הבחנתי באישה יפה שבלטה בין כל האנשים שהתקבצו ברחבת היער בקרבת הבמה המרכזית של פסטיבל המוזיקה העעמית בחורוג. ישובה על כיסא גלגלים בנחת טוטלית ובשלווה מאוגרת. נייחת לצד העצים הצנומים והגבוהים. הרמתי את מצלמת המאמיה לעיני שנחה על צווארי, במבט נרגש זיהיתי את הפוטנציאל שבמפגש בין האישה לבין העץ הרם.
שישה ימים חלפו להן בפמיר לודג, הגאסט האוס בחורוג. ימים של ריפוי וכאב, ותהייה מתי אהיה מספיק חזק לחזור לשגרת הדרך.
היה זה יום שישי שבו הרגשתי שיפור משמעותי בכאבי הבטן. למרות שהכאבים תקפו אותי במפתיע מדי פעם, מה שעירער לי את הביטחון. החלטתי שאני עושה צעד ויצאתי מהחלימה, פגשתי שני ישראלים. בחור ובחורה עם תיקי גב עמוסים. שמענו שמתקיים הפסטיבל העממי הגדול במרכז העיר, והחלטנו ללכת יחדיו. אחרי הרבה זמן שלא צילמתי, החלטתי שאני לוקח על עצמי תפקיד ראשי בתור צלם. וכך היה שהסתובבתי עם שק האופניים רק בכדי להעמיס את מצלמת הפילם הכבדה שלי.
הרגשתי כמו אחד מצוות הפסטיבל. הסתובבתי עם מצלמת המאמיה והתחלתי לצלם בקצב נינוח את מה שקורה. בהתחלה צלמתי מספר פריימים בהתהקלות סביב השירה העממית של הדור המבוגר, רוקדים וצוהלים במעגלים. אחר כך צטדתי תמונות מגוונות שכבשו את ליבי.
היה זה יום שישי שבו הרגשתי שיפור משמעותי בכאבי הבטן. למרות שהכאבים תקפו אותי במפתיע מדי פעם, מה שעירער לי את הביטחון. החלטתי שאני עושה צעד ויצאתי מהחלימה, פגשתי שני ישראלים. בחור ובחורה עם תיקי גב עמוסים. שמענו שמתקיים הפסטיבל העממי הגדול במרכז העיר, והחלטנו ללכת יחדיו. אחרי הרבה זמן שלא צילמתי, החלטתי שאני לוקח על עצמי תפקיד ראשי בתור צלם. וכך היה שהסתובבתי עם שק האופניים רק בכדי להעמיס את מצלמת הפילם הכבדה שלי.
הרגשתי כמו אחד מצוות הפסטיבל. הסתובבתי עם מצלמת המאמיה והתחלתי לצלם בקצב נינוח את מה שקורה. בהתחלה צלמתי מספר פריימים בהתהקלות סביב השירה העממית של הדור המבוגר, רוקדים וצוהלים במעגלים. אחר כך צטדתי תמונות מגוונות שכבשו את ליבי.
סימנתי מטרה שביום ראשון אחזור לרכב ויהיה מה. יום ראשון הגיע בשוונג מפתיע. לבשתי אץ חליפת הספנדקס ויצאתי לדרך בהתרגשות גדולה. מחורוג אפשר לקחת שלוש דרכים שונות שמובילות לכיוון מוגרב. אני דבקתי ב M41 הסלולה, למרות שהרבה בוחרים במעקף דרך הוארטנג וואלי שממשיך עם הגבול הצמוד של אפגניסטן כדי לראות נופים אחרים.
הדרך הרשימה אותי ישר בפסגות הרים מושלגות. הקצב היה גם הוא נינוח למרות הטיפוס המגמתי. בכל הכפרים תמיד אותם הילידים שמתרוצצים ומתלהבים כאשר רוכב מגיע. הרבה כיפים וחיוכים שממלאים את השלווה.
רכבתי במשך 65 קילומטרים, כאשר הגעתי לגובה 2800 מטרים, היה זה סימן לעצור ולחפש היכן לבנות את האוהל. הגעתי לפאתי כפר קטן, עך הכביז חיכו לי אנשים על כלי עבודת השדה. שאלתי מתוך אינסטינקס "אוו, קולד אוו מאונטינס ספרינג". אחת הורידה את כיסוי פניה ובנימת חיוך דיברה אלי באנגלית בסיסית ואמרה ללכת אחריה. צעדנו יחד כולנו לכיוון צלע ההר, מקום בו הם רואים צאן עם עדר פרות. עברנו בין זרמי המים מההרים, עד שהגענו פנימה להר, אזור שממנו זרם מי ההרים היה חזק ומתועל בשלמות כדי להוות מקור מים לקמפינג מושלם. מצאנו אדמה יבשה על יד, ופתחתי את אוהלי אל מול פסגות ההרים שבאופק שתחמו את העמק למסך מדהים. פתאום הגיעו משום מקום בין השדות, שני ילידים קטנים. הכרות קצרה שבה לימדתי אותם כיוונים במצפן, וכבר הם חברו אלי כצוות שטח, והתחילו לבנות מקום להבעיר מדורה. היה זה קסום לראות אותם עמלים בבנית המדורה ורק כדי שנוכל לשבת יחדיו ולהתחמם אל מול האש. הכנו תה גינגר ביחד והצלחנו להנדס גם מוט עליו תפוח אדמה שתרמתי למשימת בישול. הילדחם הכירו לי את רקס כלב הרועים שבמרחק כה מטרים ממנו, צעדו להן הפרות באלגנטיות תמימה. או שאני זה שהתייר התמים, שמתעלק על אדמתם של הפרות. כל חוויות הערב התלכדו לרגע בו ישבתי באוהל והבטתי לאופק ההרים בעלתה.
הדרך הרשימה אותי ישר בפסגות הרים מושלגות. הקצב היה גם הוא נינוח למרות הטיפוס המגמתי. בכל הכפרים תמיד אותם הילידים שמתרוצצים ומתלהבים כאשר רוכב מגיע. הרבה כיפים וחיוכים שממלאים את השלווה.
רכבתי במשך 65 קילומטרים, כאשר הגעתי לגובה 2800 מטרים, היה זה סימן לעצור ולחפש היכן לבנות את האוהל. הגעתי לפאתי כפר קטן, עך הכביז חיכו לי אנשים על כלי עבודת השדה. שאלתי מתוך אינסטינקס "אוו, קולד אוו מאונטינס ספרינג". אחת הורידה את כיסוי פניה ובנימת חיוך דיברה אלי באנגלית בסיסית ואמרה ללכת אחריה. צעדנו יחד כולנו לכיוון צלע ההר, מקום בו הם רואים צאן עם עדר פרות. עברנו בין זרמי המים מההרים, עד שהגענו פנימה להר, אזור שממנו זרם מי ההרים היה חזק ומתועל בשלמות כדי להוות מקור מים לקמפינג מושלם. מצאנו אדמה יבשה על יד, ופתחתי את אוהלי אל מול פסגות ההרים שבאופק שתחמו את העמק למסך מדהים. פתאום הגיעו משום מקום בין השדות, שני ילידים קטנים. הכרות קצרה שבה לימדתי אותם כיוונים במצפן, וכבר הם חברו אלי כצוות שטח, והתחילו לבנות מקום להבעיר מדורה. היה זה קסום לראות אותם עמלים בבנית המדורה ורק כדי שנוכל לשבת יחדיו ולהתחמם אל מול האש. הכנו תה גינגר ביחד והצלחנו להנדס גם מוט עליו תפוח אדמה שתרמתי למשימת בישול. הילדחם הכירו לי את רקס כלב הרועים שבמרחק כה מטרים ממנו, צעדו להן הפרות באלגנטיות תמימה. או שאני זה שהתייר התמים, שמתעלק על אדמתם של הפרות. כל חוויות הערב התלכדו לרגע בו ישבתי באוהל והבטתי לאופק ההרים בעלתה.
למחרת בבוקר הגיע הילד לברך אותי לשלום ולעזור לי בקיפול המחנה.
היה חם מהרגיל למרות הגובה, הנוף חזר על עצמו עם הרים מושלגים אלה שהדרך נעשתה שוממה יותר ולאורך קילומטרים ללא כפרים. היה מתיש במקצת לרכב באופן הזה, אך עשיתי הפסקות מרובות, באחת מן ההפסקות לפתע הפתיע רוכב מהכיוון הנגדי. היה זה בחור צעיר מקזחסטן שהתחיל את מסעו מאלמטי, היכן שהוא גר. הצטלמנו ביחד על רקע הכביש הארון וההרים המושלגים. משם המשכתי לטפס ובלי הרבה מודעות הגעתי לגובה 3800 מטרים. אמרתי לעצמי שטיפסתי יותר מדי ואף במגמה מסוכנת למרות שלא הרגשתי את הבדלי הגובה. על כן חיפשתי מקום בעמק השומם לפתוח אוהל אך לא מצאתי מכסה שיגין עלי מהרוח הקרירה. נעשה מאוד קר כאשר הגעתי לגובה 3900 מטרים, לפתע בעיכול הדרך נגלה אלי בית. שאלתי היכן ניתן להקים אוהל במכסה והאיש הצביע על תייר שהקים את אוהלו בפיסת דשא למטה על יד הנהר. כמה ששמחתי לראות רוכב ועוד במקום מבודד שכזה. ירדתי לכיוונו וישר נדלקו עיניי, זה היה רוברט, הבחור שהכרתי מדושנבה מתחילת הטיול, ועימו זוגתו. הקמתי את האוהל שלי לצד שלהם וארגנו ארוחת ערב. כמה קר היה באותו הערב כאשר השמש ירדה. לאחר הארוחה נכנסו כל אחד לאוהלו. אצבעות הרגליים שלי קפאו במשך כל הלילה. למחרת גילתי חתיכת קרח בבקבוק.
נפרדתי מהזוג מאוחר בבוקר והתחלתי לטפס למעבר בגובה 4300 מטרים. הטיפוס לא היה קשה במיוחד על אף הרכיבה על אדמת כורכר. למעלה בפלטאו צילמתי אישה על רקע ביתה הבודד שנשק לדרך הכורכר. טג'יקיסטן הפראית נגלתה אלי רק בשלב זה. עד עכשיו פלסתי את דרכי בעמקים והנוף היה מצומצם, ואילו כעת הנוף נפרס ויכולתי להישאב לרקיע האנסופי.
נפרדתי מהדרך הראשית בה עושות משאיות את דרכן, ופניתי דרומה לכיוון הוואקנג וואלי, רכיבה על אדמת חצי כוכר חצי חול בתוספת טיפוס למעבר הרים בדחיפת האופניים ברגל, גרמו לי לרכב אל תוך החשיכה. רק אני ואור פנס האופניים, יורדים מהפס בזהירות לא ליפול מאיזה בור. לא הצלחתי להגיע לכפר, בהפנמה שהלילה ירד, והקור חדר לעצמות.
שטעמתי את טעמו הטבעי של השפתיים, ובידיעה שלא הקמתי אוהל להלילה, המשוואה שיחקה לרעתי. התפללתי לטוב, ולפתע מצד ימין חצי קילומטר אל תוך האדמה, הבחנתי שמישהו מסמן לי עם פנס, אותתי לו חזרה עם פנס האופניים, שרקתי כדי לקבל תשובה האם לרדת לעברו, אך ללא מענה מצדו, לא הייתה לי ברירה אחרת, זינקתי על ההזדמנות.
כשהתקרבתי עלו בי חששות שמה אני נכנס לצרה. פעימות הלב ניזנו ממאמץ הרכיבה באדמה הבוצית ולא נותר מקום לפעימות פחד. הופעתי אל מול קבוצת אנשים, מייד הם זינקו אחורנית. קראתי לשלום ועם הורדת כיסוי הפנים נגד הקור, מיד הם קיבלו אותי בברכה והובילו אותי אל עבר הצריף שלהם. נכנסתי לצריף ששכן אל מול חלקת הכבשים. הסתבר שאלו רועי צאן. תנור השריפה במרכז החדר פלט חום רב במרחב של כמה מטרים בודדים, והיזין משפחה שלמה. התנאים היו בסיסים בכמה עשורים לאחור. ישבנו לאכול כולנו בישיבה מעגלית, במרכז קערת חלב עם תה ומרכז הענין היה לטבול את חתיכות הלחם בתערובת שכללה גם גבינה מהתוצרת הביתית. העדר האור הכניס אותי לחרדה שאולי אני המנה העיקרית, אבל אלה היו חרדות שווא, טוב ליבם התגלה כאשר כיסו אותי בשמיכה חמימה ונצלתי מלילה של אפס מעלות בגובה 4200 מטרים. המשכתי לדרכי והגעתי לחרגוש. כפר נידח שנשק לבסיס צבאי. משם אנשי הצבא פתחו לי השערים להיכנס לשטח המוגן זורקול בשטח שנפרס על 80 קילומטרים. במרכזו אגם זורקול. שני ימי רכיבה חתמו את השטח המבודד. ביום הראשון הנהר שקושר לאגם פילח את האזור בירוק. הדרך הייתה איטית ומייגעת לאור מצב פני השטח. באפיסת כוחות הגעתי לפיסגת הר בראשה מספר בתים. קבוצה ענקית של עזים וכבשים הובלו בידי הרועים. הקור ששרר לא שבר את רוחם בקור רוח. נודע חום ליבם של המקומיים כאשר הוזמנתי מייד לאחר הקמת האוהל, לארוחה משפחתית בחדר המגורים. פנס הראש שלי נתרם להארת החדר ואני בצל הזרקורים. ביום השני הדרך לוותה ברוחות ובשמיים מעוננים שביססו את הקור. ההרים המושלגים של אפגניסטן תחמו את המרחב. מסביב שממה ללא נפש חיה פרט לאוגרי הטבע הנעלים מן האדמה ללא הפסק. לפתע ילדים קראו אלי והזמינו אותי לתה. הושבתי בביתם על מזרון לארוחת צהריים חלבית. המשכתי לדרכי לאחר שינת צהריים טובה. היה עלי לסיים את זורקול מפאת חוסר בצידה לדרך. לקראת הערב אחרי פידולים מעייפים ראיתי לפתע עדר ענקי של יאקים. עלתה בי המחשבה שעלי לבקש מקום לישון להלילה מרואה היאקים שהתקרב לעברי. ניגש אלי האדם בחזות קירגיסטנית, התפעל מאיבזור הלוח הסולרי שעל אופניי ומהציוד האנלוגי בו ביקשתי לצלמו עם רקע היאקים. הוא התרחק בקריאות לעבר העדר לסגת חזרה ואז פנה אלי שוב והציע לי לאכול. הלכתי כמו היאקים, סוחב את האופניים אחרי העדר, צועד על גבי אדמה רטובה צואתית. במשך שני קילומטרים במחשבה האם גם אקבל הצעת שינה אצל השבט. הובלתי למחנה השבט שהתיישבו בצורה של יורטות. נכנסתי ליורט משפחתו של הרועה. הכיפוי היה עטור צבעים, הגג בקודקודו היה שקוף להארת פנים המקום. ובאמצע היה התנור שריפה. את טקס האוכל בו בת המשפחה ערכה, חוויתי במבט מערבי באופן שונה ומיוחד. לאחריו אני וזקן המשפחה צפינו בטלוויזיה שחוברה למצבר ללוח סולרי. ההבדל בצורת החיים בין הקריגיסטנים לאלה הטזיקים היה ניכר ובולט. הרגשתי הרבה יותר נוח לשהות ביורט ולחוות תחושת בית חזקה.
במקום בו סעדנו אני והמשפחה, הוסבה הפינה למקום השינה שלי ולשאר בני הבית.
היום השלישי לרכיבה באדמה החולית בוואחנד וואלי הגיעה והתרגשתי לצאת ממנו
ה. הדרך שהובילה החוצה הובילה אותי לטיפוס בגובה של 4400 מטרים. במעבר הצד השני חיכה לי מדבר שממי. שם טיפסתי את הר החטאים שבמשך שעה שלמה לא ראיתי מתי הטיפוס מסתיים. כוחותי הובסו במקום בו הקמתי קמפינג בשטח הפתוח על צלע הר.
שמחתי להגיע למוגרב אחרי תחושות בודדות בחלקן שחוויתי במהלך הרכיבה בזורקול. הגעתי לפמיר הוטל.
היה חם מהרגיל למרות הגובה, הנוף חזר על עצמו עם הרים מושלגים אלה שהדרך נעשתה שוממה יותר ולאורך קילומטרים ללא כפרים. היה מתיש במקצת לרכב באופן הזה, אך עשיתי הפסקות מרובות, באחת מן ההפסקות לפתע הפתיע רוכב מהכיוון הנגדי. היה זה בחור צעיר מקזחסטן שהתחיל את מסעו מאלמטי, היכן שהוא גר. הצטלמנו ביחד על רקע הכביש הארון וההרים המושלגים. משם המשכתי לטפס ובלי הרבה מודעות הגעתי לגובה 3800 מטרים. אמרתי לעצמי שטיפסתי יותר מדי ואף במגמה מסוכנת למרות שלא הרגשתי את הבדלי הגובה. על כן חיפשתי מקום בעמק השומם לפתוח אוהל אך לא מצאתי מכסה שיגין עלי מהרוח הקרירה. נעשה מאוד קר כאשר הגעתי לגובה 3900 מטרים, לפתע בעיכול הדרך נגלה אלי בית. שאלתי היכן ניתן להקים אוהל במכסה והאיש הצביע על תייר שהקים את אוהלו בפיסת דשא למטה על יד הנהר. כמה ששמחתי לראות רוכב ועוד במקום מבודד שכזה. ירדתי לכיוונו וישר נדלקו עיניי, זה היה רוברט, הבחור שהכרתי מדושנבה מתחילת הטיול, ועימו זוגתו. הקמתי את האוהל שלי לצד שלהם וארגנו ארוחת ערב. כמה קר היה באותו הערב כאשר השמש ירדה. לאחר הארוחה נכנסו כל אחד לאוהלו. אצבעות הרגליים שלי קפאו במשך כל הלילה. למחרת גילתי חתיכת קרח בבקבוק.
נפרדתי מהזוג מאוחר בבוקר והתחלתי לטפס למעבר בגובה 4300 מטרים. הטיפוס לא היה קשה במיוחד על אף הרכיבה על אדמת כורכר. למעלה בפלטאו צילמתי אישה על רקע ביתה הבודד שנשק לדרך הכורכר. טג'יקיסטן הפראית נגלתה אלי רק בשלב זה. עד עכשיו פלסתי את דרכי בעמקים והנוף היה מצומצם, ואילו כעת הנוף נפרס ויכולתי להישאב לרקיע האנסופי.
נפרדתי מהדרך הראשית בה עושות משאיות את דרכן, ופניתי דרומה לכיוון הוואקנג וואלי, רכיבה על אדמת חצי כוכר חצי חול בתוספת טיפוס למעבר הרים בדחיפת האופניים ברגל, גרמו לי לרכב אל תוך החשיכה. רק אני ואור פנס האופניים, יורדים מהפס בזהירות לא ליפול מאיזה בור. לא הצלחתי להגיע לכפר, בהפנמה שהלילה ירד, והקור חדר לעצמות.
שטעמתי את טעמו הטבעי של השפתיים, ובידיעה שלא הקמתי אוהל להלילה, המשוואה שיחקה לרעתי. התפללתי לטוב, ולפתע מצד ימין חצי קילומטר אל תוך האדמה, הבחנתי שמישהו מסמן לי עם פנס, אותתי לו חזרה עם פנס האופניים, שרקתי כדי לקבל תשובה האם לרדת לעברו, אך ללא מענה מצדו, לא הייתה לי ברירה אחרת, זינקתי על ההזדמנות.
כשהתקרבתי עלו בי חששות שמה אני נכנס לצרה. פעימות הלב ניזנו ממאמץ הרכיבה באדמה הבוצית ולא נותר מקום לפעימות פחד. הופעתי אל מול קבוצת אנשים, מייד הם זינקו אחורנית. קראתי לשלום ועם הורדת כיסוי הפנים נגד הקור, מיד הם קיבלו אותי בברכה והובילו אותי אל עבר הצריף שלהם. נכנסתי לצריף ששכן אל מול חלקת הכבשים. הסתבר שאלו רועי צאן. תנור השריפה במרכז החדר פלט חום רב במרחב של כמה מטרים בודדים, והיזין משפחה שלמה. התנאים היו בסיסים בכמה עשורים לאחור. ישבנו לאכול כולנו בישיבה מעגלית, במרכז קערת חלב עם תה ומרכז הענין היה לטבול את חתיכות הלחם בתערובת שכללה גם גבינה מהתוצרת הביתית. העדר האור הכניס אותי לחרדה שאולי אני המנה העיקרית, אבל אלה היו חרדות שווא, טוב ליבם התגלה כאשר כיסו אותי בשמיכה חמימה ונצלתי מלילה של אפס מעלות בגובה 4200 מטרים. המשכתי לדרכי והגעתי לחרגוש. כפר נידח שנשק לבסיס צבאי. משם אנשי הצבא פתחו לי השערים להיכנס לשטח המוגן זורקול בשטח שנפרס על 80 קילומטרים. במרכזו אגם זורקול. שני ימי רכיבה חתמו את השטח המבודד. ביום הראשון הנהר שקושר לאגם פילח את האזור בירוק. הדרך הייתה איטית ומייגעת לאור מצב פני השטח. באפיסת כוחות הגעתי לפיסגת הר בראשה מספר בתים. קבוצה ענקית של עזים וכבשים הובלו בידי הרועים. הקור ששרר לא שבר את רוחם בקור רוח. נודע חום ליבם של המקומיים כאשר הוזמנתי מייד לאחר הקמת האוהל, לארוחה משפחתית בחדר המגורים. פנס הראש שלי נתרם להארת החדר ואני בצל הזרקורים. ביום השני הדרך לוותה ברוחות ובשמיים מעוננים שביססו את הקור. ההרים המושלגים של אפגניסטן תחמו את המרחב. מסביב שממה ללא נפש חיה פרט לאוגרי הטבע הנעלים מן האדמה ללא הפסק. לפתע ילדים קראו אלי והזמינו אותי לתה. הושבתי בביתם על מזרון לארוחת צהריים חלבית. המשכתי לדרכי לאחר שינת צהריים טובה. היה עלי לסיים את זורקול מפאת חוסר בצידה לדרך. לקראת הערב אחרי פידולים מעייפים ראיתי לפתע עדר ענקי של יאקים. עלתה בי המחשבה שעלי לבקש מקום לישון להלילה מרואה היאקים שהתקרב לעברי. ניגש אלי האדם בחזות קירגיסטנית, התפעל מאיבזור הלוח הסולרי שעל אופניי ומהציוד האנלוגי בו ביקשתי לצלמו עם רקע היאקים. הוא התרחק בקריאות לעבר העדר לסגת חזרה ואז פנה אלי שוב והציע לי לאכול. הלכתי כמו היאקים, סוחב את האופניים אחרי העדר, צועד על גבי אדמה רטובה צואתית. במשך שני קילומטרים במחשבה האם גם אקבל הצעת שינה אצל השבט. הובלתי למחנה השבט שהתיישבו בצורה של יורטות. נכנסתי ליורט משפחתו של הרועה. הכיפוי היה עטור צבעים, הגג בקודקודו היה שקוף להארת פנים המקום. ובאמצע היה התנור שריפה. את טקס האוכל בו בת המשפחה ערכה, חוויתי במבט מערבי באופן שונה ומיוחד. לאחריו אני וזקן המשפחה צפינו בטלוויזיה שחוברה למצבר ללוח סולרי. ההבדל בצורת החיים בין הקריגיסטנים לאלה הטזיקים היה ניכר ובולט. הרגשתי הרבה יותר נוח לשהות ביורט ולחוות תחושת בית חזקה.
במקום בו סעדנו אני והמשפחה, הוסבה הפינה למקום השינה שלי ולשאר בני הבית.
היום השלישי לרכיבה באדמה החולית בוואחנד וואלי הגיעה והתרגשתי לצאת ממנו
ה. הדרך שהובילה החוצה הובילה אותי לטיפוס בגובה של 4400 מטרים. במעבר הצד השני חיכה לי מדבר שממי. שם טיפסתי את הר החטאים שבמשך שעה שלמה לא ראיתי מתי הטיפוס מסתיים. כוחותי הובסו במקום בו הקמתי קמפינג בשטח הפתוח על צלע הר.
שמחתי להגיע למוגרב אחרי תחושות בודדות בחלקן שחוויתי במהלך הרכיבה בזורקול. הגעתי לפמיר הוטל.
נפגשנו כולנו במוגרב. פמיר הוטל היה לנקודת מפגש של כל הרוכבים והמטיילים השונים. פגשתי את פארן ופלאו צמד הרוכבים הספרדים שעשו את הדרך בזורקול יום לפני. גם את פראנסוה הרוכב השווצרי שראיתי עם המוצילה על הגב, שוב פגשתי בפמיר הוטל. לקחנו שלושה ימי מנוחה אחרי המאמץ הרב בדרכי האפר של זורקול, חלקו המזרחי של הוואחנד וואלי המשקיף לגבול עם אפגניסטן.
פראנסוה התכופף על מנת לחבק אותי בצאתו לדרך, אני והספרדים יצאנו יום למחרת ממוגרב לכיוון גבול קירגיסטן. רכבנו בקצב אישי ונפגשנו לעיתים, עד שהגענו יחדיו לבית בודד בשממה המדברית. ראינו זוג אופניים במידה גדולה נשענות על דופן הבית, ישר זהינו שפרנסואה מתארח כאן. כאשר אב המשפחה ממוצא קירגיסטני הגיע לחבק אותנו והזמין אותנו בחיבה פנימה, לפתע ראשו של פרסנואה התבצבץ מפתח החלון. צהלנו ושמחנו לראותו. האירוח היה מצוין והכיל גבינות מהרפת, לאחר מנוחה של שעה, יצאנו אני פרסנואה והספרדים לעוד מרחק של 20 קילומטרים כדי להתקרב למעבר ההרים המפורסם בגובה 4655 מטרים. פרנסואה השתרך מאחור ואהב לצלם את הטבע באינטנסיביות. הגענו למקום עם אדמה שטוחה, עליה פתחנו את האוהלים. דאגנו מתי יגיע פרנסואה כאשר כבר הערב ירד ונעשה קריר בגובה ההרים. אורח הכבוד לבסוף הפתיע וסיכמנו עוד יום רכיבה בציון התקרבות גדולה לגבול עם קירגיסטן.
מעבר ההרים הגבוה בחבל מדינות הסטאן, הרגיש כנקודת מפנה. הצלחתי להערים על טג'יקיסטן למרות כל המחלות שתקפו אותי. ובעצם כל סובבי הרוכבים והמטיילים אותם הכרתי גם הם התלוננו על מצבם הבריאותי המעורער. בפיסגה צלמתי תמונה בצבע ותמונה בשחור לבן בתיעוד העמק הרם. ירדנו אני וצמד הספרדים פארן ופאו בקצב מתון בהתחשב בדרך הקלוקה, ניסנו לייצב את כל עצמנו על גבי הבורות ופחות שמנו לב ליופי הנפער מצדדנו. הגענו בשארית כוחות ליורט סטאי. שם פגשתי לראשונה רוכב ישראלי שטייל עם אישתו במשך שנתיים. ביקשנו ארוחת צהריים ממנה התגלגלה אירוח מלא עד יום המחרת. ניצלתי את המנוחה לצלם את ילדי הבית. עם כוחות חצי מחודשים לאחר בעיות בעיכול, שלי ושל פאו, המשכנו את הדרך במקטע קצר אל העיר קארקול. ברכיבה מונוטונית על כביש סלול הגענו לאגם קרקול. במרכזו שוכנת העיירה הנידחת. רחובות העיר שוממים ומקומיים היה אפשר לספור על יד אחת. חיפשנו מקום לאכול צהריים אם כי ידענו שאנו מחפשים גם לסיים כאן את יום הרכיבה. חיפוש אחר מרק טוב, הוביל אותנו לאחד מן ההום סטאי מיני הרבים שבעיר. ישבנו ואכלנו בפיתום כאילו הייתה זו הסעודה האחרונה. הרגשנו שכוחתינו אזלו. במיוחד פאו אל אף שנקבע שמו דרך המילה פאוור. אולי זה הגובה שגרם לכולנו לחלות או שילוב של האוכל והמים. רביצה קלה ופתאום נפתחה הדלת ועיניינו קרנו. רוברטו ומרגריטה נכנסו כאילו קראנו להם בהזמנה אישית. רוברטו אצטרף למחלקתו של פאו, בפינת החולים. לאחר מה, החגיגה טרם הפסיקה, ונכנסו בהפתעה הרוכבת ההולנדית והרוכב האמריקאי שפגשנו עוד בחורוג. נחנו והתמקנו בחדרים בשינה על גבי מזרונים על הרצפה. אני, פראן וזוג הרוכבים הצעירים, הלכנו לצעדה לאגם קרקול שהיה במרחק קצר מהמקום. ישבנו על שפת האגם עם גיטרה, גוינט, והמצלמה. האוויר היה קר אבל מרענן. האגם וממנו נשקפו ההרים והעננים, יצרו אטמוספירה של חופש אינסופי. במחלקת מצטרפים קיבלנו בברכה גם את הזוג הבלגי, שראו אותנו יושבים על החוף ממרחק הכביש כאשר הגיעו ברכיבה. העברנו ערב יוצא דופן כולנו בחדר האורחים. סעודים ומדברים על החלום שאנו חווים ועל החיים של כל אחד. נפרדנו לשלום וידענו שנתראה עוד לאורך המסע. הכביש הסלול התארך על גבי דרך ישרה מסביב לאגם. הנוף הפתוח והאקלים המדברי נתן תחושה של סין, שהגבול עימה היה רק 100 קילומטרים מזרחה. צלענו ברכיבה נגד הרוח את הטיפוס המאיים, בפיסגתו המבט אל ההרים הקרחוניים היה מהפנט. חצינו בראשו נחל שזרימתו גם הייתה מאיימת. אך צלחנו אותה יחפים. בצד השני של מעבר ההרים הרוח איימה עלינו לעצור ולאכול משהו בפינה מוגנת על צלע הר. בהמשך הירידה, עוצמתה של הרוח הייתה כה חזקה במדבר בדרך ישרה ללא מכסה. החלטנו שאנח חייבים למצוא מקום מוסתר מרוחות כדי להקים את האוהלים. למזלנו דיונה חולית אחת נשארה במרחב הפתוח, שם ראינו חומת אבנים שנבנתה ושרידי קמפינג. פתחנו את המחנה, פארן העיר את מבטנו לרוכבים המגיעים מן הכביש. הזוג הצעיר והזוג המבגור האוסטרלי שנפרדנו רק הבוקר, וכבר ניפגשנו בשנית. הם כקבוצה החליטו להמשיך כדי להגיע לנקודת הנהר הקרובה. בבוקר הקריר ראינו אותם מתארגנים בקיפול המחנה. טיילור ומרפי הצטרפו אלינו לדרך בציון יום רכיבה אחרון בטג'יקיסטן. היה רק מעבר אחרון לטיפוס, במעלו הגענו לגבול עם קירגיסטן. קיבלתי חותמת יציאה אך טרם נכנסו לטריטוריה הקירגיסטית. מהתצפית למעלה ראינו בית עם תוכלת חקלאית. ירדנו לעברו בכביש המפותל וזהינו את אב המשפחה, האם והילד מתקרבים אלינו לברכה.
נשארנו לאכול אצלם ארוחת צהריים טעימה. והמשכנו בירידה עד למעבר הגבול. חבריי עברו בלי בעיה. הצגתי את הויזה בפני שוטר הגבול. לאחר בירור ארוך השוטר סימן לי עם אצבעותיו שלוש תוך כדי המילה החוזרת פרובלם. על הויזה התוקף הצביע החל מעוד שלושה ימים. טיילור שדבר רוסית ניסה להסביר לשוטר שינסה לשנות את פרטי הויזה האלקטרונית במחשב, אך תחנינו היו לשווא. בייאוש נפרדתי מהקבוצה בצידה לדרך שהחברים דאגו לי וחזרתי חזרה אחרונית. המוצא האחרון היה לפגוש את רוברטו ומריטה. במחשבה שהתגשמה, בצד הדרך לאחר כמה דקות רכיבה, חיכו להן הצמד וחיפשו מקום לבנות את הואהל. בהזדמנות מנחמת הצטרפתי אליהם בחיוך גדול ונחמתם עזרה לי להסתכל קדימה. על אדמה ירוקה, פרחונית, באופק הר מכוסה קרח, המבט נשגב לטבע העוצמתי, מאשר להתרכז באדם הקטן שבמערכה של הביורוקרטיה הסוביטית.
היה לנו ערב חמים יחדיו תחת אוהליהם של הזוג. הפרחת העפיפון האיריני של מריטה בבוקר שלמחרת, תרם לי לייצב את המחשבות. המשכתי למעלה ההר בו ירדנו כקבוצה, בחזרה לביקתה של המשפחה. מטר ברד ורעם דישן את הסביבה ואני במרכזו מנסה להתגבר על הקור באפס מעלות.
שרפתי קלוריות של כעס, עצבים וייאוש עד שהגעתי לצריף ביתם. ילדיהם רץ לעברי והוביל אותי פנימה לחממה הבטוחה.
כאן במעבר ההרים בגובה של 4044 מטרים, הכל נצבע בלבן מהברד שנמשך עד לשעות הלילה. חזרה לי השאלה האם אצליח במרחק של 220 ק"מ מהעיר האוש לפגוש שוב את הקבוצה. האנרגיות הרעות של כאבי הבטן תקפו אותי והגוף סירב לאותת קדימה. החופש נראה כאשלייה כשהגוף באפיסת כוחות. מחוגי השעון על הקיר התלוש ליוו אותי בקצב הנינוח שלהם. כבכל בית טגיקי בכפר התנור המרכזי בחדר הוא מרכז החיים בחימום ובבישול. בכל בוקר אם הבית נכנסה עם דלי מלא בגללים של הפרות והיאיקים. אותן היא מזינה אל תוך התנור לייצרת אש ומחממת את הסיר לתה הקבוע. בצהריים האם לשה בצק להכנת לחמים ומכניסה שורה בפתח המיועד בתנור האש. המאכלים הקבועים על השולחן בכל ארוחה. היוגורט, ריבת האפרסקים והחמאה. רק בערב אם הבית עמלה על ארוחת ערב שונה בסיר הענקי. הגיעה שעתה של ארוחת הערב האחרונה. לפתע נכנס לחדר הבית אדם גבוה עם תיק על גבו. בניחוש ראשון וקולע, פרסואה הגיעה זה עתה מביקורת הגבול במעבר ההרים, שבע ממנת הבשר ששוטרי הגבול נתנו לו. רווינו הושג מהתה שאם הבית הציעה לו בליווי לחם הנון והגבינה. פרסנואה המשיך לדרכו ואני ביום למחרת חיפשיתי במשך שעות ארוכות ג'יפ שיוכל להקפיץ אותי קדימה, אך ללא הצלחה. בייאוש המשכתי עם האופניים להגיע לסארי טאש, העיר בגבול קירגיסטן. מעבר הגבול צלח הפעם ללא בעיה. בצד השני האדמה ירוקה עם התנחלויות רבות של יורטות ורועי צאן. אווירה שנתפסה כחופש עליאי. בהגעה לסארי טאש, שוב במחשבה שהקבוצה הגיעה לאוש, ניסיתי להשיג דרך להגיע, אך משמיים תמיד קיבלתי סירוב. התייאשתי והלכתי למוטל הקרוב. מתקשר לפארן חברי הספרדי והוא בהתלהבות גדולה מאותת לי עם הידיים מהצד השני של לול הפרות. הקבוצה התארחה בהוסטל השני ואני בשמחה גדולה חברתי אליהם לערב של חוויות.
פראנסוה התכופף על מנת לחבק אותי בצאתו לדרך, אני והספרדים יצאנו יום למחרת ממוגרב לכיוון גבול קירגיסטן. רכבנו בקצב אישי ונפגשנו לעיתים, עד שהגענו יחדיו לבית בודד בשממה המדברית. ראינו זוג אופניים במידה גדולה נשענות על דופן הבית, ישר זהינו שפרנסואה מתארח כאן. כאשר אב המשפחה ממוצא קירגיסטני הגיע לחבק אותנו והזמין אותנו בחיבה פנימה, לפתע ראשו של פרסנואה התבצבץ מפתח החלון. צהלנו ושמחנו לראותו. האירוח היה מצוין והכיל גבינות מהרפת, לאחר מנוחה של שעה, יצאנו אני פרסנואה והספרדים לעוד מרחק של 20 קילומטרים כדי להתקרב למעבר ההרים המפורסם בגובה 4655 מטרים. פרנסואה השתרך מאחור ואהב לצלם את הטבע באינטנסיביות. הגענו למקום עם אדמה שטוחה, עליה פתחנו את האוהלים. דאגנו מתי יגיע פרנסואה כאשר כבר הערב ירד ונעשה קריר בגובה ההרים. אורח הכבוד לבסוף הפתיע וסיכמנו עוד יום רכיבה בציון התקרבות גדולה לגבול עם קירגיסטן.
מעבר ההרים הגבוה בחבל מדינות הסטאן, הרגיש כנקודת מפנה. הצלחתי להערים על טג'יקיסטן למרות כל המחלות שתקפו אותי. ובעצם כל סובבי הרוכבים והמטיילים אותם הכרתי גם הם התלוננו על מצבם הבריאותי המעורער. בפיסגה צלמתי תמונה בצבע ותמונה בשחור לבן בתיעוד העמק הרם. ירדנו אני וצמד הספרדים פארן ופאו בקצב מתון בהתחשב בדרך הקלוקה, ניסנו לייצב את כל עצמנו על גבי הבורות ופחות שמנו לב ליופי הנפער מצדדנו. הגענו בשארית כוחות ליורט סטאי. שם פגשתי לראשונה רוכב ישראלי שטייל עם אישתו במשך שנתיים. ביקשנו ארוחת צהריים ממנה התגלגלה אירוח מלא עד יום המחרת. ניצלתי את המנוחה לצלם את ילדי הבית. עם כוחות חצי מחודשים לאחר בעיות בעיכול, שלי ושל פאו, המשכנו את הדרך במקטע קצר אל העיר קארקול. ברכיבה מונוטונית על כביש סלול הגענו לאגם קרקול. במרכזו שוכנת העיירה הנידחת. רחובות העיר שוממים ומקומיים היה אפשר לספור על יד אחת. חיפשנו מקום לאכול צהריים אם כי ידענו שאנו מחפשים גם לסיים כאן את יום הרכיבה. חיפוש אחר מרק טוב, הוביל אותנו לאחד מן ההום סטאי מיני הרבים שבעיר. ישבנו ואכלנו בפיתום כאילו הייתה זו הסעודה האחרונה. הרגשנו שכוחתינו אזלו. במיוחד פאו אל אף שנקבע שמו דרך המילה פאוור. אולי זה הגובה שגרם לכולנו לחלות או שילוב של האוכל והמים. רביצה קלה ופתאום נפתחה הדלת ועיניינו קרנו. רוברטו ומרגריטה נכנסו כאילו קראנו להם בהזמנה אישית. רוברטו אצטרף למחלקתו של פאו, בפינת החולים. לאחר מה, החגיגה טרם הפסיקה, ונכנסו בהפתעה הרוכבת ההולנדית והרוכב האמריקאי שפגשנו עוד בחורוג. נחנו והתמקנו בחדרים בשינה על גבי מזרונים על הרצפה. אני, פראן וזוג הרוכבים הצעירים, הלכנו לצעדה לאגם קרקול שהיה במרחק קצר מהמקום. ישבנו על שפת האגם עם גיטרה, גוינט, והמצלמה. האוויר היה קר אבל מרענן. האגם וממנו נשקפו ההרים והעננים, יצרו אטמוספירה של חופש אינסופי. במחלקת מצטרפים קיבלנו בברכה גם את הזוג הבלגי, שראו אותנו יושבים על החוף ממרחק הכביש כאשר הגיעו ברכיבה. העברנו ערב יוצא דופן כולנו בחדר האורחים. סעודים ומדברים על החלום שאנו חווים ועל החיים של כל אחד. נפרדנו לשלום וידענו שנתראה עוד לאורך המסע. הכביש הסלול התארך על גבי דרך ישרה מסביב לאגם. הנוף הפתוח והאקלים המדברי נתן תחושה של סין, שהגבול עימה היה רק 100 קילומטרים מזרחה. צלענו ברכיבה נגד הרוח את הטיפוס המאיים, בפיסגתו המבט אל ההרים הקרחוניים היה מהפנט. חצינו בראשו נחל שזרימתו גם הייתה מאיימת. אך צלחנו אותה יחפים. בצד השני של מעבר ההרים הרוח איימה עלינו לעצור ולאכול משהו בפינה מוגנת על צלע הר. בהמשך הירידה, עוצמתה של הרוח הייתה כה חזקה במדבר בדרך ישרה ללא מכסה. החלטנו שאנח חייבים למצוא מקום מוסתר מרוחות כדי להקים את האוהלים. למזלנו דיונה חולית אחת נשארה במרחב הפתוח, שם ראינו חומת אבנים שנבנתה ושרידי קמפינג. פתחנו את המחנה, פארן העיר את מבטנו לרוכבים המגיעים מן הכביש. הזוג הצעיר והזוג המבגור האוסטרלי שנפרדנו רק הבוקר, וכבר ניפגשנו בשנית. הם כקבוצה החליטו להמשיך כדי להגיע לנקודת הנהר הקרובה. בבוקר הקריר ראינו אותם מתארגנים בקיפול המחנה. טיילור ומרפי הצטרפו אלינו לדרך בציון יום רכיבה אחרון בטג'יקיסטן. היה רק מעבר אחרון לטיפוס, במעלו הגענו לגבול עם קירגיסטן. קיבלתי חותמת יציאה אך טרם נכנסו לטריטוריה הקירגיסטית. מהתצפית למעלה ראינו בית עם תוכלת חקלאית. ירדנו לעברו בכביש המפותל וזהינו את אב המשפחה, האם והילד מתקרבים אלינו לברכה.
נשארנו לאכול אצלם ארוחת צהריים טעימה. והמשכנו בירידה עד למעבר הגבול. חבריי עברו בלי בעיה. הצגתי את הויזה בפני שוטר הגבול. לאחר בירור ארוך השוטר סימן לי עם אצבעותיו שלוש תוך כדי המילה החוזרת פרובלם. על הויזה התוקף הצביע החל מעוד שלושה ימים. טיילור שדבר רוסית ניסה להסביר לשוטר שינסה לשנות את פרטי הויזה האלקטרונית במחשב, אך תחנינו היו לשווא. בייאוש נפרדתי מהקבוצה בצידה לדרך שהחברים דאגו לי וחזרתי חזרה אחרונית. המוצא האחרון היה לפגוש את רוברטו ומריטה. במחשבה שהתגשמה, בצד הדרך לאחר כמה דקות רכיבה, חיכו להן הצמד וחיפשו מקום לבנות את הואהל. בהזדמנות מנחמת הצטרפתי אליהם בחיוך גדול ונחמתם עזרה לי להסתכל קדימה. על אדמה ירוקה, פרחונית, באופק הר מכוסה קרח, המבט נשגב לטבע העוצמתי, מאשר להתרכז באדם הקטן שבמערכה של הביורוקרטיה הסוביטית.
היה לנו ערב חמים יחדיו תחת אוהליהם של הזוג. הפרחת העפיפון האיריני של מריטה בבוקר שלמחרת, תרם לי לייצב את המחשבות. המשכתי למעלה ההר בו ירדנו כקבוצה, בחזרה לביקתה של המשפחה. מטר ברד ורעם דישן את הסביבה ואני במרכזו מנסה להתגבר על הקור באפס מעלות.
שרפתי קלוריות של כעס, עצבים וייאוש עד שהגעתי לצריף ביתם. ילדיהם רץ לעברי והוביל אותי פנימה לחממה הבטוחה.
כאן במעבר ההרים בגובה של 4044 מטרים, הכל נצבע בלבן מהברד שנמשך עד לשעות הלילה. חזרה לי השאלה האם אצליח במרחק של 220 ק"מ מהעיר האוש לפגוש שוב את הקבוצה. האנרגיות הרעות של כאבי הבטן תקפו אותי והגוף סירב לאותת קדימה. החופש נראה כאשלייה כשהגוף באפיסת כוחות. מחוגי השעון על הקיר התלוש ליוו אותי בקצב הנינוח שלהם. כבכל בית טגיקי בכפר התנור המרכזי בחדר הוא מרכז החיים בחימום ובבישול. בכל בוקר אם הבית נכנסה עם דלי מלא בגללים של הפרות והיאיקים. אותן היא מזינה אל תוך התנור לייצרת אש ומחממת את הסיר לתה הקבוע. בצהריים האם לשה בצק להכנת לחמים ומכניסה שורה בפתח המיועד בתנור האש. המאכלים הקבועים על השולחן בכל ארוחה. היוגורט, ריבת האפרסקים והחמאה. רק בערב אם הבית עמלה על ארוחת ערב שונה בסיר הענקי. הגיעה שעתה של ארוחת הערב האחרונה. לפתע נכנס לחדר הבית אדם גבוה עם תיק על גבו. בניחוש ראשון וקולע, פרסואה הגיעה זה עתה מביקורת הגבול במעבר ההרים, שבע ממנת הבשר ששוטרי הגבול נתנו לו. רווינו הושג מהתה שאם הבית הציעה לו בליווי לחם הנון והגבינה. פרסנואה המשיך לדרכו ואני ביום למחרת חיפשיתי במשך שעות ארוכות ג'יפ שיוכל להקפיץ אותי קדימה, אך ללא הצלחה. בייאוש המשכתי עם האופניים להגיע לסארי טאש, העיר בגבול קירגיסטן. מעבר הגבול צלח הפעם ללא בעיה. בצד השני האדמה ירוקה עם התנחלויות רבות של יורטות ורועי צאן. אווירה שנתפסה כחופש עליאי. בהגעה לסארי טאש, שוב במחשבה שהקבוצה הגיעה לאוש, ניסיתי להשיג דרך להגיע, אך משמיים תמיד קיבלתי סירוב. התייאשתי והלכתי למוטל הקרוב. מתקשר לפארן חברי הספרדי והוא בהתלהבות גדולה מאותת לי עם הידיים מהצד השני של לול הפרות. הקבוצה התארחה בהוסטל השני ואני בשמחה גדולה חברתי אליהם לערב של חוויות.
