סף הרגש החל להודיע על קרבת סוף המסע.
ויק, העיירה הכי דרומית באיסלנד, השאירה לנו טעם מתוק כשעזבנו אותה אחרי לילה אחד.
המתוק התאזן עם המרירות של הכאב שהתלווה למסע, וביחד יצרו איזון של אנרגיה ממכרת.
מצד אחד שמחנו על קרבת הסוף, ומצד שני לא רצינו שהמסע יגמר. עבור סמילן, התשוקה להמשך המסע מעבר לו הייתה יותר גדולה משלי. סמילן היה צריך לחזור לעבדותו באנגליה ואני ערערתי על המשך המסע שלי והדרכים שאעבור באירופיה.
התחלנו את הרכיבה בטיפוס לעבר כביש 1, ונוף פרוס בירוק נגלה אלינו אחרי התפזרות העננים.
צבעי הסביבה השתנו לגוונים חיים יותר ונוף בגווני שחור לבן נשאר מאחור.
הגשם והרוח, כבר לא היו למכשול בשארית הדרך. ידענו שאת הדברים הקשים באמת כבר עברנו ופני השטח השתטחו מאותו רגע.
סמילן הביט במפה והצביע על אתר קרוב שאותו רצה שנבקר.
עצרנו בשול הכביש ושער קטן לעבר שטח פתוח הוביל מבקרים בדרך של 4 קילומטרים בעפר שבסופם שכן לו מטוס תובלה אמריקני שהתרסק במלחמת העולם הראשונה.
אחרי שליטפנו את גוף המטוס וחזרנו לנקודת ההתחלה, פגשנו איש זקן שהגיע עם אופניים משופצות ועימו ציוד מזדמן.
האיש דיבר אלינו בחצאי מילים באנגלית ואנחנו בחיוך ענקי הוקסמנו מהפשטות שבו. נקרענו מצחוק כאשר הזקן קרא לאחת הבחורות שעברו במקום, בשם - "וואמן" וניסה לברר אם האתר של המטוס שווה את הביקור אליו.
היה זה איש מיוחד ומצחיק שלקח על עצמו בספונטיות גמורה, לרכב ברחבי איסלנד.
תחילה הוא קנה אופניים פשוטות והעמיס עליהם ציוד פשוט וזול ואחר כך התחיל לרכב באי נגד כיוון השעון. אני וסמילן דאגנו לו לאוכל להמשך הדרך והדרכנו אותו איפה לישון בויק. האיש צחק ואמר שהוא ימצא קורת גג לישון בה.
"התגלגלנו" מצחוק לעבר האתר הבא - מפל סקוגפוס המפורסם:
בסוף יום הרכיבה, הגענו לקמפ סייט על גדות מפלי מים שאליו התקבלנו על ידי בעל המקום ממוצא אירי.
נחשפנו לתרבות האירית הטיפוסית בדיבור הישיר שבעל המקום קיבל את אורחיו, וגם זכיתי להתעורר למחרת לקולו על כך שלא הדבקתי את מדבקת הזיהוי על האוהל. סך הכל נהננו מהשהות במקום על יד מפל המים.
בארוחת הבוקר למחרת, הכרנו תייר גרמני, רכוב גם הוא, והשתכנענו ממנו להאריך את המסלול ולהוסיף 100 קילומטרים בהם נרכב לאתר המפורסם "גייזר". לא היו לי את כוחות הנפש והגוף לעוד מספר לא מבוטל של קילומטרים ורציתי לישון על ההחלטה. הגענו לצומת דרכים. האם להמשיך הלאה לקמפ סייט שמקרב אותנו צפונה לגייזר או להמשיך לעיר סלפוס שבמרחק 50 קילומטרים מרייקיאוויק אבל מרוחקת מגייזר. בחרנו בסלפוס כדי להתפנק בעיר הגדולה וסיכמנו שממנה נחליט האם להמשיך לגייזר או להמשיך ישירות לרייקיאוויק.
העברנו את הערב עם זוג גרמנים צעירים וצחקנו על החוויות שכל אחד עבר.
עם החלטה סופית שלי למחרת, החלטנו שנאריך לגייזר.
הנוף בדרך היה חסר טעם אבל הרכיבה עצמה הייתה נעימה ואחרי הפסקת אוכל באמצע הדרך לגייזר, הנוף כבר התחיל להיראות אחרת.
החלנו להתקרב לאתר המפורסם, ומרחוק ברקע ראינו ענן עשן שבוקע מן האדמה כל כמה דקות. ידענו שאנחנו קרובים מתמיד לגייזר.
הגענו למקום שופע מבקרים, והתפעלנו מהתפרצויות הכוח הגעשי.
פתאום מתוך אלפי המבקרים, שמעתי שקוראים בשמי, ״אלעד, אלעד״, קראה לי בחורה. לא זהיתי אותה בהתחלה, ואחר כך התבררה לי התמונה, זו הבחורה הגרמניה שפגשנו שהייתה עם משפחתה באותו ערב ביחד עם הקנדיים שהזמינו אותנו לבירה. התרגשנו לראותה, והיא נאלצה לחזור למשפחתה. אחר כך המשכנו לזוז לחפש מקום לישון בקרבת מקום. מצאנו קמפ סייט מושלם שהציע גם בר - מסעדה. המקום היה מקסים ובאווירה קסומה של פאב אמריקאי. אני וסמילן הרמנו לחיים בבירה מהחבית בפעם הראשונה במסע, לכבוד ההישג שהגענו אליו עד כה.
האיש דיבר אלינו בחצאי מילים באנגלית ואנחנו בחיוך ענקי הוקסמנו מהפשטות שבו. נקרענו מצחוק כאשר הזקן קרא לאחת הבחורות שעברו במקום, בשם - "וואמן" וניסה לברר אם האתר של המטוס שווה את הביקור אליו.
היה זה איש מיוחד ומצחיק שלקח על עצמו בספונטיות גמורה, לרכב ברחבי איסלנד.
תחילה הוא קנה אופניים פשוטות והעמיס עליהם ציוד פשוט וזול ואחר כך התחיל לרכב באי נגד כיוון השעון. אני וסמילן דאגנו לו לאוכל להמשך הדרך והדרכנו אותו איפה לישון בויק. האיש צחק ואמר שהוא ימצא קורת גג לישון בה.
"התגלגלנו" מצחוק לעבר האתר הבא - מפל סקוגפוס המפורסם:
בסוף יום הרכיבה, הגענו לקמפ סייט על גדות מפלי מים שאליו התקבלנו על ידי בעל המקום ממוצא אירי.
נחשפנו לתרבות האירית הטיפוסית בדיבור הישיר שבעל המקום קיבל את אורחיו, וגם זכיתי להתעורר למחרת לקולו על כך שלא הדבקתי את מדבקת הזיהוי על האוהל. סך הכל נהננו מהשהות במקום על יד מפל המים.
בארוחת הבוקר למחרת, הכרנו תייר גרמני, רכוב גם הוא, והשתכנענו ממנו להאריך את המסלול ולהוסיף 100 קילומטרים בהם נרכב לאתר המפורסם "גייזר". לא היו לי את כוחות הנפש והגוף לעוד מספר לא מבוטל של קילומטרים ורציתי לישון על ההחלטה. הגענו לצומת דרכים. האם להמשיך הלאה לקמפ סייט שמקרב אותנו צפונה לגייזר או להמשיך לעיר סלפוס שבמרחק 50 קילומטרים מרייקיאוויק אבל מרוחקת מגייזר. בחרנו בסלפוס כדי להתפנק בעיר הגדולה וסיכמנו שממנה נחליט האם להמשיך לגייזר או להמשיך ישירות לרייקיאוויק.
העברנו את הערב עם זוג גרמנים צעירים וצחקנו על החוויות שכל אחד עבר.
עם החלטה סופית שלי למחרת, החלטנו שנאריך לגייזר.
הנוף בדרך היה חסר טעם אבל הרכיבה עצמה הייתה נעימה ואחרי הפסקת אוכל באמצע הדרך לגייזר, הנוף כבר התחיל להיראות אחרת.
החלנו להתקרב לאתר המפורסם, ומרחוק ברקע ראינו ענן עשן שבוקע מן האדמה כל כמה דקות. ידענו שאנחנו קרובים מתמיד לגייזר.
פתאום מתוך אלפי המבקרים, שמעתי שקוראים בשמי, ״אלעד, אלעד״, קראה לי בחורה. לא זהיתי אותה בהתחלה, ואחר כך התבררה לי התמונה, זו הבחורה הגרמניה שפגשנו שהייתה עם משפחתה באותו ערב ביחד עם הקנדיים שהזמינו אותנו לבירה. התרגשנו לראותה, והיא נאלצה לחזור למשפחתה. אחר כך המשכנו לזוז לחפש מקום לישון בקרבת מקום. מצאנו קמפ סייט מושלם שהציע גם בר - מסעדה. המקום היה מקסים ובאווירה קסומה של פאב אמריקאי. אני וסמילן הרמנו לחיים בבירה מהחבית בפעם הראשונה במסע, לכבוד ההישג שהגענו אליו עד כה.
בהמשך היום, השארנו את הציוד שלנו במקום ולקחנו את האופניים לרכיבה קצרה של 6 קילומטרים ב"ראש טוב" שהובילה אותנו לאתר גולפוס. מפל גולפוס נחשב למפל הכי יפה באיסלנד ונמצא ברשימת עשרת המפלים היפים בעולם.
שפשפתי את עיניי ונדהמתי לגלות את היופי הגלום שנראה מכל עבר.
מפלים עצומים בזרם שוטף וחזק במרחק אפס ממני שמשתרעים על שטח בעמק ענק ועמוק. סמילן ישר הוציא את המצלמה והתחיל בסדרת צילומים.
מתוך העדשה של סמילן:
היום הגדול הגיע. יום רכיבה אחרון לרייקיאוויק שהייתה במרחק 110 קילומטרים בלבד.
היינו כה מותשים בתחילת הרכיבה ולא דמיינו שנגיע לסוף. התחלנו לפדל באיטיות וחסכנו במילים אחד לשני. רק היינו בפרצוף מופנם שהסוף קרב ובא.
כל אחד שקע במחשבותיו על המסע שעבר. עת עת הקילומטרים החלו להצטבר והגענו לחצי הדרך באגם Thingvalla. האגם הגדול ביותר באיסלנד. לקחנו את הדרך מסביב לשמורת הטבע באגם וזו התבררה כטעות. מעופפים ושאר מזיקים רדפו אחרינו כמכת מצרים ולא איפשרו לנו לנוח על שפת האגם ולאכול ארוחת צהריים בנחת.
לסמילן הייתה אלרגיה לפרחים ושמורת הטבע לא ריחמה עליו. בנוסף לכל זה הגשם החל ורכבנו ביגיעה וסמילן השתרך אחרי עד שהגענו למחסה של מסעדה.
ניצלנו את הרגע ולקחנו הפסקה ואכלנו משהו לאנרגיה. החלק השני של היום היה יותר סימפטי עברונו. הקילומטרז' הואץ בקצב והאגם נראה משמאלנו כגן עדן.
יכולנו להרגיש את ריוקוואיק שהייתה רק במרחק 20 קילומטרים מאיתנו והמחשבה שנסגור מעגל ונגיע לנקודה בה התחלנו את המסע, הייתה מרגשת.
לכל דבר טוב יש סוף, בשבילנו היה זה סוף טוב וסוף לשם התחלה חדשה של דחף לעוד מסעות והרפתקאות. בהרגשה עילאית נכנסו לעיר רייקיאוויק בגאווה ובתחושת סיפוק עצומה. לא האמנו שרק לפני כמעט חודש ימים התחלנו את המסע בלי שום הכנה וציפיה. לפני הכניסה לעיר, היינו צריכים להעלות על האוטוסטרדה הסאונת שמובילה אליה. רגע מצחיק נצרב בנו כאשר נהג רכב צפר אלינו, הסתכלנו אליו במחשבה שהוא בירך אותנו על השלמת המסע, אבל קיבלנו ממנו אצבע אמצעית מגונה. צחקתי בקול רם למה הגיעה לנו הרעה? לקחתי בהומור את הדברים והחיוך חזר אלינו במהרה. ירדנו מהאופניים לא לפני שהגענו לפתח הקמפ סייט הגדול ברייקיאוויק. שם הייתה לנו אווירה קסומה כאשר פגשנו במקרה את הרוכבים הקנדיים והרמנו לחיי השלמת המסע במשתה ובסעודה גדולה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה