היציאה מפורטוקוריצה נראיתה כמו בדרום אפריקה. גן חיות תחום עם כמה חיות, עצי הסוואה על קרקע שזופה וברקע הרים שממסגרים את העיר. 25 קילומטרים אחרונים במונטנגרו וחציתי את הגבול לאלבניה. הפעם היו רק מכוניות יחידות ושיירה של משאיות הובלה מחכות לאישורי כניסה בצד. רכבתי בדרך הראשית לסקודר והדרך הייתה נעימה עם מעט תנועה ורכיבה בשוליים. הנוף כלל הרים עם צורות חדות מרחוק והשמיים יצרו שיכבת עננים טרופית שהעלימה את השמש.
התחלתי להרגיש את האווירה השונה של האלבנים ברגע שנכנסתי בדרך לעיר ורכבתי בשוק הפתוח במדרחוב פרמיטבי שהיה לא נעים לרכיבה. המקומיים הסתכלו עלי כאילו נחתתי מהירח והילדים בירכו אותי בצהלה. יחד עם אוכלסיית הנשים המוסלמיות בעלי כיסוי הראש, יכולתי גם לשים לב לנשים לא צנועות ביחס אליהן, וביחד עם בתי התפילה והמסגדיים גם שמתי לב לצלבים וכנסיות. אחרי רכיבה לא ארוכה במיוחד הגעתי לעיר סקודר שנראתה כמו הודו לייט. טוב שבחרתי בהוסטל שנמצא בפרבר בדיוק בכניסה לעיר ולא בסנטר. העדפות שלי אחרי רכיבה ארוכה,,להיות במקום רגוע ולא לחוות את התנועה הרומסת בעיר. כמו תמיד היום הראשון במדינה חדשה נראה שאינך שייך למקום אבל התעקלמות מהירה בשיטוט בעיר אחר בנק להוציא עשרות אלפי שטרות לק, החזירו לי את הביטחון. ההוסטל היה מעין גסט האוס של אחוזה עם שתי קומות ובשער קיבל אותי בעל המקום ואימו שגרו שם. המקום עצמו היה נעים והכיל רק בנות מכל מיני מדינות. אחת שדיברתי איתה הייתה מניו זיילנד וחיפשה לנפוש קצת באלבניה אחרי עבודה ממושכת באוסטריה. עלה במחשבותי לרכב בניו זיילנד מאשר כאן בבלקן אבל הכרטיס היה יקר. אמרתי לה שאולי יום יגיע וארכב שם. במהלך הלילה ירדו גשמים וברכת רעמים העירה אותי. הייתי מדוכא לאור התגלית אבל מייד בעל הגסט האוס הפציר שמזג האוויר רק ישתפר והגשם יחלוף. כך היה ורכבתי בעננות מוצלת לכיוון נהר קומאני. הרכיבה הייתה מבודדת לאורך עמק גדות ההרים וההרגשה הייתה נפלאה להיות לבד בתוך כל היופי שהנהר וההרים יצרו. למרות שהרכיבה הייתה טכנית וכללה הרבה טיפוסים בשיפועים מעייפים בדרך דרדלה, הגעתי מוקדם לקומאן, משם יוצאת מעבורת שעושה דרכה לפריזרן לאורך הנהר. פספסתי את המעבורת היומית, ולמזלי היה בקומאן קמפ סייט על גדות הנהר. הקמתי את אוהלי שם וניצלתי את חצי היום למנוחה ולהתאוששות. בערב הכרתי זוג רוכבים בריטים שהזמינו אותי לשבת איתם על יין. הסתבר אחר כך שעשינו את אותה הדרך ממונטנגרו והגענו לאותם מקומות מבלי לדעת אחד על השני. הייתה לנו שיחה מעמיקה ומעניינת על האתגרים שכל אחד מאיתנו עשה בעולם.
למחרת לקחנו את המעבורת יחד ושטנו על נהר קומאני במשך שעתיים כדי להגיע לנקודת מוצא צפונית. המעבורת סיימה דרכה בפריזרן ומשם נפרדה דרכנו. הזוג המשיך דרומה לכיוון יוון ואני המשכתי צפונה לכיוון קוסבו.
בדרך לחציית הגבול חיפשתי לעשות עצירת ביניים להכנת סנדוויצ'ים. לאורך הדרך היו רק מסעדות וכשפניתי לאחת המסעדות לקנות לחם, ניגש אלי בעל המסעדה הזקן ובחיוך קסום העניק לי כיכר לחם שלמה ולא רצה פרוטה. את הכיכר אכלתי בפינה על דרך של רועי צאן ואחרי כמה ביסים עברה שיירת כבשים שהוציאה את החשק לאכול.
קפה שחור זריז נתן לי אנרגיה להמשיך לגבול בטיפוס על הר והנוף הנשקף הכיל הרים ענקיים וכפרים שיצרו אווריה של מקום באסיה הרחוקה.
התחלתי להרגיש את האווירה השונה של האלבנים ברגע שנכנסתי בדרך לעיר ורכבתי בשוק הפתוח במדרחוב פרמיטבי שהיה לא נעים לרכיבה. המקומיים הסתכלו עלי כאילו נחתתי מהירח והילדים בירכו אותי בצהלה. יחד עם אוכלסיית הנשים המוסלמיות בעלי כיסוי הראש, יכולתי גם לשים לב לנשים לא צנועות ביחס אליהן, וביחד עם בתי התפילה והמסגדיים גם שמתי לב לצלבים וכנסיות. אחרי רכיבה לא ארוכה במיוחד הגעתי לעיר סקודר שנראתה כמו הודו לייט. טוב שבחרתי בהוסטל שנמצא בפרבר בדיוק בכניסה לעיר ולא בסנטר. העדפות שלי אחרי רכיבה ארוכה,,להיות במקום רגוע ולא לחוות את התנועה הרומסת בעיר. כמו תמיד היום הראשון במדינה חדשה נראה שאינך שייך למקום אבל התעקלמות מהירה בשיטוט בעיר אחר בנק להוציא עשרות אלפי שטרות לק, החזירו לי את הביטחון. ההוסטל היה מעין גסט האוס של אחוזה עם שתי קומות ובשער קיבל אותי בעל המקום ואימו שגרו שם. המקום עצמו היה נעים והכיל רק בנות מכל מיני מדינות. אחת שדיברתי איתה הייתה מניו זיילנד וחיפשה לנפוש קצת באלבניה אחרי עבודה ממושכת באוסטריה. עלה במחשבותי לרכב בניו זיילנד מאשר כאן בבלקן אבל הכרטיס היה יקר. אמרתי לה שאולי יום יגיע וארכב שם. במהלך הלילה ירדו גשמים וברכת רעמים העירה אותי. הייתי מדוכא לאור התגלית אבל מייד בעל הגסט האוס הפציר שמזג האוויר רק ישתפר והגשם יחלוף. כך היה ורכבתי בעננות מוצלת לכיוון נהר קומאני. הרכיבה הייתה מבודדת לאורך עמק גדות ההרים וההרגשה הייתה נפלאה להיות לבד בתוך כל היופי שהנהר וההרים יצרו. למרות שהרכיבה הייתה טכנית וכללה הרבה טיפוסים בשיפועים מעייפים בדרך דרדלה, הגעתי מוקדם לקומאן, משם יוצאת מעבורת שעושה דרכה לפריזרן לאורך הנהר. פספסתי את המעבורת היומית, ולמזלי היה בקומאן קמפ סייט על גדות הנהר. הקמתי את אוהלי שם וניצלתי את חצי היום למנוחה ולהתאוששות. בערב הכרתי זוג רוכבים בריטים שהזמינו אותי לשבת איתם על יין. הסתבר אחר כך שעשינו את אותה הדרך ממונטנגרו והגענו לאותם מקומות מבלי לדעת אחד על השני. הייתה לנו שיחה מעמיקה ומעניינת על האתגרים שכל אחד מאיתנו עשה בעולם.
למחרת לקחנו את המעבורת יחד ושטנו על נהר קומאני במשך שעתיים כדי להגיע לנקודת מוצא צפונית. המעבורת סיימה דרכה בפריזרן ומשם נפרדה דרכנו. הזוג המשיך דרומה לכיוון יוון ואני המשכתי צפונה לכיוון קוסבו.
בדרך לחציית הגבול חיפשתי לעשות עצירת ביניים להכנת סנדוויצ'ים. לאורך הדרך היו רק מסעדות וכשפניתי לאחת המסעדות לקנות לחם, ניגש אלי בעל המסעדה הזקן ובחיוך קסום העניק לי כיכר לחם שלמה ולא רצה פרוטה. את הכיכר אכלתי בפינה על דרך של רועי צאן ואחרי כמה ביסים עברה שיירת כבשים שהוציאה את החשק לאכול.
קפה שחור זריז נתן לי אנרגיה להמשיך לגבול בטיפוס על הר והנוף הנשקף הכיל הרים ענקיים וכפרים שיצרו אווריה של מקום באסיה הרחוקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה