זכיתי לקום רענן, אולם עייפות טרגית פקדה אותי לאורך 104 הקילומטרים שרכבנו לעיר הובן.
מתחילת הדרך סבלתי מחוסר אנרגיה והרגשתי נגרר אחרי סמילן שהיה לפניי.
יכולתי להאשים את חוסר השינה או את הרעב יתר שגרמו למפל המתח. שעות שינה לא היו המוקד, אלה נדנודי הלילה שליווי אותי עוד מהבית. התיאבון המרובה לא נשאר מאחור, גם הוא לא הרפה עד שיוכלתי כמעט להקיא מרוב כמויות אוכל שאכלתי בימים עשירים. 50 הקילומטרים הראשונים היו קשים מאוד עבורי בגלל אותם עליות שחזרו על עצמן באותה צורה.
אופני הכביש-טורינג שלי לא התברכו בהילוכים קלים, כאלה שמצוים בכל אופני שטח פשוטות.
היה זה ממש סבל לרכב איתם בעליות אבל הסיפוק בירידות הטעין אותי לעלייה הבאה, וכך הצלחתי לעבור את המקטע הקשה. לאחר זה עשינו הפסקת צהריים על צלע מפרץ עם מגדלור שהשקיף על הים.
הינדסנו כמה סנדוויצ'ים עם נקניק על המחבת ונהננו מקפה שחור שספקתי.
העצירה עשתה לי טוב והטעינה אותי באנרגיה ממוחזרת.
אחרי רכיבה על גדות הים השחור, הגענו לעיר הובן שכל כך צפינו לה. עיר גדולה ויפה היושבת על רצועת יבשה על הים.
ניצלנו את הסופר מרקט הגדול להשלמת מצרכים והעמסת מתוקים. אני אהבתי את עוגיות הקוואקר שלי בבוקר וסמילן אהב את עוגיות השוקולוד צ'יפס שאותם זלל לאורך הרכיבה. לאחר מכן מצאנו את הקמפ סייט בהובן כאחד המקומות הנוחים והכיפיים בטיול. שטח דשא ענק עם מלא מטיילים וגם טוריסטים עם אופניים. מצאנו לנו חברה וישבנו באסם המחומם של המקום עם בירה קרה.
קמנו לבוקר מושלם, חם ושמשי. כל הדרך מראות של עולם חיצון. הדרך הובילה היישר להייסברג לגון, היינו פאורי פה לאור תגליתה של הלגונה. היה זה מקום קסום של קרחונים עשירים בצבעי לבן - כחול ששטים על האגם הקפוא, וברקע דומם של גלייצר ענקי. המראה היה עוצר נשימה ולא התייחסנו לקור שהסביבה פלטה.
החלטנו שנקים קמפינג שטח, ואחרי חיפוש קצר מצאנו מקום שומם ופלאי על רכס מוסתר.
זו הייתה לפעם הראשונה שהקמנו קמפינג בשטח ואהבנו את הרעיון שאחר כך הצטערנו שלא עשינו את זה יותר מפעם אחת. מחזורי האור השתנו, וכבר האור שנשאר בלילה התחיל לסוב. נשארנו עם רקע צבוע בשקיעה מרוחה ושכבת עננים דחוסים ובאופק הקרוב הרי גלייצר מפיצים קור לעברנו.
העברנו לילה קריר במיוחד ואחרי ארוחת הערב החמימה, רצנו כל אחד למשכנו והתקרבלנו בכל נוצה שהייתה בשק השינה.
לאיסלנד לא הגעתי מאורגן בבגדים חמים ועונשי היה לישון עם המעיל היחיד שהיה לי. למרות הקור שחדר לעצמותיי, הרגשתי תחושת חום בלב ונהנתי מכל רגע בלגונה הפלאית.
כמה טוב היה לקום לשקט טבעי ולא לשמוע את קולם של המטיילים שקמים בקמפ סייט. מקהלת ברווזים באגם וקרן השמש המזויפת העירו אותי ברגיעה. ממבט ישיר דרך חלון האוהל יכולתי לראות טבע אינסופי נדיר. הרים ענקיים מצופים בקרח שנראו כמו חרסינה ענקית, היפנטו אותי בשלווה.
היינו צריכים לחזור לתלם הרכיבה, וגשם קל דירבן אותנו לסגת.
הרכיבה הייתה מישורית וקלה והרוח הייתה בגבנו. הקור האיץ בנו לרכב מהר יותר וניצלנו את התנאים.
מדי פעם חיכתי לסימלן שצילם במצלמה הרפלקסית שלו את הקרחונים המרהיבים ברקע.
בעצירה אחת על יד קרחון ענקי, חיכתי לסמילן בזמן הצילום והשענתי את האופניים על עמוד סימון בשול הכביש.
לפתע העמוד קרס והאופניים ביחד איתו נפלו לתהום באורך מטר.
חלצתי את האופניים וגילתי שידית ההילוכים נהרסה. מערכת ההילוכים מאותו רגע התחילה לקרטע אבל אמרתי תודה שזו התקלה היחידה ולא קרתה פגיעה בגוף עד עכשיו. וכמובן לא נשאר עוד הרבה למסע. 500 קילוטמרים לרייקיאוויק.
לפני שאמרתי תודה, כמובן שקיבלתי עצבים ודפקתי על כידון האופניים. הוצאתי סיגירה מהתיק בזמן תנועה וסמילן עזר לי להדליק אותה תוך כדי רכיבה. זו הייתה סיגירה טובה אבל העשן עלה לי לראש והתחלתי לדהור כמו משוגע ולתפוס רוח במהירות של 40 קמ"ש. נפרדתי מסימלן ופגשתי אותו לאחר מכן עם פרצוץ נפול במקפסייט.
לסמילן גם הייתה תקלה במהלך הדרך. הוא קיבל פנצ'ר בגלגל האחורי ונאלץ לסדר אותו ברוח פנים וגשם מאיים.
לאחר כל הצרות, תפסנו טרמפ לסופר מרקט הקרוב וקנינו בירה שסידרה לנו את המחשבות לטובה.
סמילן עשה טרק של כמה קילומטרים כדי לצלם מפל מים, אני לעומת זאת ניצלתי את ההגעה המוקדמת לאקסטרה מנוחה.
התחלנו לרכב בגשם ולא היה ברור אם הרוח הייתה בעדנו או נגנדו. פשוט רכבנו ברכיבה מונוטונית אחד מאחורי השני ושקענו במחשבות הדרך לאורך 60 קילומטרים של גשם ללא הפסקה.
הגענו לקמפ סייט בצומת דרכים והיינו רטובים לגמרי ועיפיים. הגשם לא פסק ונאלצנו לפתוח את אוהלים תחת מטר השמיים. פגשנו זוג הולנדים שרכבו באותו המסלול מהעיר הובן. עשינו קניות יחד לקראת ארוחת הערב המסורתית. מרק, ספגטי ובירה. העברנו ערב מקסים שבו ישבנו בחדר הבישולים עם זוג ההולנדים ועוד רוכב ושיתפנו חוויות מהדרך.
הגשם לא פסק גם למחרת ויצאנו עימו ברכיבה מונוטונית יותר מהקודמת. רכבנו בממטרי הגשם ללא כל עצירה, רק רצינו להגיע לעיר המיוחדת - ויק. החצי הראשון של הרכיבה היה משעמם ומעייף. אחרי עצירה בלב שום מקום, התרעננו בסנדוויץ' ובקפה שחור והרגשנו הרבה יותר טוב להמשך הדרך. מזג האוויר השתפר ורכיבה קלילה הביאה אותנו לעיר ויק.
הגענו אליה מחויכים ודהרנו היישר לתוך חוף הים לראות את החול השחור. ברקע הרים בצורות חדות ומיוחדות. עיר ששגוגנית ופרחונית. העננים תחמו אותה בתפאורה בלעדית ומושלמת לקיף-חורף איסלדני.
העברנו זמן נעים בחוף ואת שארית הערב העברנו במקפ סייט היוצא דופן בעיר. לפני שהקמנו אוהלים יצאנו לסיבוב על האופניים לחפש את הסופר כדי להכין מנה מיוחדת ושונה לערב מיוחד. העיר ויק קטנה וממוקמת על שפת הים בתוך מהקף הרים. למרות זאת היה נגלתה אלינו כעיר קסומה וכתחנת ביניים להרבה מטיילים. למעשה רוב האנשים שראינו היו מטיליים והמקומיים התערבבו ביניהם.
אווירה חמימה וצעירה הייתה בתוך אולם האוכל. קבוצות ויחידים, כולם ישבו ביחד ובישלו את מנתם, שמחים, שרים ונהנים. ערב מושלם בויק שבסופו כמעט הקאתי מרוב טוב של אוכל ובירות. רצתי לשירותים בשיכרון חושים כדי להקיא אך כנראה הייתה זו הרגשת שוא. בחורה אמריקאית טיפלה בי והביאה לי תרופה לסדר את המצב. לא זוכר אם הוקסמתי ממנה או מהכדור, ומיד הרגשתי נהדר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה