המסע בלאדק - Leh To Manali

מיקום: לה לדאק.
מנותק מהגוף. הפיזי מעסיק את הנפשי. העתיד רודף את הווה. המחשבות מה אהיה כאשר אצא לדרך מעסיקות אותי רבות. האם אוכל לאסוף כוחות ולהרגיש בטוח בעצמי? האם אוכל להתחבר לעצמי ולהיות קשוב לנפש? שאלות פנימיות הציפו אותי. נפשי בוערת מן המציאות להישאר טרוד לנצח.

מביט אל עבר רצועת ההרים חמיס שמדרום ללה, בתצפית ישירה מגובה 4700 מטרים בישיבת שכיבה נינוחה מתוך האוהל האינטימי שלי. אני נמצא על צלע הר בשיפוע מתון. מתוך מרפסת אחת ניתן לראות את רכסי ההרים המושלגים. מתוך המרפסת השנייה, התצפית אל העמק הירוק שבמרכזו נהר זורם ממעלה הפסגות המושלגות. הכביש המוביל לקרדונד לה נמצא ממש 20 מטרים ממני, אך התנועה דלילה ושקטה. אני מקשיב לנהר הזורם ממולי כהד לנהר מן העמק. קולות הציפורים מרגיעים אותי. הצלחתי להגיע עד כאן מהעיר לה. הכביש היה סלול היטב לאורך העליות. רק שהרגליים לא היו מוכנות למשא המשקל של האופניים לאורך 1500 מטרים של טיפוס מצטבר. אינני טרוד כלל. רק החמצן הדליל שגורם לסחרחורת קלה למרות נטילת כדורים נגד מחלת גבהים. כל הקשיים שבדרך בין שהייתי חולה שבוע בלה. לבין טירטורי הטיסות, היו שווים רק לרגע המרגש בלשאוף את העוצמה בדיוק עכשיו.

לא הצלחתי לישון. סבלתי מהזיות מחרידות, למרות שהיה לי נעים בתוך שק השינה. התחלתי לנוע לכיוון הקארדונג לה. מעבר ההרים המפורסם שמחבר את עמק הנוברה לעיר לה. הדרך התחלפה באדמת כורכר. הגוף לא היה בסינכרון עם הרגליים והישבן. הנוף המניטורי לעבר העיר לה אשכיח ממני את הכאב. קצת לפני שהגעתי למעלה המעבר, התחיל לרדת ברד והתלבשתי בהתאם. כאשר הגעתי למעלה ראיתי הרבה רוכבי אופנועים מקומיים חוגגים מול השלט המעבר לכלי רכב מהגבוהים בעולם. אני התאפקתי מלהתלהב והייתי דרוך להספיק להגיע לכפר המרוחק דיסקיט. נדהמתי מהנוף שנגלה אלי בצידו השני של המעבר. עמוד רחב של קרחון ענק, כיסה צלע של הר. התגלגלתי במורד הדרך לאזור ה 3200 מטרים. בדרך עברתי בכפר קארדונג. העמקים כל כך עוצמתיים שהדרך בהם חוצה פסגות ענק. נהר רחב ושקט חצה את העמק. בליבו אי ירוק של פריחה צף.
יושב מתחת למטרייה על גג בהום סטיי בכפר דיסקיט. מביט אל עבר הבודהה הענקית שיושבת על ראש הר על יד מנזר. מה צריך יותר מזה? אוכל!

אני כותב ביומן התיעוד שלי אבל הגוף חושב על אוכל. אני מסכם תשע שעות על הכביש לאורך מרחק של 93 קילומטרים שהובילו אותי לכפר שייוק. הבוקר התחיל באנרגיות ירודות. שילוב של תשישות הגוף מהתחלתו של מסע ומזג האוויר חורפי. נפרדתי לא שלם מהאזור המערבי של הנוברה. הזמן שלי הוגבל בגלל הפרמיט המוגבל. תיעדפתי לבקר באגם הפאנגונג. השורע לאורך הגבול עם טיבט. האגם שעיקרו שייך להודו וחלקו חוצה לטיבט שוכן בגובה 4300 מטרים ונחשב לאגם הארוך באסיה. רכבתי על תוואי נהר השייוק המפלצתי שהזרים מים חומים בזרימה נגדית לכיווני. הרגשתי כוחות נפש וגוף לרכב במהירות בדרך הפיתולית. אחר כך התחברתי לקטע של כביש ישר שפילח את העמק המדברי הרחב. בתיזמון מושלם הגעתי למקום שנקרא אגם. בו מסעדת דרך הפגישה אותי עם זוג מטיילים איטלקיים מבוגרים שרכבו על אופנוע הארפילד בולט קלאסיק. הגיעו גם צמד רוכבים ישראלים על שני אופנועי ההימליאן. ישבנו לאכול יחדיו ונהנתי מן ההויי המשותף. בהמשך נשאר היה לכסות מרחק של 40 קילומטרים בדרך העמק שכלל הרבה מפלי מים. אותם צלחתי חלק בהליכה עם כפכפים. מאוחר בערב הגעתי לשייוק. מקומי הוביל אותי להום סטיי שקט. בית צמוד קרקע עם גינה, בו תנאי מחייה בסיסיים. הגיעו שלישית רוכבים מרוסיה שהתארחו בחדר ממולי. אני קיבלתי חדר גדול עם הרבה מזרונים פזורים על הריצפה. והתצפית הייתה לפסגות ההרים ולנהר. העייפות נחתה עלי כאשר האדרנלין מהרכיבה ירד, מה שהחזיר אותי לבדידות למרות ארוחת האוכל המשותפת עם הרוסים.

למחרת בבוקר התחלתי לטפס ביציאה מן הכפר, תוך הרגשת כבדות הגוף בגלל החום הכבד והלח. רכבתי בדרך יבשה ומדברית שהפכה לששגונית וירוקה לכיוון אגם הפאנגונג. כשעצרתי להכנת מנת מאגי. נודלס מוכן. הפתיעו אותי זוג המטיילים האיטלקים שפגשתי יום קודם. קיבלתי מהם מנת אנרגיה חיובית להמשך הדרך מרוח דרכם. הגעתי להתחלת האגם אך החלטתי להעמיק בכביש לאורכו לאזור מרוחק מתיירים. עליתי על דרך כורכר קשה נטועה באבנים בולטות בנסיון לקצר את הדרך המובילה לכפר השני שעל שפת האגם. כשהגעתי למקום נדהמתי לגלות כפר נטוש והריסות של מבנים. הבחנתי בפיסת אדמה ירוקה על החוף וכשהתקרבתי זהיתי חבורת ישראלים משתטים. ניצלתי את המקום לפתוח אוהל. לאחר מה בעודי מכין ארוחת ערב. הבחנתי בשני צעירים יושבים על יד אוהלי. המוסיקה שבקעה מכיוונם הסגירה אותם כישראלים. הזמנתי אותם לשבת איתי.

קיבלתי החלטה שלא לחזור מאותה הדרך, אלא להמשיך לרכב על הדרך המסתורית בצמוד לחוף. נכנסתי להרפתקאה שלא ידעתי מהי תוביל. הפידולים היו איטיים וחוששים. אחר כך שיחחרתי את היוצרות והייתי שלם עם ההחלטה שעלי לשחרר את המעצורים המובנים. הדרך כולה לאורך האגם על גבי אדמת כורוכר סלעית מעורבת עם חול ים להרבה מכשולי מים שזרמו מפסגות ההרים המושלגים. קטע אחד כולו היה לעבור בקניון צר של שברי סלעים חדים ומשוננים, שם רכבתי כפעלולן להישאר מאוזן על האופניים. הנוף השתנה ונעשה בתולי עם רצועת חוף חולית לגמרי. ההרגשה הייתה להיתקע באי בודד נטול אדם. בחלקו האמצעי של האגם הגעתי לאחר רכיבה איטית ומייגעת לכפר מארהק. נכנסתי לבית הראשון שראיתי לבקש מים ולפתע יצאו קבוצת קוריאנים. החלטתי להישאר לאתנחנת צהריים ולהסתרר מהשמש הבוערת. הדרך בהמשך נעשתה יותר רכיבה והצלחתי להגיע לכפר צ'וצ'ול שהיה סמוך לאגם אך מחוץ לתחומו. הופתעתי לראות רוכב אנגלי צעיר שפגשתי לפני יומיים בכפר שייוק. הכפר הזה באמת חור שהגישה אליו רק דרך אדמת חול קשה. התארחתי בהום סטי של משפחה בעלת משק לפרות. המקומיים רגילים לתיירים ומבקשים מחיר מוגזם עבור לינה ואורחת ערב ובוקר. הרצון לתמוך טוב אך תמיד יש מיקוח על מחיר השהייה.

שני חיילים ניגשו אלי כשהתקרבתי לתחילתה של הדרך המובילה למעבר הרים מפוקפק. החיילים אמרו לי שהדרך חסומה והיא בתחום צבאי. התעקשתי לבדוק את הדרך והם נתנו לי לעבור. החייל לאחר המחסום הצליח למנוע ממני באדישות מלרכב בדרך. החלטתי להקשיב לקול הפנימי ולראות בדרך כסכנה שלא כדי להיכנס אליה ופניתי אחורה לדרך ההיקפית והארוכה. מעבר ההרים הזה היה אמור לחסוך לי יום רכיבה אבל הדרך שם התנשא לגובה של 5400 מטרים וספק אם הייתה רכיבה. רכבתי בסמוך לרצועת ההרים המושלגים על גבי דרך חולית קשה ובוצית בקצב של חמש קילומטר לשעה במבט אל אופק שלא נגמר. המצב השתנה לאחר מעבר הרים נמוך ומשם ירדתי מהפלטאו אל דרך סלולה ומיושבת. הדרך הובילה לאזור דיונות שעל נהר האינדוס. סופת חול אימתנית חסתה אותי לתוכה. צלחתי אותה בזהירות תוך שמירה על איזון האופניים מהרוח הנגדית. הנוף השתנה למקום פראי עם חולות והרים צבעוניים לצד נהר האינדוס הרחב. רכבתי באקסטזת מטרה להספיק להגיע לכפר לפני החישכה, כך שהנוף פשוט חלף על פני במהירות. חשבתי שאספיק להגיע לכפר מאהה על מנת לעבור את מחסום הצבא שבודק את הפרמיט. הצלחתי להגיע לכפר ניימה שבמרחק 25   קילומטרים לפניו. השלמתי עם הגורל שזה היום האחרון של הפרמיט ואהיה אשר אהיה.

למחרת חלפתי על פני הכפר מאהה. ראיתי את שביל הגישה של צידו השני של מעבר ההרים. זה שרציתי לקחת יום קודם כדי לקצר את הדרך. פניתי בגשר הביקורת של הצבא ולהפתעתי לא היה מוצבים שם חיילים ועברתי בלי בדיקה. הרכיבה הייתה לכיוון מעבר הרים בדרך שתוביל אותי חזרה לכביש הראשי של מנאלי - לה. לא חשבתי שאצליח להיכנס למוד של מדיטביות בטיפוס על ההר וההרגשה הייתה איליעית. בצדו השני של המעבר ראיתי סופה שמתקרבת במהירות אלי ומהר התארגנתי על הציוד החורפי. פרט לכפפות הייתי מוגן היטב. אלא שהסופה גערה עלי את כול כולה ונכנסתי לבועה ערפילית בראות אפסית. הגשם התערבב עם האדמה החולית והסלעית והאדמה נהפכה בוצית. הבוץ התאסף על צמיגי האופניים והאט אותי בחוזקה למרות הירידה התלולה. אצבעות היידים קפאו. באותו הרגע קיללתי את כל התלאות של הדרך ופרקתי מכאובים. לפתע השמים נפתחו והסופה חלפה. השמש האירה את את האגם המרוחק והיה זה מראה דרמטתי של שעת ערב. הגעתי לכפר טאקוז' שהכיל רק מקומות אירוח ובתים רעוטים. אכלתי את מנת הערב היומית אורז ועדשים. מכנים זאת "דאל". באזור כולו התפריט קבוע ומכיל רק דאל או מאגי. הצ'אי עם החלב מרגיע את הבטן ומנחם בקור של ההרים. בבוקר אכלתי חביתה עם ג'אפטי. הלחם הדקיק שמוגש עם הכל.

הייתה בי הרגשה אילאית לצאת מהדרכים הפנימיות ולהתחבר לכביש למנאלי. בהדרך הראשית עצרתי בשולי הדרך במרחק מספיק לתפוס נוף של הרים שהדהימו אותי והלך של כבשים. שעת צהריים הגיעה וירדתי אל פרשת דרכים קטנה בעמק צר. שמעתי קריאות לעברי בעברית " לכאן לכאן" וניגשתי לקבוצת רוכבים ישראלים שישבו במסעדה. איזה מיגנוט שהכרתי את אותם אנשים כאלה שאוהבים אופניים, אופנועים, טיולים ומה שביניהים, שמיד חיבר את כולנו. הזמנתי מנה חדשה בתפריט שנקראה צ'ורמנס שהיא מנת נודלס עם ירקות. הישראלים עזבו עם אופנוענים. אנשי המסעדה אמרו לי שיש מקום שנקראה וויסקי במרחק 27 קילומטרים שממוקם לפני מעבר ההרים הצפוי. לא תיכננתי לעבור את המעבר באותו היום ולכן מרחק כזה היה נשמע בגבול היכולת.אלא שהתחלת הרכיבה הייתה במעלה העמק וככל שטיפסתי לא הבנתי מדוע העלייה לא נגמרת. עד לרגע שהפנמתי שאני הולך לחצות את המעבר בערב מאותו הרגע ששכבת שלג דקה כיסתה את האדמה. היה מאוד קר ופטיטי שלג ירדו עלי בגובה המעבר. המראה מצדו השני היה מרהיב. רצועת פסגות תחמה שטח כלוא בו ישב המקום שאליו כוונתי. מספר מצומצם של אוהלי שינה שנקרא "דאבה". מקום שאפשר לאכול ולישון בזול. האישה המבוגרת בדאגה דאגה לי כמו אמא לבן, וכיסתה אותי בערימת שמיכות והצמידה את גזיית הבישול קרוב אלי כדי להפשיר את אצבעות הרגליים.

התעוררתי לבוקר שימשי ומזג רוח סימפטי. פידולים ראשונים כדי להעלות למעבר השני הנמוך יותר. והנה אני על גג ההימלאיה. נמצא בגובה קרוב לרף הפסגות. הירידות הרציניות החלו בתצורת זיגזגים שהוסיפו לסחרחורת של הגובה.
עדיין חם מאוד בגבהים של 4000 מטר פלוס כשהשמש יוצאת. בירידות הממושכות השרירים מתקררים ומרגישים אותם בוערים כשהדרך שוב במגמת עלייה. רוב הזמן הרגשתי את השרירים באותו היות. היות ותוואי הדרך השתנה כל העת. הגעתי לכפר סארצ'ו. אסופת מסעדות לכל אורכה בלב המדבר הגבוהה. עצרתי לארוחת צהריים ומייד המשכתי לכב כדי להגיע בזמן לדאבה המרוחקת שנמצאת בתחילת העלייה למעבר ההרים האימתני. דרך של אספלט התחלפה שוב באדמה קשה וסלעית שמתועלת על נתיב צר בצלע של הר. התימרון עם תנועת משאיות הנפט הרבות היה מאתגר. החל לרדת גשם זלעפות ולא הספקתי להתמגן. בדיוק בזמן הגעתי לתחנת אוהלים של פועלי הדרך. קפצתי פנימה לאחד מן האוהלים ואירחו אותי בשמחה עד שהגשם נחלש. יצאתי מייד לדרך. היה עדיין גשום ומאוד קר. המשכתי לטפס לכיוון הדאבה ולבסוף הגעתי בשעת ערב מאוחרת לפני החשכה. ראיתי ממולי את מעבר ההרים המושלג. היה זה למעבר האחרון הגבוה שאעשה. בראטופר סיטי. שם מוזר לתחנה של דאבות. ישנתי שם היחיד באוהל הענק. נרדמתי מייד אחרי שהגישו לי את מנת הערב. בשעת חצות נכנסו קבוצה של פועלים הודים שירדו ממשאיות וביקשו מנת אוכל. כל הדאבה התעוררה לחיים עד שעה אחת בלילה והצלחתי להירדם שוב.

ההתרגשות לחצות את המעבר הקשה האחרון הייתה בשיאה. התיכנון היה להספיק להגיע לכפר המרוחק קיילונג. זה ששיך לסיוויליזציה. הטיפוס היה מאוד טכני כאשר חציתי הרבה מכשולי מיים ובוץ במעברים צרים לצד התנועה הערה. הנוף היה לבן לגמרי וקרחונים שלמים עמדו יציבים. הזמן עובר כל כך מהר כשמטפסים. לפעמים טיפוס יכול להגיע לשלוש שעות. כשמגיעים למעלה ההרגשה היא של ניצחון. כשירדתי מגובה רב, הנוף השתנה לירוק והטבע החליף זהות. טרסות בכל הר לגידולים חקלאיים לצד בתים שפזורים על מקומות שונים בהרים. הגעתי לכפרים המיושבים. נהיה מאוד חם ולח. בשילוב עם העליות שהתווספו עד לקיילונג הדרך הייתה מייגעת למרות הצניחה המשמעותית בגובה.

יצאתי מקיילונג בחששות וטרדות רבים. עלתה בי מחשבה לקחת אוטובוס ישיר למנאלי שיחסוך ממני את התנועה הרבה. קודם קיבלתי החלטה לרדת למרכז העיר ולאכול ארוחת בוקר. חביתה עם ג'אפטי ולשתות צ'אי מרגיע. ההחלטה הייתה לרכב למנאלי. עצירה לילה אחת באמצע הדרך בכפר קוקסר ומשם להתחיל לטפס את מעבר ההרים האחרון. כמה שסבלתי באותו היום מלטפס בשיא החום עד לכפר קוקסר. רכבתי באיטיות ובכבדות. אני שוהה בבית אירוח כל צומת הדרכים בכפר. מסביב לבית עובר הגשר המוביל להתחלת הטיפוס שמוביל למנאלי. מתחת לגשר ישנה קהילת אוהלים גדולה. משפחות שלמות מתגוררות שם בתצורה מוזנחת.
עלתה בי מחשבה תוך כדי בהייה על פינה בקיר שבחדר מרוב תשישות הגוף. האם באמת אחד יכול לנצח כנגד כולם? אני פועל לבדי. רוכב לבד. חי בטיול לבד. התשואה של כל זה באמת שווה בעולם שבו להיות חלק זה הדבר המחייב? אולי כדי להניב דבר או שניים אצטרך לוותר על הלבד, ולחבור לקהילה.

התחלתי מוקדם בבוקר את הטיפוס של הרוטנג לה שמתנשא לגובה של 4000 מטרים. ההתחלה הייתה רגועה. נמשכה על גבי אספלט חלק בשיפוע מתון. לאחר מכן נכנסתי לחלק של עבודות הכביש. שוב רכיבה על אדמה סלעית ומאוד תלולה. התנועה הרבה הקשתה על המשחק להישאר יציב על האופניים. טיפסתי 850 מטרים עד למעבר עצמו. שם נכנסתי אל תוך ענן ענקי. הראות הייתה אפסית. הסתמכתי על מעקב אחר רוכב אופנוע שאותת בצפירות על מיקומו. הירידה הייתה מפחידה ומסוכנת. רציתי לרדת ככל האפשר כדי לצאת מהעננות. עד שנגלה אלי היופי העצום של ההרים הירוקים דחוסים העצים הצרים והגבוהים ומפלי המים הרבים. ירדתי משמעותית בגובה היישר למנאלי. חיפשתי מקום שקט. לקח זמן עד שמצאתי אחוזה עם גינה יחסית קרובה לעיר העתיקה. קיבלתי חדר מפנק עטור צבעים וסימנים. רציתי לחגוג את סיום החלק הראשון של המסע. יצאתי בערב לחפש מקום לשתות בירה. מסתבר שהעיר עתיקה זוהי התחנה הקבועה של כל הישראלים והרבה עסקים עם שלטים בעברית. קולות שלזמר שניגן בגיטרה בבר מסעדה, משכו אותי פנימה. ישבתי בחוץ והזמנתי בירה מחוזקץ ופיצה. ניגשו לשבת איתי שני מטיילים הודים ומטיילת מרומניה. התחברנו במשותף והעברנו את כל הערב במסעדה. נהנים מהרגע. למחרת נקראתי לשבת איתם על כוס צ'אי מסלה שהבחורה הכינה. דיבורים על הודו ועל החיים. מה צריך יותר מלאכול ביחד את מטעמי המטבח ההודי עטור התבלינים ולהנות מן הרגע.