איסנלד - מצפון תפתח הברכה - 4

יצאנו לדרך באנרגיה מחודשת לאחר המנוחה שזכינו בה אתמול בהוט טיוב ובקמפסייט השקט. היה זה היום בו המטרה הייתה להגיע לעיר הצפונית הגדולה באיסנלד אחרי רייקיאוויק כמובן.
הדרך הובילה לתוך ההרים ולטיפוס מתון אך ארוך יחסית, וסיכמנו שנרכב כל אחד בקצב המתאים לו ונחכה לשני בנקודות מסויומות. עצירה בצד הדרך לתדלוק קטן או צילום תמונה בלתי נשכחת, יצרה בינינו פערים שהתארכו והתקצרו מפעם לפעם. כאשר חלפתי על פני סמילן והוא חלף על פני לאורך העלייה, חיוך סתמי נראה על פרצופנו וידענו שנישאר צמד לאורך כל המשך המסע.
היינו צמד שמח, שלקח הכל באופטימיות ובסבלנות. 
האושר ברכיבה הוא שם המשחק. נוכחנו לגלות שרכיבה באושר גורמת למסע להיראות בצורה אחרת לגמרי.
התבצבץ לו באופק אנטנה גדולה, וזה העיד על בוא הפיסגה. סמל לאופטימות ונחמה בכל הר באיסלנד. ידעתי שהגעתי לקצה ומשם יכולתי לנשום אוויר גולמי במגמת ירידה.
הגעתי לפיסגה וליבי החסיר פעימה. עמק ענק ומפואר פילח את ההר, ומראות קרחוניים ברקע יצרו מראה מתוך עולם הרפתקני ונטוש.
גלישה במהירות עצומה לתוך העמק גרמה לי ללחוץ על הבלמים הכי חזק שאפשר ומילמול שמע ישראל בריפיט היו אלה שהשאירו אותי דבוק לאספלט בירידיה. אלה שאז קיבלתי זפטה של רוח פנים במורד הדרך ומגלישה עברתי לגלישת מפרס איטית וכואבת אל תוך הרוח שגלשה משני צידי העמק.
לא היה מקום לעצור לארוחת אמצע, בעמק הרוחות שחצה בין ההרים, עד שהתחלתי לדמיין בתצורת פטה מורגנה שכל שיח באופק נראה למבנה שאוכל להסתתר בו מפני הרוח לרגיעה. 
בשארית כוחותי, עייף ורעב, נגלה לי פרשת דרכים שהובילה למלונית קטנה. בירכתי על הישועה והכנתי כמה סנדוויצ'ים מאחורי המלונית. כמה שמח הייתי לנוכח העבודה שיכולתי לעצור להפסקה מכוחה של הרוח, אבל בו בעת ידעתי שעלי לחזור אליה וגם חשבתי על סמילן שעדיין נאבק בה והיה כמה קילוטמרים מאחוריי.
סיימתי לאכול את הסנדוויץ' המנחם ולפתע נגלה סמילן מרחוק, בירכתי אותו לשלום והראתי לו את התגלית המעודדת של מקום המסתור. היה עלינו להשלים עוד מקטע לא גדול במיוחד ולהמשיך לרכב נגד הרוח. סיכמנו להיפגש בעיר ונפרדנו בנקודה זו.

בסופו של מאבק, הגעתי בשמחה לעיר אקורירי ושם פניתי לקמפסייט. מקום שהיה גדול וגדוש במיניי מטיילים מכל העולם.
אווירה חמימה הציתה את ליבי למרות קור הצפון, ושמחה אדירה התעוררה כאשר סמילן מצא את אוהלי בקמפסייט ואני בתוכו נח ונרגע. הרמנו לחיים בבירה 2.5 אחוז אלכוהול מהסופר מרקט והעברנו את הערב בצחוקים.

אקורירי היא עיר מרכזית גדולה בצפון איסנלד, הכוללת גם נמל ושאר אלמנטים שמאפיינים אזור מטרופולין. זו היוותה את הנקודה הכי צפונית שאליה הגעתי באיסנלנד, ומשם המשכתי בכביש 1 ליעד הבא שאני וסמילן סיכמנו להיפגש- אגם מיווטאן.
הדרך הייתה מרשימה ופראית. לקוחה מתוך האגדות האסלנדיות-וולטדסניות. צבעים חזקים של ירוק, אפור ולבן אפיינו את הדרך. בשלב הראשון היה עלי לחצות את ההר שתחם את אקורירי והטיפוס לקצהו גזל ממני הרבה אנרגיות. עלייה לא משנה מה הייתה צורתה, הייתה מצריכה ממני לשים את ההילוך הכי קל באופניים על מנת לצלוח אותה בישיבה, והעליות למהדרין רק בעמידה.

הנוף המרהיב כפי שנצפה מצדו השני של ההר:

בשלב זה הנחת רווחה גדולה בקעה מתוכי. ירידתי במהירות אל תוך העמק השומם ומשם לעוד כמה טיפוסים קטנים וכך הלאה עד שהגעתי למפל גולפוס. הייתי נלהב כשראיתי את האופניים של סמילן נחות על המעקה בכניסה לאתר.
הורדתי את העול והפתעתי את סמילן בזמן שהוא נרגש בלקיחת תמונות במצלמה הרפלקסית שלו.
התפאלנו מהעושר האגמי הזה שזימן אליו הרבה תיירים ומשם זכינו לאכול ארוחת צהריים חמימה במסעדה שליד.
עלינו על האופניים שבעים אך עייפים, והחלנו לרכב באווירה קודרת אל תוך הערפל הארפילי והגשום שמנע מאיתנו לראות בקושי מטר קדימה. הרגשנו רוכבים בתוך מנהרת זמן שאין לדעת מתי נצא ממנה, תוך שאנו נזהרים מהתנועה הדלילה שעברה בכביש. רכבנו קרובים אחד לשני כדי להיות יותר בטוחים עד חלוף הרשע.
לאחר כמה עשרות קילומטרים שבהן רכבנו במחזה הדמוי לגיהנום, הגענו ליעדנו באגם מיווטאן כאשר קרן שמש קטנה חדרה מפתח קטן בעננים ובישרה את בואתינו לעיירה.
הגענו לקמפסייט השוכן על שפת האגם והקמנו את אוהלנו במקום בו היה הכי פחות הפרעה מן המעופפים ששרצו באגם.
הייתה אווירה חמימה וקסומה, בה נכנסו לתוך ביקתת חדר האוכל של המקום וכל המטיילים ישבו זה על יד זה צפופים במעגלים ונעטפים בבגדים חמים, סועדים את מנת האוכל שלהם שזה עתה בישלו במטבח המשותף.

צרחות כאב נפקעו מתוכי כאשר התחלנו את הרכיבה אל תוך המדבריות הגולמיות שמתוכם נפקעו כוחות געשיים.
לא היה זה לבה שבלעה את רגלי, אלה כאב וסבל איום מפצעי הלחץ באזור הישבן. מילה גסה שאין להזכיר אותה בקרב רוכבי טורינג למרחקים ארוכים. הישיבה הממושכת על האוכף וכנראה חוסר התאמתו לישבני, גרמו לכך שסבלתי במשך תקופה מהדבר. זה לא היה נעים בלשון המעטה ואת סמילן זה דיי שיעשע הקללות שהוצאתי על מנת לאושש את הכאב.
זהו זיכרון כואב מאיסלנד אבל גם סוג של הרפתקה. לסבול ולהתגבר על מכשולי הכאב והדרך.
סם טבעי התחלחל בגופי והכאבים התמעטו אחרי עשרות קילומטרים או שאולי היה זה המחזה המדהים של המדבר האפרורי שמתוך אדמתו בקעו גייזרים, והיה אפשר לחשוב שרכבנו על כוכב מאדים. הרכיבה במדבר הייתה מונוטונית אבל תחושות של שלווה ושקט פנימי ליוו אותנו בדרך השוממת והארוכה. לאחר שצלחנו את המדבר, הגענו לצומת בה ירדנו מהדרך הסלולה והמשכנו עשרה קילומטרים אל תוך ליבה של איסלנד במטרה להגיע למקום האירוח שראינו במפה.
לא חשבנו שנגיע למקום שופע אדם. טיוליות שטח הסיעו תיירים רבים למקום ונדמה היה שמצפה לנו כאן חוויה טובה.
במקום הייתה מסבאה שבתוכה מסת תיירים ברובם מבוגרים שחיממו את האווירה. שם קיבלו אותנו בברכה והזמנו שם שוקו חם. פרסנו את הציוד שלנו אחד ליד השני במקום בו נראה היה שפחות רוח קרה תכה אותנו בלילה ואחרי ארוחת ערב טובה עם מרק ומנה עיקרית, הלכנו למסבאה להתחמם עם בירה כהה אמיתית ולא עוד אחת זולה, 2.5% מהסופר. זאת הכניסה אותנו למוד שמח במיוחד והכרנו שם שני רוכבים קנדיים מבוגרים בשנות השישים לחייהם, שהגיעו ברכיבה מתוך אדמתה הפראית של איסלנד ברכיבה נגד כיוון השעון. התרשמנו מיכולתם הפיזית והמנטלית של החברים. הם הזמינו אותנו לעוד סבב של בירה, מתוך הכרת תודה הענקתי לאחד מהם דיגלון של קנדה שהיה לי בתיק במטרה להיראות בולט יותר בכביש. היה זה ערב שמח ומרתק אל תוך הלילה עם הקנדיים, וגם עם עוד משפחה גרמניה. בסופו של יום חזרנו קפואים כל אחד לשק שינה שלו להתחמם מהקור העז ששרר בצפון, אבל שמחנו כל כך בידיעה שהגענו לחצי המסע.