בפריחה מכח הצבעים ורכסי ההרים הרשימו בצורתם. הירידה אמנם הייתה מסכנת למדי, טעות אחת קטנה עם הכידון או הברקס ואפשר היה להחליק על גבי אבן לתהום שמימין. למטה אחרי הרבה זמן של שחיקת ברקסים פגשתי זוג רוכבים שווצרים. גבר ואישה בגיל הפרישה. אמר לי השווצרי שהוא סובל משלשולים. כנראה בגלל המים. למרות שבטגיקיסטן המים מההרים נקיים, אבל בקרבת החיות שרופצות מסביב אי אפשר לדעת. הגענו ביחד לעיר קאליאקום. ישנו באכסניה נושקת לנהר מים כחולים.
ביחד למחרת רכבנו יחד, שלושתנו בקצב נינוח. אני הרגשתי מרוקן מאנרגיות והשתרכתי מאחוריהם. הייתה שעת החום וכולנו היינו סחוטים. אחרי מנוחה של שעתיים על שפת הנהר נפרדתי מהם כאשר מנוחתם לא הספיקה. המשכתי לבדי באנרגיות נפולות, קל לי להתחבר מהר לאנשים טובים. החום היה בלתי נסבל. הגעתי לכפר שידעתי שאהיה חייב לסיים את היום. אישה ביידה תינוק בירכה אותי לשלום ממפתן חצר הבית. קניתי ממנה בקבוק ליפתן קר. בחיי שזה הגיע מגן עדן. סבתא יצאה מאותו הבית ומייד סימנה לי לבוא לישון וזה עוד לפני ששאלתי. כמה שהרגשתי בר מזל. זקן הבית בירך אותי ומישש לי בזקן הגינגי. כששאל אותי מהיכן אני עניתי לו ישראל והוא בתגובה מיידית אמר תל אביב. וגם הישראלים חכמים. ישבנו כולנו לאכול בישיבה מסורתית על הברכים. צלחת מלאה בכל טוב של ירקות ותפוחי אדמה. ליפיוצקה הלחם המסורתי. ופירות. הכל תוצרת מהגינה שבבית. אני והזקן ברדת החשיכה התארגנו לשינה. ישנו ביחד כל אחד על מזרנו במרפסת שמחוץ לבית. בבוקר כבר גיליתי את הבשורה. גם אני נדבקתי במחלת השלשלת. ישר רצתי לשירותים ופני בישרו רע. אנשי הבית הנפלאים כבר הזיעקו את הדוקטור. נעשתי חלש ותשוש. הרופא טיפל בי ונתן לי כדורים נגד הכאבים. אלה שהם לא עזרו. במשך כל היום שכבתי במיטה תחת כאבים איומים וריצה לשרותים. אנשי הבית לא היססו וקראו לדוקטור שוב. לאחר זריקה בישבן כבר הרגשתי אחרת.
החום שנמדד על 39 מעלות בשיא הכאב, כבר צנח מטה.
איש אחד ממלוי הרופא לפתע דיבר איתי באנגלית. נהנחתי בהקלה אחרי הרבה ייאוש בלהסביר את עצמי. ההקלה התגלתה לשווא. הרפואה בטג'יקיסטן שואפת לאפס במיוחד בהיגיינה. האנשים הנחמדים לקחו אותי במכוניתם לבית החולים בקליאקום. אופל מקרטעת. כמעט כל המכוניות או שהן אופל או שהן מקרטעות. קיבלתי עירוי לדם. בית החולים היה נראה כמו בית רוחות כאשר אני הייתי המטופל היחיד ובכי של תינוק במסדרון נשמע ללא הפסקה, כאשר הרופא היחיד שוכב על ידי בחדר ומוזיקה טזיקית מקיפה אותו.
קיבלתי את שקית המתנות של כל חולה והחלטנו שנחזור לכפר. לא לפני שהחברה לקחו את המכונית לגארז' שם המכונית לא צלחה את התיקון. נסינות נואשות ומצחיקות להוביל את המכונית על ידי מכונית אחרת עם כבל במעלה הדרך כמעט קילקלו מנוע. עשרה אנשים דחפו מאחורה מכונית כאילו הייתה מקרטון. מחזה מצחיק שנמשך עד הלילה. לבסוף פרשנו ושילמנו או יותר נכון שילמתי למונית באמצע הלילה חזרה לכפר. חולה ומיואש. מתי תיפסק הצרה. אחרי ארבע ימים חסרי מנוח שהמשפחה דאגה לי כאשר שכבתי במיטה כאוב וחסר אונים, הייתי חייב להמשיך אחרי איומים שהמליציה תגיע לראות תייר מקובע למיטה עם אינפוזיה בבית בכפר, לקחתי את חפצי ונכנסתי למונית ג'יפ ביחד עם עוד חמישה אנשים מהכפר. חמש שעות הקפצה קדימה בליווי מוזיקה טזיקית בסגנון מצחיק. והגענו לעיר של מרכז פמיר - חורוג. צד המטבע נשאר לצידי והוביל אותי להוסטל הפופולרי של המקום. אך היה לי קודם כל חוויה לשהות ללילה בבית החולים שבעיר לקבל עירוי נוסף. בחזרה להוסטל ראיתי את פאפאיי חברי מדושנבה, יושב עם שאר המטיילים. התחבקנו. גם הוא לקח קיצור דרך עם שורת משאיות שמובילות לסין. ההקלה הייתה איתי רק בשלב זה. הכאבים מאחורי והחברים כאן נשארו כמו שראיתם בדושנבה. 

ליבי למזרח, אנוכי במערב. בעוד שלושה ימים המשוואה תשתנה.
המטרה - מסע בדרך המשי.
הזמן - שלושה חודשים.
התמריץ - תרבות המזרח.

הגורל רצה שאתחיל דווקא במערב בטיול הראשון. מתוך כך יצאתי לכיוון מזרח במטרה להגיע ביום בהיר אחד לאסיה הרחוקה.
בטיול האחרון כבשתי יעד בכך שחציתי על גבי גשרי הבוספורוס את נקודת המפגש בין חלקה של היבשת האסיאתית לחלקה האירופאית של איסטנבול.
טורקיה הייתה בשבילי הכנה לקראת החוויות הצפויות ביבשת אסיה, ומשם אסתפקתי לסיים בגאורגיה לחתימת המסע האחרון.
המטרה שלי בכל מסעות הטורינג הייתה להשלים קטע בעולם ולהמשיכו מאותה הנקודה בה הפסקתי. דבקתי בשיטה זו עד עכשיו. 
כעת הגעתי להבנה שמטרות אינם חייבות להישאר נעולות, כל עוד אפשר להשיג תוצאה שתוכיח את עצמה כלפי עצמך.
במציאות אחרת, בתנאים אחרים, כנראה שהייתי דבק באובססיביות הזו והייתי מוצא עצמי כעת באזרביג׳ן, שכנתה של גאורגיה ממזרח.
רציתי בהזדמנות יקרה זו, להגיע היישר לדרך המשי שאותה אתחיל בטג׳יקיסטן.
משהו קרא לי לוותר על חציית הים הכספי ולדלג על המדבר השומם בקאזחסטן.
התובנה הזו הגיעה ממקום של מוכנות וידיעה שהחופש האמיתי הוא לעשות את מה שבאמת אתה רוצה. והלב קרא אל המזרח.

הזמן שיעמוד לרשותי ישחק תפקיד בקבלת ההחלטות במסע. 
תיכננתי את המסלול כך שהגיע מנקודה A ל B ב X זמן שהמערכת מאפשרת לי.
במידה וארגיש שאני כפוף לזמן באובססיה יתרה, אחרוג מהדבקות שלי להישאר מקובע על המסלול.
החופש האמיתי מבחינתי הוא זה שאינו תלוי בזמן, בכסף, ובטרדות בחיים שבצד השני.

התמריץ הפועל בטיול, מאשים את הסקרנות דווקא שהביאה אותי להחלטה לרכב בדרך המשי העתיקה.
החיפוש הוא אחר תרבות חדשה, אנשים שנראים אחרת, שמתלבשים אחרת, השפה, המאכלים, קבלת הפנים, הנוף, ההרים, רוח, שקט, שממה, נוודים, כפרים נידחים, כתות, בעלי חיים, זנים אחרים.
התמריץ של לנסות להכיל את כל הטוב כנראה זה שמדרבן אותי להגיע למקומות חדשים.
וכשתיגמר הדרך בהרי הפמיר שבטג׳יקיסטן, בה אחצה את אחת הנקודות הסלולות הגבוהות בעולם בגובה מעל 4000 מטר, האיחז באותו התמריץ לאורך מחוז שינג׳יאנג שבמערב סין.
הרוח, האוויר, האנשים, והסביבה כבר אלו שינחו אותי היכן החופש האמיתי.

מסע רכיבה בערבה התיכונה - ראשון - אילת 2018

יצאתי מפתח הבית לעוד מסעון רכיבה לנקודה הכי דרומית בארץ. המוטיבציה שהציתה את הכוח למטרה, הייתה לשם הכנה והקדמון למסע הרכיבה המתוכנן בקיץ. כמו שנה שעברה, הייתה זו מתוכנת של ארבעה ימי רכיבה, בחמישה ימים. ביום הראשון האזימוט פנה ליושביי עזה. עם כניסת האופניים לכביש ישר נטענה בי אנרגיית שמחה ורוח. ההתחלה אמנם הייתה מייגעת להשתלב עם כל כלי הרכב והעומס בכבישים באווירת החג.
עם הצטברות הקילומטרים, העייפות הטרידה. הגיעה אז השעה להסתתר מהשמש לא של ליבי אלה של היום הקופח, בתחנת אוטובוס שקטה.
פתחתי פינג'ן קפה והרטבתי כמה מצות בפה. הגעתי לשדות האינסוף של הדרום. משרים תחושה של עצירה בזמן בהסתכלות אל האופק. לא היה לי מרגוע להגיע לעצירה של לילה ראשון. הרגשתי בדידות בין כל המשפחות על המנגלים בשטח הקמפינג שבפארק נחל בשור. הלילה הקריר אעלה בי ספקות מה אני עושה פה בכלל. למחרת בבוקר נעשתי קצת יותר שליו אך עדיין נותרו טרדות שהצליחו לטפוח עם כל קילומטר במישור של כביש צאלים. השרירים, המחשבות, התהיות ,עדיין לא התגבשו למשהו שלם וחזק. רכבתי כי הדרך הובילה אותי ולא אני אותה, בביטחון ועוצמה. אולי הרעב בחג הפסח עזר לשיבוש הדברים.
עם ההגעה אל צומת משאבי שדה בהתחברות אל כביש 40, עצרתי הכל למנוחה של שעה. סנדוויץ' וקפה כשרים לפסח החזירו לי את העשתונות. מפה טיפסתי במעלה העליות לכיוון שדה בוקר והגעתי למצפה רמון באנרגיות מחודשות.
משם נפתחה בפני במת המכתש מהתצפית העליונה ולא מהירתי לרדת ממנה. כמובן שצילמתי מספר תמונות נוף גם כחלק מהעבודות שלי כסטודנט באקדמיה. הסבתי את כל מה שאני יודע דיגיטלית אל הציוד האנלוגי. ההתעסקות במצלמת הפילם נתנה לי חוויה של מסע בזמן אחר, להסתכל על הנוף אחרת וגם להאט את הקצב ולא למהר אל שום דבר.
נכנסתי לשטח של שביל ישראל וכמנהג של נוחות הגעתי לחאן בארות בלב המכתש. אלה שהוא היה מלא עד אפס מקום ותוסס יתר על המידה אז נפתח בי המחסום שהכל לא צריך להיות מתוכנן וראש מקובע. רכבתי על ציר הנפט בעליות וירידות מטורפים בזמן הדמדומים. לא רחוק מדי, הגעתי לנחל גוונים. חניון הלילה הנושק להר סהרונים. שימש כמסך התפאורה של הירח שהפתיע במלוא הדרו ופיזר יותר מדי אור בחשיפת לילה של חצי שעה בעדשת המצלמה. הצלחתי להוציא פלט של כוכבים מסתובבים על צירם אבל לא הייתי מרוצה דיי מההפרעות של האור הרב.
עם התעסוקתי במצלמה הלכתי לישון אחרי ארוחת ערב טובה שהכנתי לקולות האנשים המעטים שישנו בשוחות.

התעוררתי ליום חם ויבש, בחזרה אל כביש האספלט, הפתיע אותי בצד הדרך ברז מים של מקורות, עם שלט הכתוב עליו "למטילים בלבד". יפה להם להשרות קצת מים לאורכו של כל המכתש, אבל חבל שזהו הברז היחידי באזור.

מילאתי בקבוקים, והתחלתי לרכב עם הרוח הגבית. הקצב היה מהיר ושקעתי אל אופק הנופים המהפנטים במחשבות על שקט ושלווה.

הגעתי לנאות סמדר אחרי מספר שעות מעטות, במטרה לחפש באזור מקום לשים את אוהל. בקיבוץ לא התאפשר באותו הזמן, והפונדק שלח אותי לכיוון שחרות.

מקום מבודד בלב המדבר. הדרך הרשימה אותי בשממה הכמעט אפסית. דרך אספלט צרה העוברת בין הררים, הובילה אותי לשחרות, שם הבחנתי מייד בשלט "לינה לשביליסטים + מקלחת + ארוחה חמה + מספר טלפון כלשהו, שלא הבנתי יש טלפון אם אין קליטה כלל באמצע החור הזה. נכנסתי אל דרך העפר שהובילה אל המאהל המאולתר הזה. בחורה בגילי, בדיוק בזמן שטיפת הכביסה, קיבלה אותי בהופעה נוודית. שאלתי אם אפשר ללון כאן תחת הצל, אך זו דרשה לתשלום של הכל כלול, ולא לקחתי אתי כסף שטרות כלל. הבחורה העברייה שלחה אותי לצלע הר, שבכלל לא היה בו טיפת צל. השעה הייתה ארבע אחר הצהריים, והשמש פיזרה את כל קרניה אל הרי המדבר. נעשתי קצת מויזע במחשבה של איך העביר את כל משך הערב ללא טיפה קטנה של צל. העור שלי היה שרוף במילא והייתי תשוש מהרכיבה הארוכה שעשיתי. באופק ראיתי ג'יפ חונה עם אופני הרים סביבו, ולשם פניתי. לפתע ראיתי ארבעה אנשים, יושבים ונחים בזולה של צל שהג'יפ שלהם יצר. באתי משום מקום ושאלתי אם אפשר להתנחל בפיסת הצל הקטנה, ואלה הושיבו אותי על כיסא ושמחו על הופעתי. לגימה מקפה הפינג'ן שהם מזגו לי וכבר נעשתי יותר רגוע. הצעות של דרכים שהם ייעצו לי ללכת, כשלו, ולבסוף נאמרה החלטה שאצטרף אליהם. הייתה זו חבורה בגיל הארבעים, מצוידים בכל טוב באוכל ובשתייה הטעון בג'יפ שלהם. בשבילי זו הייתה מתנה לחבור אליהם ולהתפנק בעשירות שלהם ולא רק בצד החומרי. הכרתי חבורה מעניינת, דמויות מורכבות ומעניינות. דוברים על נושאים של החיים, מתעמקים בפרטים החשובים. 

רכבנו יחדיו אל עבר חניון הלילה והקמנו אוהלים מתחת לדיונות של "חולות כיסוי". המיקום היה מושלם. אפס רוח, דיונות בעלי מרקם גולמי וחלק. פרט לילדים שעשו שמחה והצלה במעלה החולות. האווירה הייתה קוסמית מול המדורה.

ישבנו סביבה בהתמסרות מהופנטת אל האש, העראק הכשר לפסח העצים את החוויה ולו אצטרף גם חשיש טוב, הרגשתי אחרי הרבה זמן חמימות למרות הלילה הקר. להיות בזמן הנכון, במקום הנכון, עם החברה הנכונים לי. חופש פלאי שאין להסביר, אותו חתם קפה פינג'ן טוב בשעה 2 בלילה.

בשעה 4 בבוקר קמתי עם רגלי ולא משנתי. צילמתי תמונה לילה בחשיפת ארוכה של ההתנחלות שלנו מול הדיונות.

העיר אותי לקול גישושים, המשעשע שבחבורה, הקים אותי לפתוח את פק"ל התה שלי להתעוררות. אצלו כנראה זו הייתה התעוררות מינית, נראה לי, שמרתי על עצמי.

זה לא נשמע מובן, אך היה לי קשה לעזוב את החברים. כנראה שלא חוותי הרבה ערבים כאלה מעצימים.

ברוח טובה ומעורבת, בהתרגשות נפלאה שהגיע היום לאילת, המשכתי לנוע על כביש 12. הדרך הייתה מתישה ברכיבה בכביש ללא פניות. עם התמזגותו עם גדר הגבול של סיני, הנוף היה מעורר חושים. הרים בגוונים אחרים, צבעוניים, העצימו את הנראות המדברית. ישבתי על צלע ההר האחרון שלפני הירידה לאילת, ובראשו בגובה 800 מטרים, אכלתי סנדוויץ' וכהרגלי גם קפה שחור. היה זה רגע מכונן, ומלא העצמה אישית וגיבוש כל החוויות אותם עברתי בדרך זו.

ירדתי בגובה, מנוף מרחבי, לנוף שטוח ואורבני, אל העיר אילת. הלא מרחמת אל המטייל המופנם. בעיר נאבקתי עם הרוח עד שהגעתי אל בית ספר שדה שם הקמתי אוהל עם כל הרוחות הפראיות שנשבו שם. ליוו אותי כל הלילה עירני ופיקח. לא מסוגל לישון בעיר התוססת הזו.