ההתאקלמות בטג'יקיסטן איטית ומייגעת.
ביום הטיסה כבר הרגשתי שאני לפני מחלה. דווקא ביום הגדול שעליו חלמתי כל החורף.
נעשה שינוי בתוכניות כך שהארכתי את שהותי בגסט האוס בדושנבה. שם הכרתי את פאפאיי הצרפתי, סיימון האוסטרלי ודיוד הגרמני.
רק דיוד מבין הרוכבים היה בן גילי, אך כולנו מצאנו חברותה משותפת כאשר לכל אחד מאיתנו הייתה סיבה מספיק טובה לשתות בירה ולהנות מישיבה רובצת כל היום, אל אף שלא הרגשתי במיטבי בכלל.
סיפורי הדרכים של סיימון ודיוד שהגיעו מהרי הפמיר, הקשו במידה מסוימת עליי ועל פאפאיי. שנינו היחידים שהגיעו נוצצים ותמימים, מוצאים עצמנו יורדים מהמטוס ודוחפים 50 קילו אופניים לגסט האוס שבכלל על גבי דרך שטוחה לגמרי. הבטה בפסגות הפמירים מסגירים את הגאווה הבטוחה. לפחות כך הרגשתי הזדהות מפאפאיי שנתון גם הוא לטפס בדרך m41 לאורכה של טג'יקיסטן.
כעת אני שוכב בתוך השק שינה תחת כיפת השמים. מעלי כוכבים. ראשי מונח על בטן הסלע שצורתה מושלמת להניח את הראש. בזוית מולי שני מפלי מים נשפכים מפסגת ההר, עושים את זרמם העוצמתי לנהר. מצדדי תהום. שוכב בפיסה של מטר רוחב בגובה קצת יותר מכביש המכוניות. מכונית. חמור ועגלה. הולך רגל אפשר לראות כל שעה. כעת חושך, רוח הרים. קמפינג כמעט מושלם להעביר את הלילה, פרט לזה שמתחתי שאריות גללי ם של חייה, שמתווספים לחוש הריח ביחד עם השמיעה הקולנית של שפכי הנהר. זהו היום השלישי שאני נמצא. וכעת נותר לי אלא לכתוב את סיפורי הדרך. היציאה מדושנבה הבירה הטזיקית, הייתה למעשה שוק טוטלי. אני והאופניים עוד לא הכרנו. מנסים ביחד להימלט מהרכבים שעוצרים בתדהמה וחותכים בכל זוית. הדרך נמשכה במישור ארוך, ועברה לעליות וירידות שלכאורה היו קמצוץ של קושי. היעד היה מקום בשם אביגרם. שחתם טיפוס לגובה 1900 מטר. הנופים לא התפשרו ונעשו יפים יותר לאורך הקילומטרים. *נעשה חשוך בגזרה למטה אך הכוכבים החלו בהופעתם. עלתה בי מחשבה על איזה צד אשן ואיך לקפל את הרגליים כדי חלילה לא ליפול הצידה מתוך שינה.
אמשיך לכתוב מחר בחצי היום הפנוי וכעת אהנה ממסך הטבע.
הגעתי לאביגרם אחרי טיפוס מתיש בחום של 46 מעלות. הרגשתי שהעולם נפל עלי וניסתי להעיף מבט על הנוף בעין אחרת. מצאתי אחרי זמן מה מקום בו שהו מספר רב רק של סבתות מבוגרות. היה זה פארק עם מלון. נכנסי לדוש באמבט מחץים חמים ואחר כך פתחתי את אוהל בפארק, מייד קפצו על הסבתות וגנבו אותי למרפסת בו ישבו. צורת הפנאי למנוחה ולאכילה בה הטזיקים עושים שימוש במין רחבה תחומה עליה שטיחים וכריות.
ישבנו בישיבה מזרחית כלנו ואכלנו מרק. כאשר ראש הסבתות האכילה אותי מהיד לפה מדי פעם במטעמיה. במיוחד בלחם הקרוי ליפיושקה ועוד לחם בטעם ג'חנון. מאוד טעים ומשביע. נפרדתי מהן לא לפני שקיבלתי לחם שלם מידייה החמימות של הסבתא. לא ידעתי למה לצפות ביום הרכיבה הזה. מיד נפאר בפני העמק שפילח את המרחב לאורך הנהר המפלצתי שנראה שמערבל בטון לפי צבעו הגושי. האספלט נגמר רק כאשר עליתי על דרך הכורכר הקופצנית לפתע שמתי לב שחלק מהציוד במטען נפל. חשתי שהתחלתי את המסע ברגל שמאל. עד שלפתע הגיחה משאית צופרת. הנהג הושיט לי באלגנטיות את חפצי. הרגשתי בר מזל. האתגר נפרע בפני. תדאג לעצמך או שהמטבע יחליט. אחזתי חזק בכידון ועברנו ביחד תלאות של פני הדרך הרעועה. עד שנגמרו ה 3 ליטר מים. אז המטבע החליט שהמזל שאגיע בדיוק לפאתי כפר באמצע הדרך השמימה. שם חיכה לי צעיר והוביל אותי אל ביתו. יחד עם כמה ילידים מאחורה שעזרו לי לדחוף את האופניים למעלה. הושיבו אותי בחדר האורחים ובלי התרעה כל אנשי המקום באו לברך אותי והגישו לי הרבה אוכל. נשארתי לישון במקום בו סעדתי. היה זה כפר בלתי תלוי שנשען על גידולו. בתוך הבית דיר חיות ואוכלים לצידם. עושים צרכים כמעט ביחד איתם ומתקלחים עם דלי.
הדרך למחרת היום בו ישנתי תחת כיפת השמים, נמשכה למעלה הר למעבר בגובה 3250 מטר. רק תוך רכיבה במעלה העמק הבנתי שלקחתי את הדרך הקשה והתלולה, מאשר להישאר בדרך הראשית. הצלחתי לפדל כמה פיסות דרך ואז החלתי לדחוף את האופניים תחת ליבת השמש. עברתי בכפרים אותנטיים שאינם תלויים במה שקורה מחוץ לכפר. לכל בית רפת וגידולים בחלקו. אנשי הכפר רצו שאכנס לביתם לאכול אך הסתפקתי במים הקרירים מההרים. קרחונים בפיסגתם והרים עשירים בגוונם הירוק. המשכתי לדחוף את האופניים במסת נפש שכל כמה דחיפות עצרתי למנוחה. מלמעלה הנוף אל העמק נגלה למחזה שהצדיק את היזע.
אחרי הרבה שעות של דחיפות הגעתי למעבר, מייד שיניתי מוד והאנרגיות השתפרו. אלה שאז הבנתי שכמו שהדרך למעלה הייתה בעייתית כך גם למטה. ירידה לגובה 1200 מטר בדרך קופצנית כאשר ידיי על הברקסים ללא הפסקה. המראה היה קסום מלווה בפריחה מכח הצבעים ורכסי ההרים הרשימו בצורתם. הירידה אמנם הייתה מסכנת למדי, טעות אחת קטנה עם הכידון או הברקס ואפשר היה להחליק על גבי אבן לתהום שמימין. למטה אחרי הרבה זמן של שחיקת ברקסים פגשתי זוג רוכבים שווצרים. גבר ואישה בגיל הפרישה. אמר לי השווצרי שהוא סובל משלשולים. כנראה בגלל המים. למרות שבטגיקיסטן המים מההרים נקיים, אבל בקרבת החיות שרופצות מסביב אי אפשר לדעת. הגענו ביחד לעיר קאליאקום. ישנו באכסניה נושקת לנהר מים כחולים.
ביחד למחרת רכבנו יחד, שלושתנו בקצב נינוח. אני הרגשתי מרוקן מאנרגיות והשתרכתי מאחוריהם. הייתה שעת החום וכולנו היינו סחוטים. אחרי מנוחה של שעתיים על שפת הנהר נפרדתי מהם כאשר מנוחתם לא הספיקה. המשכתי לבדי באנרגיות נפולות, קל לי להתחבר מהר לאנשים טובים. החום היה בלתי נסבל. הגעתי לכפר שידעתי שאהיה חייב לסיים את היום. אישה ביידה תינוק בירכה אותי לשלום ממפתן חצר הבית. קניתי ממנה בקבוק ליפתן קר. בחיי שזה הגיע מגן עדן. סבתא יצאה מאותו הבית ומייד סימנה לי לבוא לישון וזה עוד לפני ששאלתי. כמה שהרגשתי בר מזל. זקן הבית בירך אותי ומישש לי בזקן הגינגי. כששאל אותי מהיכן אני עניתי לו ישראל והוא בתגובה מיידית אמר תל אביב. וגם הישראלים חכמים. ישבנו כולנו לאכול בישיבה מסורתית על הברכים. צלחת מלאה בכל טוב של ירקות ותפוחי אדמה. ליפיוצקה הלחם המסורתי. ופירות. הכל תוצרת מהגינה שבבית. אני והזקן ברדת החשיכה התארגנו לשינה. ישנו ביחד כל אחד על מזרנו במרפסת שמחוץ לבית. בבוקר כבר גיליתי את הבשורה. גם אני נדבקתי במחלת השלשלת. ישר רצתי לשירותים ופני בישרו רע. אנשי הבית הנפלאים כבר הזיעקו את הדוקטור. נעשתי חלש ותשוש. הרופא טיפל בי ונתן לי כדורים נגד הכאבים. אלה שהם לא עזרו. במשך כל היום שכבתי במיטה תחת כאבים איומים וריצה לשרותים. אנשי הבית לא היססו וקראו לדוקטור שוב. לאחר זריקה בישבן כבר הרגשתי אחרת.
החום שנמדד על 39 מעלות בשיא הכאב, כבר צנח מטה.
איש אחד ממלוי הרופא לפתע דיבר איתי באנגלית. נהנחתי בהקלה אחרי הרבה ייאוש בלהסביר את עצמי. ההקלה התגלתה לשווא. הרפואה בטג'יקיסטן שואפת לאפס במיוחד בהיגיינה. האנשים הנחמדים לקחו אותי במכוניתם לבית החולים בקליאקום. אופל מקרטעת. כמעט כל המכוניות או שהן אופל או שהן מקרטעות. קיבלתי עירוי לדם. בית החולים היה נראה כמו בית רוחות כאשר אני הייתי המטופל היחיד ובכי של תינוק במסדרון נשמע ללא הפסקה, כאשר הרופא היחיד שוכב על ידי בחדר ומוזיקה טזיקית מקיפה אותו.
קיבלתי את שקית המתנות של כל חולה והחלטנו שנחזור לכפר. לא לפני שהחברה לקחו את המכונית לגארז' שם המכונית לא צלחה את התיקון. נסינות נואשות ומצחיקות להוביל את המכונית על ידי מכונית אחרת עם כבל במעלה הדרך כמעט קילקלו מנוע. עשרה אנשים דחפו מאחורה מכונית כאילו הייתה מקרטון. מחזה מצחיק שנמשך עד הלילה. לבסוף פרשנו ושילמנו או יותר נכון שילמתי למונית באמצע הלילה חזרה לכפר. חולה ומיואש. מתי תיפסק הצרה. אחרי ארבע ימים חסרי מנוח שהמשפחה דאגה לי כאשר שכבתי במיטה כאוב וחסר אונים, הייתי חייב להמשיך אחרי איומים שהמליציה תגיע לראות תייר מקובע למיטה עם אינפוזיה בבית בכפר, לקחתי את חפצי ונכנסתי למונית ג'יפ ביחד עם עוד חמישה אנשים מהכפר. חמש שעות הקפצה קדימה בליווי מוזיקה טזיקית בסגנון מצחיק. והגענו לעיר של מרכז פמיר - חורוג. צד המטבע נשאר לצידי והוביל אותי להוסטל הפופולרי של המקום. אך היה לי קודם כל חוויה לשהות ללילה בבית החולים שבעיר לקבל עירוי נוסף. בחזרה להוסטל ראיתי את פאפאיי חברי מדושנבה, יושב עם שאר המטיילים. התחבקנו. גם הוא לקח קיצור דרך עם שורת משאיות שמובילות לסין. ההקלה הייתה איתי רק בשלב זה. הכאבים מאחורי והחברים כאן נשארו כמו שראיתם בדושנבה.
