חציתי את הגבול למונטנגרו בנקודת הר גבוהה ברצועת החוף הדרומית. היה מענין להיות בסיטואציה בה אני חלק משיירת רכבים כיוון אחד עלייה כיוון שני ירידה וכולם פונים לשוטר אחד שדופק חתימות בפספורט. זה היה נצח באורך שעה שהמתנתי מאחורי קראוון. אבא שווצרי ניגש אלי ופתחנו בשיחה על ישראל בזמניה הקדומים והמודרנים. בניגוד לשאר מדינות האיגוד אנחנו לא חברים בה וזה מאוד מצער, הצהיר השווצרי. בעיות של עשירים הרהרתי. ותוך כדי כבר התקדמתי לתור שלי, חתימה בדרכון וצניחה מגובה לעיר חוף ראשונה במדינה. הרגשה של זמנים אחרים מקראוטיה. הקצב של האנשים יותר מהיר והמילה היידה חזרה על עצמה כמו המילה שלום. לקחתי מעבורת לעבר צידו השני של המפרץ כדי להגיע לקוטור בזמן. רכבתי ב high לקוטור לאורך המפרץ ולא יכולתי שלא לעצור בכל פינה על המזח לצילומים. הגעתי לעיר בדמדומים ונדהמתי לגלות שההוסטל שלי ממוקם בתוך העיר העתיקה. ההוסטל היה צעיר וכיפי וקיבלתי הכנסת אורחים טובה. החלטתי שפה משתלם לקחת יום חופש למחרת.
הגוף שלי היה מותש והרגשתי שאני בעמדת הטענה בהסוטל רוב היום, פה ושם הסתובבתי בעיר והרגשתי זומבי. כנראה שרכבתי קצת יותר מדי ומיהרתי להגיע לדוברבניק שבקראוטיה ללא שום סיבה ברכיבה יום לפני.
הודתי לאל שצלחתי את קו החוף הקראוטי שצל לא מכיר בו והרוח נושפת כמו ארובה מתמדת. התרגשתי מהטיפוס להר לובצ'ן שהיה בגובה 1100 מטרים לטיפוס אחרי יום המנוחה בקוטור. כנראה שההתרגשות הנפשית הכינה אותי פיזית להיות חזק יותר וביום הטיפוס הרגשתי שאני מרחף על ההר כמו מלאך. הגובה הצטבר והנוף התקטן לגלויה כמו מהדמיונות. דמיינתי מהגבוה מטוס קרבי שממריא משדה התעופה שלמטה, מרוב מרחק התברר שזה בכלל מטוס נוסעים באוינג. לא האמנתי שההרים שלמטה מסתכלים עלי ואני גדול מהם, וההתקדמות השאירה אותי חי ובועט על ההר ולא צולע כמו בגבהים הנמוכים שהיו לי בקראוטיה. חשתי מבורך. בעיירה למעלה פגשתי רוכב שווצרי שהתחיל מסין! לפני 14 חודשים ומתכוון לסיים בארץ מולדתו. העברנו חוויות אחד של השני ודיבורים על הדרכים ויכולתי להרגיש שהכרתי אותו מלפני.
בפרידה נרגשת כל אחד המשיך לדרכו, אני למזרח, הוא למערב. ברוח טובה הגעתי לעיר שמה השכרתי דירה שלמה במחיר מצחיק והתאוששתי ממצבור הקילומטרים. העיר צטיניה עצמה נראתה בשלה למרות עברה ההיסטורי המרשים עוד מימי הביניים. בכל מקום אפשר היה לראות אנדרטאות של מנהיגים, כנסיות ופארקים ירוקים, וגם את הכנסייה וארמון הנסיך המפורסם. בדרך לעיר הבירה פודגריצ'ה, נכנסתי בתחילת היום לעמק שבו נהר הריאקה זרם והתמזג לנהר סקאדר בתוואי לאלבניה. ירדתי בעמק מהגובה שצברתי בציטניה והופנטתי מהטבע הירוק בו הנחל העשיר חיים שלמים בכל הסביבה וההרים ברקע תחמו את כל המקום לגלויה ניידת שהייתה אישית בשבילי. לאחר זמן מה בעמק, הצטערתי לגלות שהדרך חוזרת לכביש המהיר ולא הספקתי להיפרד מהאוצר. רכיבה מהירה בכביש ללא טבע הובילה אותי לעיר הבירה שנגלתה כעיר תעשייה והרבה אנשים ורעש. כנראה שרוח ההרים השפיעה עלי והאווירה בכפרים הנידחים השרו בי נחת רוח, ופתאום לגלות עיר גדולה שכולה מתועשת, צימררה אותי. העברתי חצי יום בשיחות עם חברי לחדר בהוסטל, שותף רוסי שידע אנגלית בסיסית. דיברנו על הפלפינים וכמה יפה וזול שם כאשר הוא סיפר לי שאישתו פיליפינית והצרות שלו עם הבנקים הרוסיים באירופיה.
לפעמים מגיעים להוסטלים נטולי חיים והמציאות פוגשת אותי בהפתעה. לא תמיד הכל ירוק כמו בעמק. זכרתי שביציאה מקוטור על ההרים ראיתי ילד קטן מבקש פרוטות מאיש שהיה במכוניתו. קוטור אולי מסכה של תיירים ובעצם המציאות של האנשים המקומיים לא תמיד נראת כמו שהעיר מצטיירת.
הגוף שלי היה מותש והרגשתי שאני בעמדת הטענה בהסוטל רוב היום, פה ושם הסתובבתי בעיר והרגשתי זומבי. כנראה שרכבתי קצת יותר מדי ומיהרתי להגיע לדוברבניק שבקראוטיה ללא שום סיבה ברכיבה יום לפני.
הודתי לאל שצלחתי את קו החוף הקראוטי שצל לא מכיר בו והרוח נושפת כמו ארובה מתמדת. התרגשתי מהטיפוס להר לובצ'ן שהיה בגובה 1100 מטרים לטיפוס אחרי יום המנוחה בקוטור. כנראה שההתרגשות הנפשית הכינה אותי פיזית להיות חזק יותר וביום הטיפוס הרגשתי שאני מרחף על ההר כמו מלאך. הגובה הצטבר והנוף התקטן לגלויה כמו מהדמיונות. דמיינתי מהגבוה מטוס קרבי שממריא משדה התעופה שלמטה, מרוב מרחק התברר שזה בכלל מטוס נוסעים באוינג. לא האמנתי שההרים שלמטה מסתכלים עלי ואני גדול מהם, וההתקדמות השאירה אותי חי ובועט על ההר ולא צולע כמו בגבהים הנמוכים שהיו לי בקראוטיה. חשתי מבורך. בעיירה למעלה פגשתי רוכב שווצרי שהתחיל מסין! לפני 14 חודשים ומתכוון לסיים בארץ מולדתו. העברנו חוויות אחד של השני ודיבורים על הדרכים ויכולתי להרגיש שהכרתי אותו מלפני.
בפרידה נרגשת כל אחד המשיך לדרכו, אני למזרח, הוא למערב. ברוח טובה הגעתי לעיר שמה השכרתי דירה שלמה במחיר מצחיק והתאוששתי ממצבור הקילומטרים. העיר צטיניה עצמה נראתה בשלה למרות עברה ההיסטורי המרשים עוד מימי הביניים. בכל מקום אפשר היה לראות אנדרטאות של מנהיגים, כנסיות ופארקים ירוקים, וגם את הכנסייה וארמון הנסיך המפורסם. בדרך לעיר הבירה פודגריצ'ה, נכנסתי בתחילת היום לעמק שבו נהר הריאקה זרם והתמזג לנהר סקאדר בתוואי לאלבניה. ירדתי בעמק מהגובה שצברתי בציטניה והופנטתי מהטבע הירוק בו הנחל העשיר חיים שלמים בכל הסביבה וההרים ברקע תחמו את כל המקום לגלויה ניידת שהייתה אישית בשבילי. לאחר זמן מה בעמק, הצטערתי לגלות שהדרך חוזרת לכביש המהיר ולא הספקתי להיפרד מהאוצר. רכיבה מהירה בכביש ללא טבע הובילה אותי לעיר הבירה שנגלתה כעיר תעשייה והרבה אנשים ורעש. כנראה שרוח ההרים השפיעה עלי והאווירה בכפרים הנידחים השרו בי נחת רוח, ופתאום לגלות עיר גדולה שכולה מתועשת, צימררה אותי. העברתי חצי יום בשיחות עם חברי לחדר בהוסטל, שותף רוסי שידע אנגלית בסיסית. דיברנו על הפלפינים וכמה יפה וזול שם כאשר הוא סיפר לי שאישתו פיליפינית והצרות שלו עם הבנקים הרוסיים באירופיה.
לפעמים מגיעים להוסטלים נטולי חיים והמציאות פוגשת אותי בהפתעה. לא תמיד הכל ירוק כמו בעמק. זכרתי שביציאה מקוטור על ההרים ראיתי ילד קטן מבקש פרוטות מאיש שהיה במכוניתו. קוטור אולי מסכה של תיירים ובעצם המציאות של האנשים המקומיים לא תמיד נראת כמו שהעיר מצטיירת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה