קמתי לבוקר מחוזק אנרגיות. על פי התיכנון, רכבתי לנמל לקחת את המעבורת שהובילה אותי לעיר יאלובה, מרחק אווירי קצר אך חיסכון של תיסכול ויגון בנסיון לצאת מאיסטנבול עם האופניים ועוד לעבור בגשר בוספרוס שמוביל לחלקה האסייתי. הנמל שלהם נראה בסטנדרט אחרת לגמרי ממה שהתרגלתי. הרבה כסף הטורקים משקיעים בכלי התחבורה כולל המעבורות בים. הרגשתי כאילו נכנסתי לטרמינל טיסות ובצורה מאוד אלגנטית נכנסתי עם האופניים היישר לאונייה. שייט מהיר מאוד של שעה וקצת והתחלתי לפדל את דרכי ולכוון את הגי פי אס לכיוון אגם איזניק.
השעה הייתה סה"כ 11 בבוקר, ויכולתי להרגיש את השמש הלוהטת מכה בי ושולחת אלי אוויר חם מלובה לבה היישר לפרצוף. הנשימה שלי הייתה עמוקה ויבשה והפה התייבש מחוסר הרוח. והנה התחילה העלייה והציפה בי המחשבה לעשות פרסה, לקחת את המעבורת חזרה לאיסטנבול ולחזור הבייתה בטורקיש איירלינס. התגברתי על המחשבה והתחלתי לקבל את התנאים. ככל שטיפסתי יותר לגובה, כך גם האוויר ניהיה פחות חם והרוח התחילה לנשוב. לבסוף בגובה 300 מטרים, האזור שנשקף מהצד השני היה פשוט מהפנט. הרים באופק בצורות שונות והאגם ברקע יצרו רקע יוצא דופן שבשבילו הגעתי לטוריקה.
ירדתי לעיר מטה על יד האגם והמשכתי לרכב מסביב לאגם כדי להגיע לעיר שנקראת על שמו, איזניק. הרכיבה הייתה למרחק 30 הקילומטרים של אורכו של האגם והרוח כמובן הייתה כנגדי. ברכיבה מונוטונית ואיטית, הגעתי לחוף בעיר אך לא מצאתי את אזור הקמפינג. איש משפחה מקומי נתרם לעזרתי והוביל אותי על האופנוע שלו כך שאני רוכב מאחוריו על האופניים. מוסטפה הכניס אותי לביתו ונתן לי להשתמש בשירותים והציע לי מים קרים וסיגיריה. לאחר הנוחות הוא הוביל אותי לאזור הקמפינג וסידר לי אחלה מקום בין המקומיים שהתיישבו שם. נדהמתי מהכנסת האורחים שלא ציפיתי לה בצורה כזו. הודיתי לו ואחר כך נכנסתי למקלחת מתוקה באגם. ים של פינוקים, או אגם של פינוקים. שביניהם גם העניקו לי רבע אבטיח קר ובחור אחר שהכרתי וישב איתי לדיבורים חלקיים בטורקית, נתן לי גם אפרסק. למחרת נפרדתי ממנו לא לפני שהוא הגיש לי ליד פרוסת לחם עם חתיכת בשר. בבוקר ישבתי מרוכז על המפה ועשיתי חריגה מהתוכנית לשם שינוי במסע. ניסיתי לנתב את דרכי בדרך יותר מאוכלסת שתעבור בכמה שפחות אזורים מבודדים. על פי הנסיון המועט שהכרתי את האזור, טורקיה מציעה פארקים לפיקניק בערים גדולות שכביכול מותאמים לקמפינג. הצייד החדש שלי מכוון למקומות הפיקניק, ובנוסף יותר בטוח לרכב דרך ערים גדולות מאשר להיתקל בקבוצה מסוימת של אנשים באיזה כפר נידיח. התוכנית החדשה הובילה אותי לעיר בילקיק. הדרך בתחילת הרכיבה השקיפה על הכפרים שנצפו על ההרים שלאחרים טיפסיתי למעלה הר ומצידו השני פתאום ללא שום התראה, קיבלתי שוק מהתצפית המדהימה של העמק. ירדתי לכיוונו ואז שוב עלייה בשמש לא מרחמת למרות שזו הייתה נסבלת. אלה שאז ירדתי לכביש המהיר ורכבתי בשוליים בבטחה, ואז פנייה שהובילה לעיר היעד, נגלתה כעלייה תהומית. טיפוס ארוך לאורך 450 מטרים תחת השמש הפך אותי לנטיף מים. הסתנוורתי מהזיעה של עצמי והרגשתי בתוך לוע געש בטמפרטורה של יותר מ 45 מעלות. סבל שנמשך שעה וקצת שסופו היה מתוק. מצאתי את עצמי בפארק פיקניק במעלה העיר שכלל גם מסעדה בשטח ירוק ויפה. אנשי המסעדה נתנו לי הכנסת אורחים חמה מאוד כאשר הציעו לי לשים את האוהל על הדשא הירוק של המסעדה. אחרי שהתמקמתי נדהמתי ממחוות הגשת התה שהאנשים הביאו לי. כל הערב היה צ'ופר אחרי היום המתיש וגם זכיתי למקלחת בשירותים אחרי שחיברתי לברז צינור מים שמצאתי והרגשתי רענן מתמיד באתר קמפינג. יום נוסף של רכיבה על הכביש המהיר. גם כוחות הגרביטציה והשמש השפיעו ולא ריחמו לרגע. טיפוס מצטבר של 1000 מטרים נרשם במחשבון הרכיבה ולאחר מכן ירדתי בגובה לעיר אסקשיר. בעזרת אפליקציה חכמה מצאתי לי דירה לישון בה. דירת סטודנטים בה קיבלתי חדר משלי. מי שקיבל אותי בזרועות פתוחות היה זה, בוגרא. סטודנט לכלכלה שהגיע לעיר במיוחד בשביל ללמוד באוניברסיטה המקומית. העיר הייתה גדולה וצעירה וחיי לילה נראו בה עם מדרחוב מלא ברים. לא דבר שגרתי בטורקיה. עד עכשיו נענתי בשלילה על כך שהזמנתי בירה במקומות בילוי. בוגרא הזמין את חבריו ונהילנו שיחות מרתקות בנושאים שונים. נהנתי באגודת הסטודנטים. שמרתי על קשר עם בוגרא וכהמלצתו רכבתי במטרה להגיע לעיר סיבישאר שהייתה במרחק 100 קילומטרים ישרים. הרכיבה על המהיר הייתה כשגרה וזה לקח אותי כמו סרגל ללא פניות לתוך ליבה הפתוח של טורקיה. סוף כל סוף רכיבה לא אתגרית וגם לראות נוף פתוח ולא להיות בתוך הרים זו תחושה משחררת. הרגשתי חופשי וטוב. הגעתי לעיר שונה במרחק שנות אור למה שהורגלתי. האנשים נראו אחרת, אוכלייסתם מבוגרת, וניכרת השמרניות בעיר. לא היה נעים להיות בעיר שכולם חשבו שנפלת מהירח עם כל הציוד על האופניים וגם אני הזר היחיד. החלטתי שאני אקים את האוהל בפאתי העיר ביער הפיקניק שלהם. הגעתי למקום מוזנח ומלוכלך. באור יום לא נצפה אף אדם וחשבתי שהשאר לבד. אך כשירד הלילה אחרי ארוחת הערב הגיעו נערים עם רכב לשתות בירה ולעשן כמה מטרים לידי. הרגשתי בר מזל להיות בחברתו ותחת חסותו של כלב רחוב רזה שהתידד איתי על כך שפינקתי אותו בעופות עם עצמות בארוחת הערב. מאז הכלב לא עזב אותי והלך איתי לכל מקום וגם לשירותים. קפצתי על ההזדמנות להיות מוגן על ידו כאשר הוא נבח על כל מי שזז, והאכלתי אותו בעוגיות כל פרק זמן באוהל כדי שישן לצדי. וכך היה כל הלילה נביחות ורעשים. ידעתי שיש תזוזה אבל לא הייתי בטוח של מי. אני והפרנויות שלי לא ישנים טוב ביחד והצלחתי להירדם רק לפרקי זמן קצרים. יום למחרת הכלב ליווה אותי עד ליציאה מן הפארק ונפרדנו כאדון לכלבו. המשכתי לרכב באותו כביש והאווירה הייתי במערב הפרוע. ראות חלקית צהובה, נוף בסגנון מדברי פרוע וירידות ארוכות שהטיסו אותי למשך עשרות קילומטרים. יום קצר נחתם לאחר 60 קילומטרים נסבלים בחום. שאלו אותי אם הגעתי מסוריה לפי הצבע שהתקבל על פרצופי. לא ידעו שבאמת אני רבע סורי חלבי. מצאתי במקרה גאסט האוס של גיל הזהב והתאוששתי כמו בלונדי מהטוב הרע והמכוער שלא קיבל מים במדבר ונח במיטתו.
השעה הייתה סה"כ 11 בבוקר, ויכולתי להרגיש את השמש הלוהטת מכה בי ושולחת אלי אוויר חם מלובה לבה היישר לפרצוף. הנשימה שלי הייתה עמוקה ויבשה והפה התייבש מחוסר הרוח. והנה התחילה העלייה והציפה בי המחשבה לעשות פרסה, לקחת את המעבורת חזרה לאיסטנבול ולחזור הבייתה בטורקיש איירלינס. התגברתי על המחשבה והתחלתי לקבל את התנאים. ככל שטיפסתי יותר לגובה, כך גם האוויר ניהיה פחות חם והרוח התחילה לנשוב. לבסוף בגובה 300 מטרים, האזור שנשקף מהצד השני היה פשוט מהפנט. הרים באופק בצורות שונות והאגם ברקע יצרו רקע יוצא דופן שבשבילו הגעתי לטוריקה.
ירדתי לעיר מטה על יד האגם והמשכתי לרכב מסביב לאגם כדי להגיע לעיר שנקראת על שמו, איזניק. הרכיבה הייתה למרחק 30 הקילומטרים של אורכו של האגם והרוח כמובן הייתה כנגדי. ברכיבה מונוטונית ואיטית, הגעתי לחוף בעיר אך לא מצאתי את אזור הקמפינג. איש משפחה מקומי נתרם לעזרתי והוביל אותי על האופנוע שלו כך שאני רוכב מאחוריו על האופניים. מוסטפה הכניס אותי לביתו ונתן לי להשתמש בשירותים והציע לי מים קרים וסיגיריה. לאחר הנוחות הוא הוביל אותי לאזור הקמפינג וסידר לי אחלה מקום בין המקומיים שהתיישבו שם. נדהמתי מהכנסת האורחים שלא ציפיתי לה בצורה כזו. הודיתי לו ואחר כך נכנסתי למקלחת מתוקה באגם. ים של פינוקים, או אגם של פינוקים. שביניהם גם העניקו לי רבע אבטיח קר ובחור אחר שהכרתי וישב איתי לדיבורים חלקיים בטורקית, נתן לי גם אפרסק. למחרת נפרדתי ממנו לא לפני שהוא הגיש לי ליד פרוסת לחם עם חתיכת בשר. בבוקר ישבתי מרוכז על המפה ועשיתי חריגה מהתוכנית לשם שינוי במסע. ניסיתי לנתב את דרכי בדרך יותר מאוכלסת שתעבור בכמה שפחות אזורים מבודדים. על פי הנסיון המועט שהכרתי את האזור, טורקיה מציעה פארקים לפיקניק בערים גדולות שכביכול מותאמים לקמפינג. הצייד החדש שלי מכוון למקומות הפיקניק, ובנוסף יותר בטוח לרכב דרך ערים גדולות מאשר להיתקל בקבוצה מסוימת של אנשים באיזה כפר נידיח. התוכנית החדשה הובילה אותי לעיר בילקיק. הדרך בתחילת הרכיבה השקיפה על הכפרים שנצפו על ההרים שלאחרים טיפסיתי למעלה הר ומצידו השני פתאום ללא שום התראה, קיבלתי שוק מהתצפית המדהימה של העמק. ירדתי לכיוונו ואז שוב עלייה בשמש לא מרחמת למרות שזו הייתה נסבלת. אלה שאז ירדתי לכביש המהיר ורכבתי בשוליים בבטחה, ואז פנייה שהובילה לעיר היעד, נגלתה כעלייה תהומית. טיפוס ארוך לאורך 450 מטרים תחת השמש הפך אותי לנטיף מים. הסתנוורתי מהזיעה של עצמי והרגשתי בתוך לוע געש בטמפרטורה של יותר מ 45 מעלות. סבל שנמשך שעה וקצת שסופו היה מתוק. מצאתי את עצמי בפארק פיקניק במעלה העיר שכלל גם מסעדה בשטח ירוק ויפה. אנשי המסעדה נתנו לי הכנסת אורחים חמה מאוד כאשר הציעו לי לשים את האוהל על הדשא הירוק של המסעדה. אחרי שהתמקמתי נדהמתי ממחוות הגשת התה שהאנשים הביאו לי. כל הערב היה צ'ופר אחרי היום המתיש וגם זכיתי למקלחת בשירותים אחרי שחיברתי לברז צינור מים שמצאתי והרגשתי רענן מתמיד באתר קמפינג. יום נוסף של רכיבה על הכביש המהיר. גם כוחות הגרביטציה והשמש השפיעו ולא ריחמו לרגע. טיפוס מצטבר של 1000 מטרים נרשם במחשבון הרכיבה ולאחר מכן ירדתי בגובה לעיר אסקשיר. בעזרת אפליקציה חכמה מצאתי לי דירה לישון בה. דירת סטודנטים בה קיבלתי חדר משלי. מי שקיבל אותי בזרועות פתוחות היה זה, בוגרא. סטודנט לכלכלה שהגיע לעיר במיוחד בשביל ללמוד באוניברסיטה המקומית. העיר הייתה גדולה וצעירה וחיי לילה נראו בה עם מדרחוב מלא ברים. לא דבר שגרתי בטורקיה. עד עכשיו נענתי בשלילה על כך שהזמנתי בירה במקומות בילוי. בוגרא הזמין את חבריו ונהילנו שיחות מרתקות בנושאים שונים. נהנתי באגודת הסטודנטים. שמרתי על קשר עם בוגרא וכהמלצתו רכבתי במטרה להגיע לעיר סיבישאר שהייתה במרחק 100 קילומטרים ישרים. הרכיבה על המהיר הייתה כשגרה וזה לקח אותי כמו סרגל ללא פניות לתוך ליבה הפתוח של טורקיה. סוף כל סוף רכיבה לא אתגרית וגם לראות נוף פתוח ולא להיות בתוך הרים זו תחושה משחררת. הרגשתי חופשי וטוב. הגעתי לעיר שונה במרחק שנות אור למה שהורגלתי. האנשים נראו אחרת, אוכלייסתם מבוגרת, וניכרת השמרניות בעיר. לא היה נעים להיות בעיר שכולם חשבו שנפלת מהירח עם כל הציוד על האופניים וגם אני הזר היחיד. החלטתי שאני אקים את האוהל בפאתי העיר ביער הפיקניק שלהם. הגעתי למקום מוזנח ומלוכלך. באור יום לא נצפה אף אדם וחשבתי שהשאר לבד. אך כשירד הלילה אחרי ארוחת הערב הגיעו נערים עם רכב לשתות בירה ולעשן כמה מטרים לידי. הרגשתי בר מזל להיות בחברתו ותחת חסותו של כלב רחוב רזה שהתידד איתי על כך שפינקתי אותו בעופות עם עצמות בארוחת הערב. מאז הכלב לא עזב אותי והלך איתי לכל מקום וגם לשירותים. קפצתי על ההזדמנות להיות מוגן על ידו כאשר הוא נבח על כל מי שזז, והאכלתי אותו בעוגיות כל פרק זמן באוהל כדי שישן לצדי. וכך היה כל הלילה נביחות ורעשים. ידעתי שיש תזוזה אבל לא הייתי בטוח של מי. אני והפרנויות שלי לא ישנים טוב ביחד והצלחתי להירדם רק לפרקי זמן קצרים. יום למחרת הכלב ליווה אותי עד ליציאה מן הפארק ונפרדנו כאדון לכלבו. המשכתי לרכב באותו כביש והאווירה הייתי במערב הפרוע. ראות חלקית צהובה, נוף בסגנון מדברי פרוע וירידות ארוכות שהטיסו אותי למשך עשרות קילומטרים. יום קצר נחתם לאחר 60 קילומטרים נסבלים בחום. שאלו אותי אם הגעתי מסוריה לפי הצבע שהתקבל על פרצופי. לא ידעו שבאמת אני רבע סורי חלבי. מצאתי במקרה גאסט האוס של גיל הזהב והתאוששתי כמו בלונדי מהטוב הרע והמכוער שלא קיבל מים במדבר ונח במיטתו.
