בולגריה - חציית שעון זמן באופניים

דגל לבן, ירוק טבע ואדום פרח בירך את בואי לבולגריה. בגובה הרם מרגישים רוממות רוח, והתחושה להיות בשטח בולגריה הייתה הנחת רווחה. אפשר לומר שהספיק לי הבלקן. רציתי להיות במקום שיש לי קשר אליו. מן התיכנון בחרתי את המעבר לבולגריה דווקא מהצד הדרום מערבי שלה כך שהעבור בעיר קוסטטנדיל. עיר בה סבי נולד וגדל בעיר עם משפחתו המורחבת. רציתי לנצל את ההזדמנות כדי לבקר בביתו של סבי ולראות היכן גדל. ההתרגשות הובילה אותי הישר לעיר קוסטטנדיל ושם קיבלו אותי בעלי המלון בו שהיתי. בעבור סכום סמלי קיבלתי חדר שהשקיף על בתי העיר, רעפות בתים ישנים והרים ברקע יצרו אותנטיות של פעם. עוד לפני שהספקתי לארגן את כל הציוד בחדר, בעלי המלון אנשים נחמדים עזרו לי לאתר במפה היכן הרחוב נמצא. הסתבר שהוא במרחק הליכה קצר מרחוב המלון, ובעל המלון הציע לללות אותי כדי לחפש את ביתו של סבי.
יצאתי בלבוש רשמי עם מצלמה על הכתף אחרי איחור של שעה, ויצאנו לסיור בעיר. הסתבר שחציתי שעון זמן ברכיבה למזרח ולא שמתי לב לפלא. התחלנו לסייר במקוואות הטבילה מתקופה עתיקת יום וגם קיבלתי הסברים אודות העיר וסיפורי הגבורה של האנשים שהצילו יהודים במלחמת העולם השנייה. אחר כך בהתרגשות יתרה, הלכנו לרחוב בו סבי גדל ואחרי תיחקורים של השכנים המבוגרים הצלחנו לאמת שהבנין שראינו אכן היה של סבא שלי. זהו בנין בן שלוש קומות שהקומה התחתונה כיום עם חנויות וגילנו שאין איש שגר בבניין עצמו והוא סגור ונעול. לסיום הסיור בעל המלון לקח אותי למוזיאון דימיטר פשב. פשב הבולגרי קיבל פרס אומות העולם על כך שהציל יהודים מלהישלח לידי הנאצים. התרשמתי מהתצוגות ומהגלריה שהיו במקום בשיתוף עם מדינת ישראל. בעזיבתי את העיר יום למחרת, עברתי על יד בית הקברות העירוני וידעתי על כך שאבא של סבי קבור פה בעיר. שאלתי את הקברן היכן ממוקם בית הקברות היהודי. כמובן שמרבית האוכלוסייה המבוגרת בבלוגריה אינם מבינים אנגלית. עשיתי לו סימן של מגן דוד והוא ישר הבין והביא אותי לחלקה היהודית. הקברן התחיל לחפש את הקבר אחרי שאמרתי לו את שם סבא רבה שלי ואחרי חיפוש מהיר מצאנו את הקבר רשום באותיות קריליות. התרגשתי מאוד לידיעה שאני נמצא במקום הזה. הייתה לי ברכה לקבל את עזרתם של האנשים האדיבים בעיר. המשכתי בדרכי בגאווה לכיוון הרי הרילה. הדרך התבשמה בריחות עצי השדה ורכבתי בתוואי הנחל המוצל והשקט. אחרי רכיבה מונוטונית הגעתי לקטע הטיפוס. התחלתי לטפס מגובה 400 מטרים ולאט ובטוח טיפסתי לעבר מנזר רילה. החום מעל 40 מעלות פקד עלי ללא רחמים והגעתי לעיירה רילה מויזע ועייף. משם השמים התקדרו וההרים תפסו את מטענם של העננים אשר יצרו אווירה והצלה מושלמת בשבילי. קילומטר אחר קילומטר שנראו כנצח בעלייה מתונה בסוף הובילו אותי למנזר המפורסם. כל המאמץ היה שווה להיכנס לאתר ולראות את פאר העוצמה הארכיטקטורית והאותנטיות של המנזר מהתקופה... עשיתי סט צילומים והקמתי את אוהלי באתר הקמפינג על שפת הנהר. הזרמים היו חזקים אבל התרגלתי לישון עם אטמי אוזניים ולמרות הרעש הגועש, הצלחתי להירדם אחרי יום רכיבה מפרך בשמש.
הירידה מהמנזר הייתה מהירה וכיפיית. חזרתי מאותה הדרך לעיר רילה. משם עוד עליות מפרכות בשמש אבל לא ארוכות, והתחברתי לכביש שהוביל אותי מסביב להרי רילה. הגעתי למקום שנקרא ספרניבה באניה. נמצא בגובה 800 מטרים והנוף פרוס כמו חלבה עם גבעות.
התחלתי לאהוב את הרכיבה בבולגריה באופן כללי. תנועה דלילה. אנשים טובים ואדיבים בהרים, הרבה צל ירוק, הנוף נראה אחרת וגם כמעט בכל פינה קיימת ברזיה, מקורה מהנהרות הרבים באזור. ישנתי בגסט האוס נחמד בו הכרתי אנשים שבאו לנפוש מעיר הבירה סופיה. סרבתי למנת החזיר על האש שהציעו לי בארוחת הערב המשתופת שעשינו. תפוחי אדמה בתנור ונקניקיות בשבילי היו כבר להרגל. קמתי למחרת עייף מהשתייה החריפה שהבולגרים הציעו לי. הרגשתי עייף וחלש והבטן לא הייתה יציבה. הבולגרי אמר שהשתייה תתן לי כוח. אבל מנטלי. האמת שאיך שהתחלתי לפדל הרגשתי כבר יותר טוב והדם זרם לשרירים. התחלתי בטיפוס לגובה 1000 מטרים ומשם הכל היה בירידיה אחרי העיר סמאקוב. התצפית מהכביש על הרי הרילה מצדם השני היה פשוט מדהים וצילמתי סטים של תמונות בהנאה. עד שצללתי לגובה 400 מטרים, שם הגעתי לעיר בולאנו וחיפשתי מקום מבודד להקים אוהל בשטח. לא מצאתי פינה אחת פנויה, הכל בתים והנהר באמצע מצדדיו תהום. המשכתי קילומטר קדימה וראיתי שביל באמצע הכביש שמוביל למעלה גבעה. מצאתי את עצמי בתוך בנין ענק מרופש ונטוש, בפינה של המקום מצאתי אזור מוצל והקמתי את האוהל. חשבתי שאני היחיד באזור עד ששמעתי מכונית עולה מעלה ומגיעה אלי. חמישה נערים יושבים במכונית ושאלו אותי שאלה בשפתם, הנהנתי לא עם הראש כאילו אני מבין, והם הלכו. בידרתי את עצמי בניגון גיטרה בבמה פתוחה, ולסיום היום ארוחת ערב טובה. עוד פעם הנערים במכונית עשו תרגיל והפתיעו אותי בשטח עם המכונית. חשבתי שהם יעזבו תכף אבל בשעת לילה כשאני מנסה להירדם, שוב פעם אני קולט רעש מכונית עולה לרחבה ובאמצע האפלה אורות המכונית מופנים אלי כאילו אני מטרה. נלחצתי כל כך שהעור שלי הצטמרר לבשתי מהר בגדים כי חשבתי שהארסים הבולגרים יבאו להתעסק איתי. לאחר דקה הם עזבו אבל החרדות ליוו אותי כל הלילה ונשארתי ער בפחד הדממה. ירח מלא הפציר ולאחר בואה של השמש כבר נשמתי לרווחה. רק רציתי לרכב ולהגיע לדירה שהשכרתי בעיר פלובדיב. רכבתי 60 קילומטרים קצרים בעננת עייפות וברכיבה על כביש עמוס וללא שלווה, שבסופם הגעתי לפלובדיב בה הרגשתי כמו עכבר על אבני הכביש הישן מנסה לחמוק מהתנועה האינסופית של העיר. לקחתי את יום המנוחה השבועי שלי והתפנקתי בדירה מחוץ לרעש. שכני לדירה המחולקת היו משפחה ישראלית עם שני ילידים. אירחו אותי לכוסית ריאקה, המשקה החריף של בולגריה ונהנתי בחברתם. את יום המנוחה הקדשתי לצילומים בעיר העתיקה ולאגירת אנרגיה. 

קוסבו קוץ בו, ומקדוניה

המעבר לקוסבו היה חלק ושוטר הגבול בירך אותי וצחק שטוריקה קרובה כאשר אמרתי לו את דרכי.
רכנתי קדימה על האופניים ונהנתי מהירידה הגדולה מההר לכיוון העיר הגדולה הקרובה.
לא היה לי מושג היכן אשן הלילה, אבל ידעתי על מקום אחד בעיר שמוגדר כהוסטל. אין הרבה כל כך תיירים בקוסבו ולכן אפשריות הלינה הצטמצמו. הרושם הראשוני של קוסבו העביר לי שהיא מדינה משוקמת ומסודרת והמקומיים היו מאוד חברותיים ובירכו אותי לשלום. הגעתי לעיר ג'קובה שנראיתה לא כך כך ידידותית וחיפשתי את מקום הלינה שידעתי עליו. הוסטל בשם סמייל נגלה אלי בין השדות והבתים במקום צפוץ, וחיפשתי את הדרך  להגיע אליו. מצאתי את עצמי בדרכי סולל בונה ואחר כך בשטח קוצי עם תרנגולות מקרקרות ולא מצאתי את הכניסה. הרגשתי מיואש לגלות שהמקום היה סגור ואין אדם בשטח ולא הייתי בסמייל. תחושת חוסר ודאות פקדה אותי ונלחצתי לידיעה שהשעה כבר הייתה מאוחרת, השמש עמדה לשקוע ואין לי מקום לשים את הראש הלילה. בתקווה חיפשתי מקום בו אוכל לפתוח את אוהלי מבלי שאף אחד ישים לב אבל מסביב היו רק שטחי חקלאות. הגעתי לכפרים וראיתי שטח תחום ריק ואז גיליתי טיילת של פרות וכלב רועה גרמני משוטט בשיחים. עשיתי פרסה מייד ושאלתי מקומיים בשטחי חוות אם אוכל לפתוח אוהל בשטחם ונענתי בשלילה. הלילה היה נראה סוגר את עצמו עלי. עם אור דמדומים עשיתי סויץ בראש והגדרתי יעד למרות השעה המאוחרת, לרכב לעיר פריזרן שהייתה במרחק 25 קילומטרים. הפעלתי פנסי דרך ובראש ללא הסחות דעת, פילסתי את דרכי לפריזרן שהופיע ברקע עם ההרים האלבנים, ונראו עם אורות הדמדומים כמסך תפאורה מושלם להצגה הרפתקנית. כמו רכבת קיטור, לעסתי תוך כדי תנועה את שארית הצימוקים שהיו בתיק הכידון וגם את מקלות השומשום שהצטיירו כמו מקלות פחם לשריפת דלק אנושי. בדרך צרה ועמוסת תנועה הגעתי בשלום לבסוף לפריזרן והשעון הראה את השעה 9.
הגעתי להוסטל חם בו החלטתי שמגיע לי יום מנוחה למחרת. נשפתי אוויר לרווחה והייתי גאה על היום העמוס שכלל מעבורת באלבניה, חציית גבול וסה"כ 90 קילומטרים באלבניה וקוסובו שחלקם ייאוש ותקווה. את יום המנוחה העברתי באתנחתה ואכלתי במסעדה טורקית. יתר הזמן הייתי בהוסטל עם שאר חברי המטיילים שהגיעו מיפן. לא ידעתי לאן ארכב והיכן אמצא מקום לישון בו ברכיבה למחרת. בעל ההוסטל המליץ לי על ידעת שאר הרוכבים הקודמים שעדיף שארכב במעלה ההר ולישון באתר נופש שנמצא בגובה 1500 מטרים. היה זה קיצור דרך לעבר מקדוניה, ולמרות העליות, לקחתי את התענוג כדי לברוח מעומס התנועה בדרך הקלה והמשעממת יותר.
הטיפוס היה יחסית קל אודות לשיפוע המתחשב והגעתי מוקדם לפריבלה שזהו מקום נופש לסקי בחורף. כעת בעונה כל הנופשים המקומיים פתחו פיקניק על המידרון הירוק של אתר הסקי ונהנו מהשמש. ראיתי מתחם עם קראונים תקועים במבוך. לא ידעתי אם מותר לשים את אוהלי ביניהם. קיבלתי תשובה חיובית מהמקומיים ומצאתי פינה מחוץ להמולה. ילדי המקום קיבלו אות בברכבה במילמולי אנגלית ונתנו לי מים. המקום היה מדהים על הרמה הכי גבוה, מצד אחד הדרך שהגעתי ממנה השקיפה על קוסבו עם הרים מרוחקים ברקע ומהצד השני ירידה לכיוון מקדוניה. הרגשתי בטוח להישאר אבל השמש קיפחה אותי ללא הפסק ושהות באוהל הייתה לעונש מוחלט. הגיע הערב בו יצאתי לצילומים ולנגן בגיטרה על ההר. בפינה חיכה לי תומאס. רוכב אנגלי צעיר שהגיע עם אופניו להתנחל על על אתר הסקי. התידדנו ותיאמנו שנרכב למחרת ביחד למקדוניה. הכלב רועה הצאן לא התידד איתנו כל כך מהשות והתחיל לנבוח ולאיים בשעת לילה. למחרת ראיתי את תומאס נשכב על פיסת דשא קרובה אלי ואחרי התארגנות עייפה יצאנו לדרך.
התנחמנו בעובדה ש 75 הקילומטרים שיובילו אותנו לסקופ במקדוניה היו במגמת ירידה. החלנו לגלוש מקצה ההר ונכנסנו לכפרים בהם תושבים בוסנים התיישבו. 96 אחוז מאוכלוסיית קוסבו הם אלבנים. לאחר 55 קילומטרים הגענו לגבול מקדוניה. בשביל תומאס זו הייתה המדינה התשיעית במסע, שכן הוא התחיל מבלגיה בתקופת האביב.
נוכחנו לגלות שמקדוניה נראית בצבעי צהוב חם מהשמש החזקה, ונוכחות גדולה של זבל בכל פינה. כשהגענו לעיר הבירה סקופ, רכבנו בשביל על גבי הנהר שהוביל למרכז העיר וגם שם נחרדנו לגלות את ההומלסים והצוענים גרים בתוך מזבלה. בערב יצאתי לסדרת צילומים בעיר. מדהים היה לראות את כל העושר של הפסלים והבניינים. מצד אחד במחשבה שהמדינה משקיעה סכומי עתק על סמלים ופסלי ענק בכל פינה בעיר, במקום להעביר כסף לתמיכה בחסרי בית, הייתה בעיניי נקודת עניות גדולה. היה עלי להיפרד מתומאס החביב. היה לנו זמנים טובים ביומיים שבילנו ביחד. תומאס המשיך לכיוון יוון ואני המשכתי לכיוון בולגריה. יהיה נהדר אם נפגוש אחד את השני כאשר נגיע לטורקיה. אבל כמו שזה נראה, תומאס מתנדב לפעמים במקומות בהם הוא עובר ואין לו עניין בזמן. אני נעול מטרה ולא נשאר במקום אחד יותר מדי זמן. הרכיבה לכיוון בולגריה נמשכה בסה"כ יומיים. הקטע הראשון במקדוניה היה קשה ומעייף. עליות ושמש. ירידות ושוב פעם עליות. הנוף צהוב חלודה והאווירה הכללית בתוך העער הרגישה כמו במדינת עולם שלישית. זיהום אוויר, אי סדר, ילדים חסרי בית מבקשים נדבות ומחפשים בזבל. לאחר 80 קילומטרים חיפשתי מקום לפתוח אוהל בשטח. הגעתי לישוב שבו היה פארק. המוזיקה הובילה אותי לפארק אירועים פרטי שהתנחל על אגם יפיפייה. כמובן שנענתי בשלילה לפתוח אוהל באדמה המוזהבת. לבסוף מצאתי שטח דשא קוצי קטן בתוך תחום הישוב. במדרון הגבעה התמקמתי כדי שהעוברים בכביש לא ישימו לב אלי. אבל נהגי הטרקטורים שהיו מוגבהים שמו לב לאוהל בפינה, למזלי העברתי את הלילה בבטחה אבל תחת שינה ללא מנוחה כאשר קיפוד הבהיל אותי באמצע הלילה וירח מלא התחזה לשמש. הקטע השני של הרכיבה במקדוניה האיר אלי אורות שמחה. הירוק נעשה בולט יותר, הדרך נראיתה טרופית! ולמרות העליות שהובילו לגבול בולגריה בגובה 1200 מטרים, נשארתי חי וקיים.

אללה וואכבר אלבניה

היציאה מפורטוקוריצה נראיתה כמו בדרום אפריקה. גן חיות תחום עם כמה חיות, עצי הסוואה על קרקע שזופה וברקע הרים שממסגרים את העיר. 25 קילומטרים אחרונים במונטנגרו וחציתי את הגבול לאלבניה. הפעם היו רק מכוניות יחידות ושיירה של משאיות הובלה מחכות לאישורי כניסה בצד. רכבתי בדרך הראשית לסקודר והדרך הייתה נעימה עם מעט תנועה ורכיבה בשוליים. הנוף כלל הרים עם צורות חדות מרחוק והשמיים יצרו שיכבת עננים טרופית שהעלימה את השמש.
התחלתי להרגיש את האווירה השונה של האלבנים ברגע שנכנסתי בדרך לעיר ורכבתי בשוק הפתוח במדרחוב פרמיטבי שהיה לא נעים לרכיבה. המקומיים הסתכלו עלי כאילו נחתתי מהירח והילדים בירכו אותי בצהלה. יחד עם אוכלסיית הנשים המוסלמיות בעלי כיסוי הראש, יכולתי גם לשים לב לנשים לא צנועות ביחס אליהן, וביחד עם בתי התפילה והמסגדיים גם שמתי לב לצלבים וכנסיות. אחרי רכיבה לא ארוכה במיוחד הגעתי לעיר סקודר שנראתה כמו הודו לייט. טוב שבחרתי בהוסטל שנמצא בפרבר בדיוק בכניסה לעיר ולא בסנטר. העדפות שלי אחרי רכיבה ארוכה,,להיות במקום רגוע ולא לחוות את התנועה הרומסת בעיר. כמו תמיד היום הראשון במדינה חדשה נראה שאינך שייך למקום אבל התעקלמות מהירה בשיטוט בעיר אחר בנק להוציא עשרות אלפי שטרות לק, החזירו לי את הביטחון. ההוסטל היה מעין גסט האוס של אחוזה עם שתי קומות ובשער קיבל אותי בעל המקום ואימו שגרו שם. המקום עצמו היה נעים והכיל רק בנות מכל מיני מדינות. אחת שדיברתי איתה הייתה מניו זיילנד וחיפשה לנפוש קצת באלבניה אחרי עבודה ממושכת באוסטריה. עלה במחשבותי לרכב בניו זיילנד מאשר כאן בבלקן אבל הכרטיס היה יקר. אמרתי לה שאולי יום יגיע וארכב שם. במהלך הלילה ירדו גשמים וברכת רעמים העירה אותי. הייתי מדוכא לאור התגלית אבל מייד בעל הגסט האוס הפציר שמזג האוויר רק ישתפר והגשם יחלוף. כך היה ורכבתי בעננות מוצלת לכיוון נהר קומאני. הרכיבה הייתה מבודדת לאורך עמק גדות ההרים וההרגשה הייתה נפלאה להיות לבד בתוך כל היופי שהנהר וההרים יצרו. למרות שהרכיבה הייתה טכנית וכללה הרבה טיפוסים בשיפועים מעייפים בדרך דרדלה, הגעתי מוקדם לקומאן, משם יוצאת מעבורת שעושה דרכה לפריזרן לאורך הנהר. פספסתי את המעבורת היומית, ולמזלי היה בקומאן קמפ סייט על גדות הנהר. הקמתי את אוהלי שם וניצלתי את חצי היום למנוחה ולהתאוששות. בערב הכרתי זוג רוכבים בריטים שהזמינו אותי לשבת איתם על יין. הסתבר אחר כך שעשינו את אותה הדרך ממונטנגרו והגענו לאותם מקומות מבלי לדעת אחד על השני. הייתה לנו שיחה מעמיקה ומעניינת על האתגרים שכל אחד מאיתנו עשה בעולם.
למחרת לקחנו את המעבורת יחד ושטנו על נהר קומאני במשך שעתיים כדי להגיע לנקודת מוצא צפונית. המעבורת סיימה דרכה בפריזרן ומשם נפרדה דרכנו. הזוג המשיך דרומה לכיוון יוון ואני המשכתי צפונה לכיוון קוסבו.
בדרך לחציית הגבול חיפשתי לעשות עצירת ביניים להכנת סנדוויצ'ים. לאורך הדרך היו רק מסעדות וכשפניתי לאחת המסעדות לקנות לחם, ניגש אלי בעל המסעדה הזקן ובחיוך קסום העניק לי כיכר לחם שלמה ולא רצה פרוטה. את הכיכר אכלתי בפינה על דרך של רועי צאן ואחרי כמה ביסים עברה שיירת כבשים שהוציאה את החשק לאכול.
קפה שחור זריז נתן לי אנרגיה להמשיך לגבול בטיפוס על הר והנוף הנשקף הכיל הרים ענקיים וכפרים שיצרו אווריה של מקום באסיה הרחוקה.

היידה מונטנגרו

חציתי את הגבול למונטנגרו בנקודת הר גבוהה ברצועת החוף הדרומית. היה מענין להיות בסיטואציה בה אני חלק משיירת רכבים כיוון אחד עלייה כיוון שני ירידה וכולם פונים לשוטר  אחד שדופק חתימות בפספורט. זה היה נצח באורך שעה שהמתנתי מאחורי קראוון. אבא שווצרי ניגש אלי ופתחנו בשיחה על ישראל בזמניה הקדומים והמודרנים. בניגוד לשאר מדינות האיגוד אנחנו לא חברים בה וזה מאוד מצער, הצהיר השווצרי. בעיות של עשירים הרהרתי. ותוך כדי כבר התקדמתי לתור שלי, חתימה בדרכון וצניחה מגובה לעיר חוף ראשונה במדינה. הרגשה של זמנים אחרים מקראוטיה. הקצב של האנשים יותר מהיר והמילה היידה חזרה על עצמה כמו המילה שלום. לקחתי מעבורת לעבר צידו השני של המפרץ כדי להגיע לקוטור בזמן. רכבתי ב high לקוטור לאורך המפרץ ולא יכולתי שלא לעצור בכל פינה על המזח לצילומים. הגעתי לעיר בדמדומים ונדהמתי לגלות שההוסטל שלי ממוקם בתוך העיר העתיקה. ההוסטל היה צעיר וכיפי וקיבלתי הכנסת אורחים טובה. החלטתי שפה משתלם לקחת יום חופש למחרת.
הגוף שלי היה מותש והרגשתי שאני בעמדת הטענה בהסוטל רוב היום, פה ושם הסתובבתי בעיר והרגשתי זומבי. כנראה שרכבתי קצת יותר מדי ומיהרתי להגיע לדוברבניק שבקראוטיה ללא שום סיבה ברכיבה יום לפני.
הודתי לאל שצלחתי את קו החוף הקראוטי שצל לא מכיר בו והרוח נושפת כמו ארובה מתמדת. התרגשתי מהטיפוס להר לובצ'ן שהיה בגובה 1100 מטרים לטיפוס אחרי יום המנוחה בקוטור. כנראה שההתרגשות הנפשית הכינה אותי פיזית להיות חזק יותר וביום הטיפוס הרגשתי שאני מרחף על ההר כמו מלאך. הגובה הצטבר והנוף התקטן לגלויה כמו מהדמיונות. דמיינתי מהגבוה מטוס קרבי שממריא משדה התעופה שלמטה, מרוב מרחק התברר שזה בכלל מטוס נוסעים באוינג. לא האמנתי שההרים שלמטה מסתכלים עלי ואני גדול מהם, וההתקדמות השאירה אותי חי ובועט על ההר ולא צולע כמו בגבהים הנמוכים שהיו לי בקראוטיה. חשתי מבורך. בעיירה למעלה פגשתי רוכב שווצרי שהתחיל מסין! לפני 14 חודשים ומתכוון לסיים בארץ מולדתו. העברנו חוויות אחד של השני ודיבורים על הדרכים ויכולתי להרגיש שהכרתי אותו מלפני.
בפרידה נרגשת כל אחד המשיך לדרכו, אני למזרח, הוא למערב. ברוח טובה הגעתי לעיר  שמה השכרתי דירה שלמה במחיר מצחיק והתאוששתי ממצבור הקילומטרים. העיר צטיניה עצמה נראתה בשלה למרות עברה ההיסטורי המרשים עוד מימי הביניים. בכל מקום אפשר היה לראות אנדרטאות של מנהיגים, כנסיות ופארקים ירוקים, וגם את הכנסייה וארמון הנסיך המפורסם. בדרך לעיר הבירה פודגריצ'ה, נכנסתי בתחילת היום לעמק שבו נהר הריאקה זרם והתמזג לנהר סקאדר בתוואי לאלבניה. ירדתי בעמק מהגובה שצברתי בציטניה והופנטתי מהטבע הירוק בו הנחל העשיר חיים שלמים בכל הסביבה וההרים ברקע תחמו את כל המקום לגלויה ניידת שהייתה אישית בשבילי. לאחר זמן מה בעמק, הצטערתי לגלות שהדרך חוזרת לכביש המהיר ולא הספקתי להיפרד מהאוצר. רכיבה מהירה בכביש ללא טבע הובילה אותי לעיר הבירה שנגלתה כעיר תעשייה והרבה אנשים ורעש. כנראה שרוח ההרים השפיעה עלי והאווירה בכפרים הנידחים השרו בי נחת רוח, ופתאום לגלות עיר גדולה שכולה מתועשת, צימררה אותי. העברתי חצי יום בשיחות עם חברי לחדר בהוסטל, שותף רוסי שידע אנגלית בסיסית. דיברנו על הפלפינים וכמה יפה וזול שם כאשר הוא סיפר לי שאישתו פיליפינית והצרות שלו עם הבנקים הרוסיים באירופיה.
לפעמים מגיעים להוסטלים נטולי חיים והמציאות פוגשת אותי בהפתעה. לא תמיד הכל ירוק כמו בעמק. זכרתי שביציאה מקוטור על ההרים ראיתי ילד קטן מבקש פרוטות מאיש שהיה במכוניתו. קוטור אולי מסכה של תיירים ובעצם המציאות של האנשים המקומיים לא תמיד נראת כמו שהעיר מצטיירת.

הדרכים בקרואטיה

הדרכים בקרואטיה לא קלים בלשון המעטה.
אני מוצא את עצמי מפלס את הדרך מחדש כל פעם במטרה לקצר או לקחת את הדרך הכי פחות הררית. שלחתי הביתה חבילה של 4 קילו של כל ציוד הטיפוס שלקחתי. כנראה שלא הערכתי טוב כמה קשה יהיה לשאת 4 תיקים מלאים. ביציאה מזאזדר יכולתי לנשום לרווחה. האופניים התנהגו כמו אופניים ולא כמו ריקשה. בנוסף הדרך לפארק קרקא הייתה מישורית כמעט לכל אורכה. בשבילי זה היה יום מושלם חוץ מהחום הבלתי שפוי בקרואטיה.
הגעתי לקמפ סייט בפארק קרקא וניצלתי את יום השבת ליום מנוחה ללא רכיבה וביקרתי באגמים ובמפלי המים המופלאים באזור.
פגשתי משפחה צרפתית עם שלושה ילדים בגילאי 2-4 והתפאלתי לכך שהם כולם רוכבים על גבי שני זוגות אופניים בלבד ובעצם כמו נוודים משוטטים באירופה עם 200 קילו של ציוד, האופניים והילדים. נהנתי בחברתם והיה לי ולילדים ערב מהנה כאשר הם הקשיבו לניגונים עם הגיטרה שנגנתי.
הרכיבה למחרת הייתה מתישה הודות לשמש שייבשה אותי לגמרי. ההתקדמות הייתה איטית בהרים והגעתי בסופו של יום לעיר ספליט. ביקרתי בעיר העתיקה והתרשמתי מהמבנים העתיקים. עשיתי לילה בגסט האוס צפוף של משפחה. תמיד אני מעדיף לישון באוהל שלי ולהיות באווירה חופשית למרות שזה לוקח יותר זמן התארגנות ואקסטרה אנרגיה.
מספליט לדוברבניק המפה הראתה מרחק של 200 קילומטרים בערך ורציתי לחלק את הדרך לשניים כך שאשן ביום הראשון בחצי הדרך.
מצאתי את עצמי בקמפ סייט על חוף נחמד שהיה ממוקם בעיר זאוסטרג. עיר נופש עם קצת מקומיים. הקטע השני לדוברבניק היה מתיש וארוך. רכיבה על גבי מרחק של 120 קילומטרים בחום הקופח ובעליות הלא מרחמות באזור. סוף סוף הרכיבה כללה גם קטע לתוך קראוטיה ולא רק על החוף. בקטע הזה רכבתי על גדות הנהר וחוותי אווירה שונה ומיוחדת של שדות חקלאיים וטרסות. הזכיר לי במראה קצת מקום טרופי באסיה. אחרי זה הכביש התמזג שוב לכביש שעל רצועת החוף ורכבתי על גדות ההרים של החוף ברכיבה מונוטונית ומייגעת. עברתי בגבול לבוסניה בעיר נאום ללא חתימה בדרכון ולאחר 10 קילומטרים שוב חזרתי לקטע הקראוטי. לקראת דוברבניק באזור של הים עם האיים, ההרים ברקע נראו יותר טרופיים וירוקים. כשהגעתי לעיר גילתי עיר מיוחדת עם נמל של אוניות וסירות בכל מקום, והרבה שווקים. בקמפ סייט פגשתי זוג צרפתיים לשם שינוי צעירים. הזמתי אותם לארוחת ערב עימי שהכנתי והיה לנו ערב נחמד יחדיו.

מערות נטיפים ומעבר גבול לקראוטיה לערים ריאקה וזדאר

היה בתיכנון לרכוב לעיר ספוז'נה ולבקר במערת הנטיפים המפורסמת.
יצאתי מלובליאנה במעבר בין כפרים ובפעם הראשונה הרגשתי את הקסם החופשי שבאוויר מהמסע. רכבתי במעלה הרים בקצב איטי אבל למזלי זה היה יום המנוחה של יום ראשון והתנועה הייתה דלילה.
הגעתי לעיר ומצאתי קמפינג סייט במעלה היער במרחק 4 קילומטרים מהמערות. לא התלבטתי וישר הקמתי אוהל בו השארתי את כל הציוד וירידתי ברכיבה חזרה לעיר ספוז'נה לבקר במערה. פתאום קלטתי שאני רואה את הבחור הסלובקי שישן מולי בהוסטל בלובליאנה ואיתו גם נערה קוראנית שגם היא הייתה בחדר.
שמחנו לראות אחד את השני ונכנסו ביחד לאטרקציה הנטיפית.
היה נפלא בפנים למרות 10 מעלות הצלזיוס. לקחו אותנו ברכבת לתוך ליבת המערה העצומה והמראות היו עוצרי נשימה.
נפרדתי מהחברים ועליתי חזרה לקמפינג. אחלה ערב עם הגיטרה, ארוחת ערב טובה ובירה.
למחרת בבוקר חציתי את הגבול לקראוטיה ברכיבה קשה בנתיבים עמוסי תנועה וצנחתי לעיר הנמל ריאקה מגובה 400 מטרים.
הייתה אווירה חמה בעיר אבל הרגשתי את העומס שבה והבוררות של האנשים.
עם כל תנועת המכוניות המשאיות והאוניות היו גם חיי לילה בסימטאות העיר.
העברתי לילה אחד בהסוטל  ומיד התקדמתי לעבר העיר סאן. הרכיבה לשם סחטה ממני כל כך הרבה אנרגיות נפשיות ופיזיות. העליות היו למשאת נפש עם אקסטרה הציוד שלקחתי לטיול. התבבר לי רק בקראוטיה שהציוד שלקחתי מתאים לרוכב יותר גדול ממני. היחס משקל ביני לבין האופנים בשלמותם לא היה כזה רחוק. ובגלל זה האופניים הפכו לעול בעליות הקשות בקראוטיה וזה רק נגלה אלי ביום הרכיבה הראשון. משהו במקום הפעיל כוח הופכי והרגשתי שאני שורף את תמצית האנרגיה שבי. הרכיבה לסאן הייתה לאורך קו החוף. לתומי חשבתי שארכב בטיילת שטוחה. התברר לי שכל החוף השוכן על הים האדריאטי יושב על רכסי הרים והאלטיטיוד עלה לגובה 250 מטרים וירד חזרה לגובה פני המים בכמה פעמים. הנוף הנראה מלמעה השקיף על הים והאיים הקרואטים נראו כגן עדן. בשבילי החום הקופח והעליות נראו לגיהינום. אבל אי אפשר להגיד שלא היו רגעי עדן מתוקים.
טיפוסים מתישים שלאחרים יכולתי להתנחם שהגעתי לקמפ סייט בסאן שהתנחל על חוף פרטי ומוסתר. המים היו בטמפרטורה רעננה ומעודנת והמקום עצמו היה תוסס עם בר מסעדה, שם סיימתי את הערב על בירה קראוטית.
הצעד הבא היה להגיע לעיר זדאר שהייתה במרחק 160 קילומטרים מסאן ובניהם אין מה לעשות. החלטתי לשנות אווירה ולקחת מעבורת של עשר דקות שלקחה אותי לצד השני של קראוטיה. אי ארוך שלאורכו מגיע לזדאר בדרך שהיא יותר ראלית מבחינת רכיבה. לפני המעבורת טפסתי לגבהים של 350-380 מטרים מעל פני המים אבל הרגשתי מתודלק ובכושר טוב יותר מאתמול.
באי מצאתי קמפינג פשוט על החוף. האוהל שלי ממקום קצת לפני החוף ולידי במרחק עשרה מטרים כלבים חתולים יתושים ואין הרבה מה לעשות. לכלבים היה מה לעשות כל הלילה. נביחה אחת העירה את כל הלהקה ובכל שעה בלילה כלב אחר הצית את המהומה ולאחריו שאר הכלבים. באמצע הלילה התעוררתי מהקור והוצאתי את השק שינה הדאון שלי ובבוקר כשהשמש עלתה הרגשתי שאני עומד להתאדות. כולי הייתי לנטיף ובתוך האוהל היה נראה זה כעונש אידיאלי.
נסיון כושל של עצימת עין נוספת וישר במלוא המרץ החלתי לקפל את הציוד ולהתארגן לרכיבה מוקדם. עליתי על האופניים וכשטיפסתי מהחוף למעלה הדרך, הבנחתי ברוכב שמחפש מוצא.
עצרתי כדי לברך לשלום וגילתי שאנחנו מועדים לאותו הדרך לעיר זדאר.
זה היה אדוארד, בחור צרפתי, איש משפחה שבחר לקחת חופשה קצרה עם האופניים ולרכב בכמה מדינות באירופה. היה לנו משהו במשותף וזו הרוח הצעירה שלמרות כל הקשיים הצלחנו לשים הכל בצד ולצחוק על כל דבר בדרך.
יצאנו לרכיבה ביחד והחלנו לטפס כמה מקטעים, לאחריהם נפרסה אלינו רצועת האי מלמעלה. זה היה מדהים לראות את האיים וברקע הים התמזג ומילא בדיוק את המפרצים.
הרכיבה בהמשך נכנסה אל תוך המדבר הזח של האי והרגשנו את השמש מכה בנו בכל כוחה. למרות המקטעים ומזג האוויר החם והיבש, הצלחנו להעביר יום רכיבה קשה בהנאה מרכיבה משותפת. הייתה הרגשה שהיום נכתב בצורה מדויקת מראש והדרך חיכתה רק בשיבלנו ביחד וכאילו הכרנו במשך הרבה זמן. אחרי עצירה של הכנת סנדוויצ'ים וקפה כאשר אדוארד צילם אותי עושה תוכנית בישול בטבע, המשכנו באנרגיה ממוחזרת לרכוב לזדאר. בשארית כוחנו הגענו לזדאר מיובשים. חיכיתי לשתות בירה בטעם וניצלנו את החוף בעיר העתיקה בשביל המנוחה והצמאה. הכרתי עיר תוססת אבל גם ניחנת בשלווה ולא ממהרת לשום מקום. נפרדנו לדרכנו אחרי סט של צילומים וברכות הדרך לכל אחד. הכרתי חבר ליום אחד אבל מהסוג שפוגשים רק במקומות נידחים תוך כדי המסע וזה נשמר באוסף.