המעבר לקוסבו היה חלק ושוטר הגבול בירך אותי וצחק שטוריקה קרובה כאשר אמרתי לו את דרכי.
רכנתי קדימה על האופניים ונהנתי מהירידה הגדולה מההר לכיוון העיר הגדולה הקרובה.
לא היה לי מושג היכן אשן הלילה, אבל ידעתי על מקום אחד בעיר שמוגדר כהוסטל. אין הרבה כל כך תיירים בקוסבו ולכן אפשריות הלינה הצטמצמו. הרושם הראשוני של קוסבו העביר לי שהיא מדינה משוקמת ומסודרת והמקומיים היו מאוד חברותיים ובירכו אותי לשלום. הגעתי לעיר ג'קובה שנראיתה לא כך כך ידידותית וחיפשתי את מקום הלינה שידעתי עליו. הוסטל בשם סמייל נגלה אלי בין השדות והבתים במקום צפוץ, וחיפשתי את הדרך להגיע אליו. מצאתי את עצמי בדרכי סולל בונה ואחר כך בשטח קוצי עם תרנגולות מקרקרות ולא מצאתי את הכניסה. הרגשתי מיואש לגלות שהמקום היה סגור ואין אדם בשטח ולא הייתי בסמייל. תחושת חוסר ודאות פקדה אותי ונלחצתי לידיעה שהשעה כבר הייתה מאוחרת, השמש עמדה לשקוע ואין לי מקום לשים את הראש הלילה. בתקווה חיפשתי מקום בו אוכל לפתוח את אוהלי מבלי שאף אחד ישים לב אבל מסביב היו רק שטחי חקלאות. הגעתי לכפרים וראיתי שטח תחום ריק ואז גיליתי טיילת של פרות וכלב רועה גרמני משוטט בשיחים. עשיתי פרסה מייד ושאלתי מקומיים בשטחי חוות אם אוכל לפתוח אוהל בשטחם ונענתי בשלילה. הלילה היה נראה סוגר את עצמו עלי. עם אור דמדומים עשיתי סויץ בראש והגדרתי יעד למרות השעה המאוחרת, לרכב לעיר פריזרן שהייתה במרחק 25 קילומטרים. הפעלתי פנסי דרך ובראש ללא הסחות דעת, פילסתי את דרכי לפריזרן שהופיע ברקע עם ההרים האלבנים, ונראו עם אורות הדמדומים כמסך תפאורה מושלם להצגה הרפתקנית. כמו רכבת קיטור, לעסתי תוך כדי תנועה את שארית הצימוקים שהיו בתיק הכידון וגם את מקלות השומשום שהצטיירו כמו מקלות פחם לשריפת דלק אנושי. בדרך צרה ועמוסת תנועה הגעתי בשלום לבסוף לפריזרן והשעון הראה את השעה 9.
הגעתי להוסטל חם בו החלטתי שמגיע לי יום מנוחה למחרת. נשפתי אוויר לרווחה והייתי גאה על היום העמוס שכלל מעבורת באלבניה, חציית גבול וסה"כ 90 קילומטרים באלבניה וקוסובו שחלקם ייאוש ותקווה. את יום המנוחה העברתי באתנחתה ואכלתי במסעדה טורקית. יתר הזמן הייתי בהוסטל עם שאר חברי המטיילים שהגיעו מיפן. לא ידעתי לאן ארכב והיכן אמצא מקום לישון בו ברכיבה למחרת. בעל ההוסטל המליץ לי על ידעת שאר הרוכבים הקודמים שעדיף שארכב במעלה ההר ולישון באתר נופש שנמצא בגובה 1500 מטרים. היה זה קיצור דרך לעבר מקדוניה, ולמרות העליות, לקחתי את התענוג כדי לברוח מעומס התנועה בדרך הקלה והמשעממת יותר.
הטיפוס היה יחסית קל אודות לשיפוע המתחשב והגעתי מוקדם לפריבלה שזהו מקום נופש לסקי בחורף. כעת בעונה כל הנופשים המקומיים פתחו פיקניק על המידרון הירוק של אתר הסקי ונהנו מהשמש. ראיתי מתחם עם קראונים תקועים במבוך. לא ידעתי אם מותר לשים את אוהלי ביניהם. קיבלתי תשובה חיובית מהמקומיים ומצאתי פינה מחוץ להמולה. ילדי המקום קיבלו אות בברכבה במילמולי אנגלית ונתנו לי מים. המקום היה מדהים על הרמה הכי גבוה, מצד אחד הדרך שהגעתי ממנה השקיפה על קוסבו עם הרים מרוחקים ברקע ומהצד השני ירידה לכיוון מקדוניה. הרגשתי בטוח להישאר אבל השמש קיפחה אותי ללא הפסק ושהות באוהל הייתה לעונש מוחלט. הגיע הערב בו יצאתי לצילומים ולנגן בגיטרה על ההר. בפינה חיכה לי תומאס. רוכב אנגלי צעיר שהגיע עם אופניו להתנחל על על אתר הסקי. התידדנו ותיאמנו שנרכב למחרת ביחד למקדוניה. הכלב רועה הצאן לא התידד איתנו כל כך מהשות והתחיל לנבוח ולאיים בשעת לילה. למחרת ראיתי את תומאס נשכב על פיסת דשא קרובה אלי ואחרי התארגנות עייפה יצאנו לדרך.
התנחמנו בעובדה ש 75 הקילומטרים שיובילו אותנו לסקופ במקדוניה היו במגמת ירידה. החלנו לגלוש מקצה ההר ונכנסנו לכפרים בהם תושבים בוסנים התיישבו. 96 אחוז מאוכלוסיית קוסבו הם אלבנים. לאחר 55 קילומטרים הגענו לגבול מקדוניה. בשביל תומאס זו הייתה המדינה התשיעית במסע, שכן הוא התחיל מבלגיה בתקופת האביב.
נוכחנו לגלות שמקדוניה נראית בצבעי צהוב חם מהשמש החזקה, ונוכחות גדולה של זבל בכל פינה. כשהגענו לעיר הבירה סקופ, רכבנו בשביל על גבי הנהר שהוביל למרכז העיר וגם שם נחרדנו לגלות את ההומלסים והצוענים גרים בתוך מזבלה. בערב יצאתי לסדרת צילומים בעיר. מדהים היה לראות את כל העושר של הפסלים והבניינים. מצד אחד במחשבה שהמדינה משקיעה סכומי עתק על סמלים ופסלי ענק בכל פינה בעיר, במקום להעביר כסף לתמיכה בחסרי בית, הייתה בעיניי נקודת עניות גדולה. היה עלי להיפרד מתומאס החביב. היה לנו זמנים טובים ביומיים שבילנו ביחד. תומאס המשיך לכיוון יוון ואני המשכתי לכיוון בולגריה. יהיה נהדר אם נפגוש אחד את השני כאשר נגיע לטורקיה. אבל כמו שזה נראה, תומאס מתנדב לפעמים במקומות בהם הוא עובר ואין לו עניין בזמן. אני נעול מטרה ולא נשאר במקום אחד יותר מדי זמן. הרכיבה לכיוון בולגריה נמשכה בסה"כ יומיים. הקטע הראשון במקדוניה היה קשה ומעייף. עליות ושמש. ירידות ושוב פעם עליות. הנוף צהוב חלודה והאווירה הכללית בתוך העער הרגישה כמו במדינת עולם שלישית. זיהום אוויר, אי סדר, ילדים חסרי בית מבקשים נדבות ומחפשים בזבל. לאחר 80 קילומטרים חיפשתי מקום לפתוח אוהל בשטח. הגעתי לישוב שבו היה פארק. המוזיקה הובילה אותי לפארק אירועים פרטי שהתנחל על אגם יפיפייה. כמובן שנענתי בשלילה לפתוח אוהל באדמה המוזהבת. לבסוף מצאתי שטח דשא קוצי קטן בתוך תחום הישוב. במדרון הגבעה התמקמתי כדי שהעוברים בכביש לא ישימו לב אלי. אבל נהגי הטרקטורים שהיו מוגבהים שמו לב לאוהל בפינה, למזלי העברתי את הלילה בבטחה אבל תחת שינה ללא מנוחה כאשר קיפוד הבהיל אותי באמצע הלילה וירח מלא התחזה לשמש. הקטע השני של הרכיבה במקדוניה האיר אלי אורות שמחה. הירוק נעשה בולט יותר, הדרך נראיתה טרופית! ולמרות העליות שהובילו לגבול בולגריה בגובה 1200 מטרים, נשארתי חי וקיים.
רכנתי קדימה על האופניים ונהנתי מהירידה הגדולה מההר לכיוון העיר הגדולה הקרובה.
לא היה לי מושג היכן אשן הלילה, אבל ידעתי על מקום אחד בעיר שמוגדר כהוסטל. אין הרבה כל כך תיירים בקוסבו ולכן אפשריות הלינה הצטמצמו. הרושם הראשוני של קוסבו העביר לי שהיא מדינה משוקמת ומסודרת והמקומיים היו מאוד חברותיים ובירכו אותי לשלום. הגעתי לעיר ג'קובה שנראיתה לא כך כך ידידותית וחיפשתי את מקום הלינה שידעתי עליו. הוסטל בשם סמייל נגלה אלי בין השדות והבתים במקום צפוץ, וחיפשתי את הדרך להגיע אליו. מצאתי את עצמי בדרכי סולל בונה ואחר כך בשטח קוצי עם תרנגולות מקרקרות ולא מצאתי את הכניסה. הרגשתי מיואש לגלות שהמקום היה סגור ואין אדם בשטח ולא הייתי בסמייל. תחושת חוסר ודאות פקדה אותי ונלחצתי לידיעה שהשעה כבר הייתה מאוחרת, השמש עמדה לשקוע ואין לי מקום לשים את הראש הלילה. בתקווה חיפשתי מקום בו אוכל לפתוח את אוהלי מבלי שאף אחד ישים לב אבל מסביב היו רק שטחי חקלאות. הגעתי לכפרים וראיתי שטח תחום ריק ואז גיליתי טיילת של פרות וכלב רועה גרמני משוטט בשיחים. עשיתי פרסה מייד ושאלתי מקומיים בשטחי חוות אם אוכל לפתוח אוהל בשטחם ונענתי בשלילה. הלילה היה נראה סוגר את עצמו עלי. עם אור דמדומים עשיתי סויץ בראש והגדרתי יעד למרות השעה המאוחרת, לרכב לעיר פריזרן שהייתה במרחק 25 קילומטרים. הפעלתי פנסי דרך ובראש ללא הסחות דעת, פילסתי את דרכי לפריזרן שהופיע ברקע עם ההרים האלבנים, ונראו עם אורות הדמדומים כמסך תפאורה מושלם להצגה הרפתקנית. כמו רכבת קיטור, לעסתי תוך כדי תנועה את שארית הצימוקים שהיו בתיק הכידון וגם את מקלות השומשום שהצטיירו כמו מקלות פחם לשריפת דלק אנושי. בדרך צרה ועמוסת תנועה הגעתי בשלום לבסוף לפריזרן והשעון הראה את השעה 9.
הגעתי להוסטל חם בו החלטתי שמגיע לי יום מנוחה למחרת. נשפתי אוויר לרווחה והייתי גאה על היום העמוס שכלל מעבורת באלבניה, חציית גבול וסה"כ 90 קילומטרים באלבניה וקוסובו שחלקם ייאוש ותקווה. את יום המנוחה העברתי באתנחתה ואכלתי במסעדה טורקית. יתר הזמן הייתי בהוסטל עם שאר חברי המטיילים שהגיעו מיפן. לא ידעתי לאן ארכב והיכן אמצא מקום לישון בו ברכיבה למחרת. בעל ההוסטל המליץ לי על ידעת שאר הרוכבים הקודמים שעדיף שארכב במעלה ההר ולישון באתר נופש שנמצא בגובה 1500 מטרים. היה זה קיצור דרך לעבר מקדוניה, ולמרות העליות, לקחתי את התענוג כדי לברוח מעומס התנועה בדרך הקלה והמשעממת יותר.
הטיפוס היה יחסית קל אודות לשיפוע המתחשב והגעתי מוקדם לפריבלה שזהו מקום נופש לסקי בחורף. כעת בעונה כל הנופשים המקומיים פתחו פיקניק על המידרון הירוק של אתר הסקי ונהנו מהשמש. ראיתי מתחם עם קראונים תקועים במבוך. לא ידעתי אם מותר לשים את אוהלי ביניהם. קיבלתי תשובה חיובית מהמקומיים ומצאתי פינה מחוץ להמולה. ילדי המקום קיבלו אות בברכבה במילמולי אנגלית ונתנו לי מים. המקום היה מדהים על הרמה הכי גבוה, מצד אחד הדרך שהגעתי ממנה השקיפה על קוסבו עם הרים מרוחקים ברקע ומהצד השני ירידה לכיוון מקדוניה. הרגשתי בטוח להישאר אבל השמש קיפחה אותי ללא הפסק ושהות באוהל הייתה לעונש מוחלט. הגיע הערב בו יצאתי לצילומים ולנגן בגיטרה על ההר. בפינה חיכה לי תומאס. רוכב אנגלי צעיר שהגיע עם אופניו להתנחל על על אתר הסקי. התידדנו ותיאמנו שנרכב למחרת ביחד למקדוניה. הכלב רועה הצאן לא התידד איתנו כל כך מהשות והתחיל לנבוח ולאיים בשעת לילה. למחרת ראיתי את תומאס נשכב על פיסת דשא קרובה אלי ואחרי התארגנות עייפה יצאנו לדרך.
התנחמנו בעובדה ש 75 הקילומטרים שיובילו אותנו לסקופ במקדוניה היו במגמת ירידה. החלנו לגלוש מקצה ההר ונכנסנו לכפרים בהם תושבים בוסנים התיישבו. 96 אחוז מאוכלוסיית קוסבו הם אלבנים. לאחר 55 קילומטרים הגענו לגבול מקדוניה. בשביל תומאס זו הייתה המדינה התשיעית במסע, שכן הוא התחיל מבלגיה בתקופת האביב.
נוכחנו לגלות שמקדוניה נראית בצבעי צהוב חם מהשמש החזקה, ונוכחות גדולה של זבל בכל פינה. כשהגענו לעיר הבירה סקופ, רכבנו בשביל על גבי הנהר שהוביל למרכז העיר וגם שם נחרדנו לגלות את ההומלסים והצוענים גרים בתוך מזבלה. בערב יצאתי לסדרת צילומים בעיר. מדהים היה לראות את כל העושר של הפסלים והבניינים. מצד אחד במחשבה שהמדינה משקיעה סכומי עתק על סמלים ופסלי ענק בכל פינה בעיר, במקום להעביר כסף לתמיכה בחסרי בית, הייתה בעיניי נקודת עניות גדולה. היה עלי להיפרד מתומאס החביב. היה לנו זמנים טובים ביומיים שבילנו ביחד. תומאס המשיך לכיוון יוון ואני המשכתי לכיוון בולגריה. יהיה נהדר אם נפגוש אחד את השני כאשר נגיע לטורקיה. אבל כמו שזה נראה, תומאס מתנדב לפעמים במקומות בהם הוא עובר ואין לו עניין בזמן. אני נעול מטרה ולא נשאר במקום אחד יותר מדי זמן. הרכיבה לכיוון בולגריה נמשכה בסה"כ יומיים. הקטע הראשון במקדוניה היה קשה ומעייף. עליות ושמש. ירידות ושוב פעם עליות. הנוף צהוב חלודה והאווירה הכללית בתוך העער הרגישה כמו במדינת עולם שלישית. זיהום אוויר, אי סדר, ילדים חסרי בית מבקשים נדבות ומחפשים בזבל. לאחר 80 קילומטרים חיפשתי מקום לפתוח אוהל בשטח. הגעתי לישוב שבו היה פארק. המוזיקה הובילה אותי לפארק אירועים פרטי שהתנחל על אגם יפיפייה. כמובן שנענתי בשלילה לפתוח אוהל באדמה המוזהבת. לבסוף מצאתי שטח דשא קוצי קטן בתוך תחום הישוב. במדרון הגבעה התמקמתי כדי שהעוברים בכביש לא ישימו לב אלי. אבל נהגי הטרקטורים שהיו מוגבהים שמו לב לאוהל בפינה, למזלי העברתי את הלילה בבטחה אבל תחת שינה ללא מנוחה כאשר קיפוד הבהיל אותי באמצע הלילה וירח מלא התחזה לשמש. הקטע השני של הרכיבה במקדוניה האיר אלי אורות שמחה. הירוק נעשה בולט יותר, הדרך נראיתה טרופית! ולמרות העליות שהובילו לגבול בולגריה בגובה 1200 מטרים, נשארתי חי וקיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה