להתראות בולגריה, סאלם עליכום טורקיה

שביל אופניים על תוואי הנהר הוביל אותי לפאתי העיר בדרך ליציאה לכביש המשני המחבר את פלובדיב ממזרח. כמו בכל עיר גדולה, היציאה עם האופניים לא הכי קלה ויש לשאוף הרבה אוויר ולא לקחת אישי את עיוורתם של הנהגים. התגלגלתי בקלילות על פני 80 קילומטרים מזרחה בכביש השטוח, והרגשתי מתודלק בעודף אנרגיה. הרכיבה המונוטונית בקו ישר, העלתה בדמיוני כאילו אני נמצא בתוך המשחק הקלאסי של המכוניות משנות התשעים שיש הגה מניטורי שמחובר למסך והסרט נע במעגלים. ככה זה. מדי פעם צריך לאכול גם את החלקים הפחות יפים בעוגה. חרדת השטח גרמה לי לקבוע את הלילה במוטל דרכים שישב באזור התעשייה של עיר אפורה. הגעתי מוקדם ולמזלי העייפות גרמה לזמן לזוז ולא חשתי משועמם. למחרת תפס אותי גשם והייתי ערוך ומצויד מפניו. למרות שלא היה כל כך נעים לרכב בגשם עם מכנסיים שגורמים לרגליים שלך להיראות כרגלי פיל. הקמטים שיצרו המכנסיים בכל השלמת סיבוב הפידול גרמו לתחושת הקימוט של רגלי הפיל והרגשתי איטי ועצלן ביחד עם הדיכדוך ממזג האוויר. כאשר הדרכים הובילו אותי לצאת מהמולת המכוניות ונכנסתי לאזורי הכפרים, הגשם החל להיפסק והשמים צוירו בשכבת עננים רכה על רקע קאנבס. מאז מצב הרוח השתפר והמוזיקה האירה בי את האנרגיה שבשבילה הגעתי לרכב במסע. האזורים נראו אחרת, רואי צאן, חיות, כלבים, יצרו אווירה שיש בכפרים נדחים. אווירה נעימה שמחוג השעון לא רץ אחרי עצמו במעגלים וכאילו הזמן עומד מלכת להיות חופשי במטלות של עצמך. הדרך התבשמה בריחות נעימים של אורז מתוק ביחד עם חמיצות חמה של אחרי הגשם. ביחד עם השמים שהאירו את ההרים שטיפסתי עליהם וגרמו להם להיראות ידידותיים יותר אלי. לאחר הטיפוס החלתי לרדת במהירות לעבר אגם, שם הגעתי לגסט האוס שקבעתי מראש. קיבלתי הכנסת אורחים יפה כאשר הציעו לי מרק עדשים חמים ביום חורף קר ומקלחת חמה העלתה בי את הכוח שתנאי הדרך יכולים להיות קשים אבל אחרי הריענון הכל נראה בעיניים אחרות. המשפחה של הגסט האוס הזמינה אותי לארוחת ערב משותפת והציעו לי כמה כוסיות ריאקה בהכנה ביתית. ככה שיש מעל 50 אחוז אלכוהול והרגשתי למחרת כוח מנטלי חזק שדחף אותי במעלה ההרים והעמק שנראה מפסגתם היה מהפנט. יכולתי לראות את תוואי הנהר העצום שרכבתי בכיוונו. בשלב מסוים הנהר נבלם על ידי המצר ואני רכבתי על כביש שנפרס עליו. שוב טיפוס על הר ויכולתי לראות את יוון כשטיח פאזל. בסוף הדרך בבולגריה חציתי ליוון בקלילות כדי שאוכל לרכב 40 קילומטרים בתוכה בדרכים שקטות ובטוחות יותר מאשר לעבור את הגבול לטורקיה מהכביש הסואן בבולגריה. חוץ ממבול גשם שפקד אותי ביוון לא הספקתי להתרשם וישר הגעתי לעיר האחרונה בה ראיתי שיירה עצומה של מכוניות וכולם מחוץ להם מחכים בתור הנצחי לעבור לטורקיה. אני עקפתי את כולם וניגשתי לעמדת המעבר הרגלי. ללא בעיות מיותרות, חציתי בבטחה את מעבר הגבול ונרגשתי להיות באדמת טורקיה סוף כל סוף אחרי תלאות הבלקן. קיבלתי הלם תרבות מזה שהתרגלתי בבולגריה. פה האוכלוסיה מורכבת מכל מיני אנשים וחלק ניכר מתרבותם לוקה בחוסר סבלנות. בעיקר הרגשתי בכבישים את ההתנהגות כלפי כרוכב. ובלי שום קשר, האוכלוסיה מוסלמית והרגשתי את שוני האנשים. הגעתי לעיר הראשונה הגדולה שהייתה אידרין. כבר עוד בכניסה לעיר הבחנתי במסגד העצום שביסס את כוחה של העיר כעיר מוסלמית. אבל התרשמתי מכך שהאנשים מודרניים ומרביתם אינם שמרנים. כך שהגעתי להוסטל במרכז העיר, קיבלו אותי אנשים צעירים, פתוחי מחשבה וחילוניים. הלכתי במדרחוב והרגשתי בטוח להיות בין התיירים היחידים שהתהלכו שם. בלילה החל לרדת גשם ואיתו התעוררתי. הגשם לא פסק והשמיים היו דכאוניים ללא זכר לשמש. החלטתי בלית ברירה לצאת בשעה עשר בבוקר והיציאה מן העיר הייתה מתסכלת. גשם הכה בי בעוצמה, ואני מטפס במעלה העיר ביחד עם התנועה החסרת רחמים. בשלב מסוים הגשם פסק אבל אז הרוח הגיעה לשחק תפקיד ראשי בהצגה הטורקית. רוח נגדית איומה לא הניחה לי לרגע וככל שהזמן עבר גם עוצמתה התגבר. הגשם הוריד ברכה מדי פעם והדרך בעליות בירידות ושוב פעם בעליות עם התנועה המסבית, ביחד יצרו שח טורקי שקרע אותי לגזרים. הקצב היה 11 קילומטר בשעה. וכל קילומטר היה נראה נצחי. רק בשעה 4 בצהריים הייתה לי הזדמנות לעשות עצירת אוכל ולאחריה יתרת הדרך זרמה אבל הרוח כמעט והכשילה אותי ליפול ביחד עם אפקט הטורנדו שכל משאית שעברה העפילה עלי. ושלא נדבר על הכלבים כי איני רוצה להיזכר במתקפת האימה של כלבי השאפרד ששומרים על העדר של רועה הצאן. כלבי זאב גדולים, צבעם לבן עטור נקודות שחורות ולסת רצחנית. אולי ספרתי שישה כלבים בכל פעם שהותירו דמם כנגדי ורדפו אחרי כצאן לטווח. צמד כאלה נגחו עם ראשם בתיקים מאחורה ונידנדו אותי ועוד צמד רדפו אחרי בכביש המהיר. בכל הפעמים ניסתי שלא להסתכל עליהם מחמת הפחד ופשוט המשכתי לפדל. הסוף היה טוב כאשר הגעתי למלונית הדרכים שקבעתי מראש בשעת ערב מאוחרת, שם קיבלו אותי בפנים מברכות. היום השני לרכיבה לאיסטנבול גם כן היה קשה ומתיש. אמנם השמש חזרה לחייך והשמיים האירו אבל הרוח הייתה קשה אם כן התחלשה מאתמול. הכאב המרכזי החדש היה בגיד האכילס ברגל ימין. פתאום חשתי בכאב חד שהלך והתגבר לאור העליות שטיפסתי. כנראה שהגוף לא הצליח להתחדש מהרכיבה הפראית שחוויתי. עסיתי את האזור בארניקה להקלת הכאב וחשתי קצת יותר טוב אמנם שיחררתי צעקות מדי פעם בעליות. אחרי מנוחה של שעה בארוחת הצהריים, חזרתי לחייך כאשר הכאב נעלם ורכבתי בזהירות שלא ללחוץ יותר מדי על הדוושה. הגעתי למקום אופטימי להעביר בו את הלילה. פארק פיקניק מרוהט בשולחנות עם ספסלים, מוצל בעצים ואפילו שירותים. הרגשתי שוב שהמזל בועט והעברתי ערב נפלא עם קבוצת כלבים הפעם כלבי הרחוב שמצאו בית בפארק. כערש לילה שמעתי בלילה את תפילות האללה וואכבר מהמסגדים והלכתי לישון. מלבד כלב רשע אחד שהבהיל אותי באמצע הלילה בנביחות על האוהל, הייתה זו התמקמות נהדרת. היום השלישי והאחרון לרכיבה לבירת שתי היבשות הגיע. אספתי את כוחי והדרך לא ריחמה עלי בהתחלה. תנועת מסעיות אכזריות לא בולמות בעקיפה, ואני בינם לבין שום דבר. אחר כך התחברתי לכביש המהיר, רכיבה בשוליים בקצב של צב מארמרה, מנסה לפלס את דרכי בעלייה מפלצתית נגד כוחה של הרוח האיומה, במקום בו משאיות שהובילו בטון עקפו אותי בהזדהות בקצב שנראה כאילו הדקה הכפילה את עצמה לשתיים. סוף העליה הביעה אופטימיות בעיניי, יכולתי לראות את הים השחור בהתרגשות והרגשתי שאני מתקדם בכל העסק המקרטע הזה. נסיון לעלות על כביש תחת שיפוצים שפילס את עצמו לחופי איסטנבול, כשל. והייתי צריך לעשות שינוי מסלול ולחתוך את התנועה המסיבית שעברה. למעשה כבר הייתי באיסטנבול כל הזמן. היא פשוט עיר ענקית שאפילו אין שלטים שמברכים אותך אלינ או מכווניים. פשוט הלכתי עם הקצב, ומתישהו הקצב נתקע ואני כמו אופני קראוון מנסה לנתב את דרכי במשחק של מכוניות מתנגשות. אני מקדימה, מאחורה כלי רכב ומשאיות חותכות אותי ללא שום אזהרה, כך שאם לא הגבתי ברפלקסיות על הכידון, בטוח שהדבר לא היה נגמר טוב. נשמתי נשימה עמוקה ובירכתי שהגעתי בשלום לדירה שהזמנתי. לקחתי חדר פרטי בדירה משותפת של משפחה טורקיה בלב איסטנבול. ביום הראשון של המנוחה התכנסתי בחדר והייתי מותש. ביום השני כנגד כוחות הגוף, אילצתי את עצמי כמו בובה על חוט, לצאת העירה ולראות מהי איסנטבול. זה היה יום שישי. הלכתי למרכז העיר מרחק של שלושה קילומטרים וקיבלתי הלם תרבות. המדרחוב שהוביל לכיוון סולטן האחמט, האזור המרכזי של פאר המסגד הכחול וכנסיית האיה סופיה, היה כל כך צפוף ואני הרגשתי הזר היחיד בין כל האנשים. האוכלוסיה מורכבת מערבים וטורקים יחדיו, חלקם דתיים והנשים הולכות עם כיסוי מלא והטורקיות לעומתן, הולכות בחבוש מודרני ומפארות את יופיהן הטבעי. נכנסתי לשוק הפתוח שהיה עמוס במכירה של פרטי לבוש ושונות. תפס אותי נהג, לפתע נבהלתי מהמשיכה שלו והוא אעלה אותי למרכז העיניים. סה"כ התהלכתי עם המצלמה על הכתף והמג'נון שכולם קראו לו,רצה שאצלם אותו עם העוברים והשבים בהם ילד בעגלת תינוק שלקח אותו מאימו והושיב אותו עם העגלה על איזה דוכן רק כדי שאצלם. כולם צחקו, בהם גם אני. משם המשכתי לסולטן האחמט ונפעמתי מפאר האכיטקטורה של המסגד הגדול. ביום השלישי קמתי בבוקר והכנתי שקשוקה ביחד עם אם המשפחה ונהנו לאכול יחדיו. הכרתי משפחה חמה ומאירת פנים שהסבירו לי איפה הכי כדי לטייל. כך בהמשך היום לקחתי את הטראם הרכבת הקלה שהובילה אותי באלגנטיות לאזור הרובע המרכזי. היה זה פסטיבל הרובע והקשבתי למזמורי הנגינה שכמה הופיעו שם. אחר כך הלכתי עם זרימת המטיילים לכל אורך הרחוב המרכזי שהוביל למגדל גאלטה, בן 400 שנה. הרגשתי פחות לחץ ביום שבת למרות עומס האנשים. ההליכה במדרחוב המרכזי הייתה מיוחדת כאשר מצצדי מלא חנויות, כמו חנויות תה, נרגילות, בגדים, הנעלה, אומנות, אוכל וגלידריות. הרגשתי שמובילים אותי בפרוזדור של סרט נע שכל פעם תפס לי את העין ענין אחר. פעם איזה דוכן תירס ופעם איזה חבורה שמנגנת ניגון ערבי. חוותי עיר תוססת שלא נחה לרגע והזרימה בה הייתה חלקה למרות הזרות שלי. בכל אותם ימים באיסטנבול, תפילות האללה וואכבר מהמסגדים הסמוכים תפסו אותי בכל מצב, במקלחת, תוך כדי הסיגירה היומית בשעת לילה, תוך כדי שינה בארבע בבוקר, ואלה גרמו לי להבין. אשכרה הגעתי לאיסטנבול עם האופניים.