נכנסנו לפלנטה אחרת כאשר יצאנו ממעבר הגבול. מבנה ענקי עם מעבר רחב דרכו, תחם האזור . עברנו לעיר קורוגס. גורדי שחקים ובניניי פאר נירמו לאוויר. בשביל סין זה לא מאשר עיירה קטנה. רוכב קטנוע בלבוש צבאי עם טלאים וקסדה ורודה, הוביל אותנו למסעדה קרובה. זרקנו שמות של מאכלים ברוסית, וקיבלנו מטר של משפטים בסינית ללא שום ידיעה. למזלנו, דומיניק שכבר טייל בסין במחוז שינגיאנג, שלף את יומנו ובו היה רשום מספר מאכלים בסינית. הזמנו לחמן. מנת נודלס עם חתיכות בשר ומיני ירקות. לאחר ששבענו, המטרה הייתה להצליח להגיע לעיר אילי עוד באותו היום. קמפינג באוהל במחוז שינגיאנג אסור על פי חוק. ממשלת סין משקיעה משאבים לא ראליים בפיקוח משטרתי בכל מחוז שינגיאנג. האוכלוסייה המעורבת שכוללת את האן, הסינים המקומים ואת האיגורים, הסינים שהגיעו מטורקיה בדורות הקודמים, מתסיסה את האזור, בשלבים בהם הפיגועים גרמו לממשלה להציב תחנות צ'ק פוינט משטרתיות בכל מקום בעיר ובכפרים, ולבדוק בהדגמה את העוברים והשבים. יצאנו לכביש המהיר בנסיון לתפוס טרמפ מרכב מסחרי. נהג חשדן הסכים לקחת אותנו לאחר ששכנענו אותו שנישב אחד על השני בתא הנוסעים. ישבתי על ברכיו של וינסנט כאשר גופי מקופל מתחת לשמשת המכונית. דומיניק ישב צפוץ על יד ודי התרגלנו לתנוחות המוזרות כאשר מצאנו טרמפים בקזחסטן. המשטרה בעיר קורגוס איננה הטרידה אותנו כלל. לא ציפנו לקבל יחס מאיים מצידם ולכן התנהגתי באדישות כאשר נכח הצ'ק פוינט הראשון ביציאה מהעיר קורגוס. הנהג קרא לי לרדת מהמכונית כדי שהמשטרה לא תיראה את מצב הישיבה שהיינו בו. הלכתי עם סיגריה בפה על הכביש המהיר כדי לא לעורר חשד ולהתעסק במחשבות החיים תוך שאיפות עשן מהסיגריה. ההצגה לא תרמה למעבר חלק בנקודת הבדיקה. כנראה מעיל הרכיבה הצהוב הזוהר שלי ועצם ההליכה שלי בככביש מהיר, גרמו לשוטרים לקרוא לי לעצור ולשאול על הפספורט. עם המזל שלי, הפספורט היה בתיק במכונית שחיכתה לי בצד הדרך לאחר המעבר. הובלתי את השוטר לקן. הוא לא הסתפק בפספורט וקרא לי לעבר עמדת הביקורת. האדרנלין גרם לי לשחק את עצמי למהר לטיסה. למרבה ההפתעה השוטרים הבינו ושיחררו אותי לדרכי. רצתי למסחרית וחזרתי לשבת על ברכיו של וינסנט. האדרנלין חזר לדופמין. לא רצינו להיתקל שוב במקרה דומה. הנהג הוריד אותנו קרוב לאילי. רכבנו בחשיכה בליווי פנסים להוסטל שאיפשר היה לארח תיירים זרים. אורות רבים זרקו אור בכל הצבעים. הצמתים והסימטאות הצרים שחצו את השדרות, נתנו תחושה של עיר ללא הפסקה, בניחוח שהזכיר צ'אינה טאון. ביום השני בעיר חיפשנו צמיג חלופי לאופניים. מיד המשכנו לאזור הקניון. נקודת בדיקה הסגירה אותנו לתחנת המשטרה החופפת שהתמקמה על הצומת הראשית. בדיקת ויזה בפספורט לא הספיקה. השוטרים עיקבו אותנו עד שהצגנו להם את כרטיס החדר במלון שבו שהיינו. ההפתעה הייתה כאשר הם הורו לנו לחזור למלון ועקבו אחרנו בסתר עד לפתח המלון. הרגשנו תחושת כעס נגד המדניות המחופשת. בערב יצאנו למסעדה מתחת למלון הרב קומות ששהינו. הבירה המקומית "אוסו", ריכחה לנו את האווירה הלא ברורה. ואולי אחת מן הארוחות שהייתה בין הטעימות שהכרתי. צלחת גדושה בחתיכות עוף קטנות עם בוטנים, ומרכיבי ירקות מכל הצבעים ובטעמים שהתפצחו בפה לפסטיבל סיני. ביום הרכיבה השני יצאנו מאילי בשעות המאוחרות של הבוקר לאחר שהתפנקנו בארוחה במלון וסדרת בעיות בגלגל האופניים. בחרנו לרכב בכביש המשני דרך הישובים שחפף לכביש המהיר. ללא הכנה מוקדמת נעצרנו על ידי שוטרי המעבר. הצגנו להם את הפספורט ואת הויזה דרך היד שלנו והם התרגזו והובילו אותנו לתחנת המשטרה הסמוכה. לקחתי את הסיגריה שהשוטר האדיש הושיט לעברי. לאחר שאלות לגבי הדרך שלנו, הם שחררו אותנו לדרכנו. שוב לאחר כמה קילומטרים ביציאה מהכפר, נשאלנו על ידי שוטר אחר על הפספורטים. וויכוחים מיותרים בסופו של דבר גרמו לשוטר לתת לנו אשכול ענבים. שלא שמחנו לקבל. בפנים ירודות חיפשנו מקום לקמפינג בשדות. פחדנו מכל סירנה משטרתית והאורות אדום כחול שניראו מכל עבר. לפני רדת החשיכה מצאנו מקום מיסתור בשדה חקלאי צפוף בשיחים גבוהים. בבוקר למחרת התעוררנו לקול הרדיו הרשמי של הכפר שפיזר אותות מוזיקה ודיבורים ממרחק רב. האווירה הייתה פסימית. עוד יום על כביש מהיר. בדיקות משטרה, ומשאיות שמרסנות אותך להישאר ערני ומתוח. סין נראתה לא מאשר חלום רע שמשאיר אותך חסר אונים להתעורר למציאות שלווה. התקרבנו להרים. התחושה התעלתה עם הנוף הפתוח. קיבלנו את המצב והתחלנו להתידד עם השוטרים שחלקם ניסו לעזור. בקמפינג השני הרגשתי יותר משוחרר כלפי המדיניות עם המשטרה. תנאי המקום היו יותר טובים להעביר לילה מאחורי צריף נטוש. רכיבה חלקה על הכבישים החלקים הובילה אותנו לעיירה קטנה באמצע שום מקום. רק מלון אחד הסכים לארח אותנו. יצאנו רגלית למרכז העיר לחפש מסעדה טובה. לא הוטמענו מספיק עם הסביבה כאשר בהליכה תמימה, נשאלנו עלידי שלושה שוטרים בזה אחר זה בהפרש של שתי דקות הליכה במרכז העיר.
להציג היה את כרטיס הביקור של המלון הספיק לשוטרים להירגע. בליווי משטרתי הובלנו לרחוב המסעדות. לא רצינו להרגיש מאוימים מהסביבה. אמנם כל עובר אורח הפנה את מבטו אלינו בתדהמה. חלקם התנהגו בנימוס אך הרב המוחלט פישפש עם חברו והתנהג בטבעיות נמרצת שראה אדם שונה ממנו במראה. הרחוב הראשי היה צר מספיק לפלוט אותנו מבין המולת האנשים המקומיים. חוויה לא נעימה להרגיש לא שייך. או מקובל בחוסר נימוס בסיסי. ישבנו לאכול במסעדה והזמנו את המנה הרגילה לערב. קאמפיי, כאשר אנשים מפנים וחוץ המקום, ניגשו אלינו והסתקרנו מהיותינו התיירים היחידים באזור. היינו קרובים די לסביבה ההררית כדי להירגע מעומס התרבות ולחץ המשטרות. עברנו על פני העיר נארן. שטחי שדה ירוקים על רקע ההרים המפוסלים באריגה מתמשכת. רכבנו במעלה עמק צר, מזג האוויר נעשה בבט אחת קר ונקי. כפרים ובתים הוחלפו בנוף חי. הנקודה המתוקה לשמה הגענו לסין והרגשנו שלווים.
בעל יורט הסכים לקבל אותנו בלילה קריר. הכנו אורז עם בוטנים בהשארת התפריט האיגורי. בפנים היורט ההרגשה של חופש, ללא זהות. רק חלל אחד אטום המכיל מזרונים ושמיכות בהרמה, ללא ניסיון לשדר מסר שלילי. הרחק מהפוליטיקה החודרת של הרפובליקה הסינית. קמנו לאור זריחה חמימה. נדמה היה שיכולתי לטייל ביחד עם דומיניק ווינסנט למשך תקופה ארוכה, אך הגיעה השעה להיפרד כאשר הצומת פילגה את דרך ההרים לשני כיוונים מנוגדים. הצטלמנו ביחד בפעם האחרונה על רקע היורט ונפרדנו לשלום. אני המשכתי מזרחה במטרה להגיע לאורומצ'י דרך מעבר הרים גבוה. דומיניק ווינסנט רכבו דרומה על מנת להגיע לביינבולאק ולעיר קוצ'ה שנודעה בזכות גראנד הקניון הגדול סביבה. העצים השתנקנו בצבעי אפור, השמים מדי פעם מיסכו את השמש החמימה והאווירה נעשתה קרה ומרירה במשך הטיפוס במעבר ההרים שהשתרך באלכסונים לגובה 3100 מטרים. מענק של פחיות רדבול מכמה צעירים סינים שחיכו לי במעלה סיבוב, גרם לי לראות את הדברים אחרת. אסופת שלגים בצידי הדרך הצטיירו למראות נשגבות על רקע ההרים המשוננים באופק שכוסו בלבן מהפנט. בצידו השני של המעבר, ירדתי במהירות העולה ממשאיות משא. הרגשה של דחף ללא מעצורים פילסה לי את הדרך היישר ברמה הגבוהה. העליה החדה במוטיבציה האנרגטית נשברה מיידית כאשר הגעתי לצומת בה השוטרים הסבירו לי שאין מעבר לתיירים בהוראה של הצבא.
הברירה היחידה שהייתה לי לחזור לנתיב מקביל שמגיע לביינבולאק ולחבור לחברי הקנדיים בתקווה שאמצא אותם באזור. השוטרים הבינו ועזרו לי לעלות על טנדר שהקפיץ אותי לעיר. קיבלתי את הגורל והייתה לי מחשבה חיובית שאמצא את שותפי לדרך. שוטר מצא אותי מחפש אחר מלון ובפרצוף תוהה הסביר לי שעלי לצאת מהעיר כמה שיותר מהר ורמז לי שאסור לי להופיע כאן. השדרה המרכזית של העיירה הקטנה הכילה רק מלונות, ואף אחד מהם לא קיבל זרים. נרדפתי על ידי האפלה בחיפוש מפוחד אחר מקום לינה. הסביבה החשוכה לא איפשרה לי למצוא שלטר חבוי להקמת האוהל, וחזרתי בחוסר אונים לעיר האסורה. נכנסתי לאתר בנייה עם פנס הראש שלי, שהצביע על כלי עבודה פזורים, וחלקי בניין. בישלתי לעצמי מנת פסטה, ישוב על פרסומת כלשהי, וחיכיתי לשעת חצות בה אוכל להקים בבטחה את האוהל. אני מביט מחלון האוטובוס אל מרחבי החושך בעיניים כחושות. משכתב את הרגע בו העמידו את כל הנוסעים בשני טורים ואני בראש מובל לתחנת המעבר. תקליט חוזר של חמש שניות מדוקלם בלופים ברחבי האזור. השוטר מכין לי נתוני מעבר מהפספורט היישר לתוך מאגר הנתונים הארצי ונותן לי להרגיש כמו אזרח סיני טוב במכונת הבדיקה האוטומטית. הודתי לו על שירותו הנאמן והמיידי ועליתי על אוטובוס הלילה חזרה. זו הפעם השניה שבודקים אותנו והעירו אותנו משנת החלימה. כלב נובח התקרב לאוהלי בשעה בה מכונית פסחה על ידי מאחורי הגדר החלקית. לא יכולתי לישון ולהירגע. מחזות של משטרה וסירנה הדוקים לי בראש על האיסור להקים אוהל בשטח. הרוח נדמה. רק הקור והמרור התחיל להתפזר במקום בו ישנתי ללא יכולת לזוז ולעשות רעשי רקע. ישנתי עם אותם בגדי הרכיבה הקיציים. כפות הרגליים והידיים רעדו עד לרמה של חוסר רגש. ספרתי את השעות כל חצי שעה ולא הבנתי את מצבי. התפקחתי רק בשעה 7 בבוקר בשעון בייג'ינג ויצאתי מהאוהל להתארגנות. במקום זה שבעולם זה עדיין קרוב יותר לישראל מאשר לבירה. השעה הרגישה כמו 5 בבוקר, כאשר הבטתי אל הסביבה הלבנה המום. כל האוהל עטוף בשבכת קרח קוצנית. בקבוק ליטר המים שעל אופניי נעשה אבן. קולות המתכת מהלילה כעת התבהרו. הקרח נקרש באיטו בכל עצם בטמפרטורת סביבה של מינוס 10 מעלות. קיפלתי את האוהל והציוד בגפיים קפואות. חשתי סכנה אמתית בלא תחושת העצבעות. רכבתי בכאב למלון הראשון שראיתי. נכנסתי ללובי החמים, והתכנסתי בשמיכה במשך שעה ארוכה להפשיר את עצמי. הטמפרטורה הצטננה לאפס מעלות ויצאתי לדרך בתקווה לפגוש את חברי הקנדיים. לאחר מרחק של עשרה קילומטרים, דמיינתי אותם לנכון. חברתי אליהם בהפתעה מאחור. האנרגיות הציתו מחדש אל האופק. נכנסנו לטריטוריה המדברית, במהרה הנוף השתנה לגווני לבן ברצועת הרים נמוכה וזרימת נחלים מההרים. כל המרכיבים לשלווה שאיפשרו לנו למצוא קמפינג מושלם אל מול צלע הר מושלגת ובמרחק מספר צעדים מהנחל שהתפתל סביבנו.
קרני השמש החמימים הפשירו את חלקת הדשא תחתינו, כך שהקור לא נכח עד לשקיעת החמה.
הוצאתי את המצלמה האנלוגית לצילום הנוף הנשקף. צילמתי גם את חברי בפוזות משוגועות. הטמפרטורה השלילית לא מנעה ממני לישון ולנוח אחרי הלילה הקשה באתר הבנייה. היה פחות קר אך עדיין התעוררנו לשכבת קרח דקה. רק בשעה 12 בצהריים יצאנו לדרכינו במעלה ההרים המושלגים. הנוף היה בהחלט המדהים ביופיו שראינו. טיפסנו בקלילות עד למעבר בגובה 3300 מטרים. מעבר ההרים האחרון שהיה עלי להשלים על מנת להגיע לקוצ'ה. אלו היו הימים האחרונים למסע. להגיע לקוצ'ה שהייתה במרחק 750 קילומטרים מאורומצ'י, הייתה האופציה היחידה שלי להספיק להגיע לטיסה הביתה. במורד הדרך הפיתולית חיפשנו מקום מבודד לישון בו. כל השדות מגודרות לאורך הכביש. גילנו שער אחד שהמנעול היה פתוח ולא היססנו להיכנס לשמורת העצים. היה נוכח בית ומספר יורטים נעולים אך בכל זאת הקמנו מחנה ועמלנו על הכנת מדורה קטנה. היה קריר מאוד והתקבצנו סביב המדורה גם בבוקר שלמחרת. לקח לנו זמן לצאת מהעמק שסגר את בואה של השמש. האוהלים היו ספוגים בקרח וחיכנו לייבשם. הפעם המנעול בשער היה סגור. אך למזלנו מצאנו פירצה לא הרחק. החלטנו שנגיע לקוצ'ה לאחר עוד יום קמפינג נוסף ולא באותו היום. ניצלנו את יתרת הזמן להנות מהאגם הירוק שהיה למוקד היצירה. אותו היום נהננו לרכב בדרך ההרית בתוואי הנהר שהובילה אותנו לגראנד הקניון שבאזור קוצ'ה. הרים משוננים וערוצים צרים, הוכיחו לנו יופי מדברי. הקמפינג האחרון לפני קוצ'ה היה מול הפארק השמור של הקניון על גבי שטח חולי. ישבנו לצד המדורה והרמנו לחיים עם פחית בירה. פארק הקניון היה לאטרקציה האחרונה שלנו יחדיו. דומיניק ווינסנט עזרו לי לסחוב את ציוד הצילום וערכנו ביחד צילומים מחושבים.
הרכיבה האחרונה שלנו ביחד הסתכמה בעיר קוצ'ה. ממנה לקחתי את אותו אוטובוס לילה שכרגע אני רושם את חוויות המסע לאחור ובמרחק קילומטרים ספורים מאורומצ'י. האוטובוס עצר בחמישה מעברי משטרה עד כה. בהם כל נוסעי האוטובוס ואני עברנו בבידוק האוטומטי. אורומצ'י לעולם לא נראתה קרובה כל כך לאחר אינספור מכשולים שהופנו כלפי בחודש האחרון. מחוז שיניגיאנג בסין בשבילי לא מאשר חוויה בלתי נשכחת של כאב והצלחה.
