היום הראשון במסע תמיד קשה וכואב.
כאב ראש חד וכוויות שמש ישראלית בכל הגוף ובמיוחד בכפות הרגלים, ליוו אותי ביום בו השאיפה היא רק לדאוג שהציוד והאופניים יגיעו בשלום ליעד. הנחיתה הייתה רכה. לפניי מטיילים ישראלים עם חולוצות רכיבה ממתינים לקבלת אופנייהם בהתרגשות. אני ביניהים כאילו יכולתי להתמזג בקבוצה, אבל הרגשתי אחראי לעצמי. לוקח את האופניים בקרטון ומתחיל במלאכת ההרכבה מחוץ לגייט בטרמינל כאשר אור הדמדומים מדרבן אותי לסיים לפניו. קולות ישראלים וסלובנים קיבלו אותי בברכה והרגשתי מבורך לקבל משאבת רצפה לגלגלים מהמדריך שחיכה לקבוצת הרוכבים. למרות כל מכאוביי הגוף, ההתרגשות נטענה בעוצמה ונתנה לי להבין מול איזה אתגר אני עומד.
רכיבה אל מחוץ לטרמינל השקט, מובילה אותי ליער בו האפלה שררה. אילולא אור הדרך באופניים, לא הייתי עובר שלושה קילומטרים בחושך מוחלט וללא סימני תנועה. העיקר שבסופם, היום הראשון נגמר בהוסטל הקרוב באנחה. משקה ומלקחת רעננה כיוונו אותי לנתב את המחשבות ולהסיר קצת דאגות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה