ממפגש הבנות, אספתי את הראש והמשכתי להתקדם אל הלא נודע. צעד ראשון להגיע אל האכסנייה בעיר הבירה, צעד שני להרכיב את האופניים ולצאת להרפתקה. נשמע פשוט אבל המחשבות זה הדבר היחיד שהניע אותי באותה עת ואלה התבררו לי כפאזל רגשי.
משהגעתי לאכסנייה ברגע אחד נרתעתי מעצמי והקור שנכנס לעצמותיי הקפיא את המחשבות שלי.
הרגשתי הבדלי חום וקור בין ישראלי ובין איסלנדי, והחמימות שליוותה אותי אל המסע, התאדתה כולה. 2.5% אלכוהול מהסופר בכיכר האלמר, הצליח להבעיר את האש הפנימית ויצאתי בחצות היום לנשום אוויר על החוף שהרגיש כמו מתוך מסכת חמצן ולהתמסר לשמש הבלתי נגמרת שנקשפה משם.
למחרת קמתי אלעד, ובמרץ הרכבתי את האופניים שלי מתוך הקרטון ובתעוזה סיירתי בעיר ברכיבה לפני פרידה אחרונה. התרשמתי מרייקיאוויק כעיר שוקקת חיים יסלאנדיים, פרחונית, שקטה, אצילית, ומסודרת כאילו העיר הלקוחה מתוך המופע של טרומן.
השעון הראה 10:00 ובמחשבות ידעתי שאני צריך כבר לעזוב את העיר ולצאת ויהי מה.
השארתי את הקול השלילי ברייקיאוויק אבל ידעתי שהוא ירדוף אחרי גם ככה, אז השלמתי עם המציאות שבמסע הזה אצטרך לקבל כל אתגר.
התיכנון היה להקיף את האי עם כיוון השעון, וכך עשיתי. רכבתי צפונה לפי המצפן ונכנסתי לכביש 1. כביש הטבעת המקיף את כל איסלנד.
היופי הטמון באיסלנד, הוא שלא צריך להתאמץ כדי לגלות את אוצריה.
כך נגלו לי מראותיו של הפיורדים המזרחים המרחוקים רק 50 ק״מ מריירוקאיק(בתמונה).
מטיילים רבים דווקא בוחרים להתחיל נגד כיוון השעון ולטייל במשלוש הזהב, אזור הטיול הפופלרי.
טיול בתצורה הזו עם האופניים הופך אותך לכל יכול, וההרגשה הייתה של ציפור חופש.
כמובן שהציפור הופכת לחמור מתישהו וכל העול נראה כמו משקולת במבוך שלא נגמר.
את היום הראשון סיכמתי לאחר 120 ק״מ של רכיבה קסומה וכניסה אל תוך הלילה לעיר אקרנס להושיב את אוהלי בין כל עוללות הצעירים בקמפסייט בו אלה שמחו כל הלילה.
כבר ביום השני כפי שנראה בתמונה, הבנתי את גודל האתגר. מזג אוויר נבזי לחלוטין ברוח נגדית עצומה לא ניתן לרכיבה אלה רק לפסיעה. גמעתי מרחק זעום של קילומטרים אחדים לאורך כל היום בהליכה אל עיירה עוקפית רק כדי לשנות את כיוונה של הרוח בכמה מעלות בדויות.
הבנתי שמפה לא הולך להיות קל, אז הרשתי לעצמי לא להתנגד לרוח בחרפת נפש.
במבט לצדדים הנוף והאווירה הכניסו בי רוח פנימית שלא היה אכפת לי ממזג האוויר.
ביום חסר רחמים, הגעתי לעיר בורגארנס בה נוכחתי לגלות שאני לא התייר היחיד עם אופניים, ובטח שלא היחיד שנאבק עם הרוח. תחושת הזדהות חיזקה אותי וסיימתי את הערב בהכנסת אורח שוויצרי לאוהלי עם תה חם.
למחרת התעוררתי למזג אוויר חורפי יותר אך עם פחות רוחות, וכך אז העדפתי את הגשם על פני הרוח. נפרדתי מכביש מספר 1 וזאת על פי התיכנון לכלול את חצי האי סנייפלסנס גם כן במסע.
רוב הרוכבים שפגשתי בדרך העדיפו לרכב במסלול העוקף - כביש 1, אבל היו יוצאי דופן משוגעים שלקחו על עצמם אפילו לחצות את האי לאורכו.
עם הרגשות חמימות במזג אוויר קרירי, הגעתי למלונית בה לנתי בשטח המיועד לאוהלים. חור הנקרא הלדבורג.
נכנסתי רטוב כולי למלונית העמוסה בתיירים מקומיים והבעלים ישר הזמין אותי למרק עגבניות חם בחדר האוכל.
מרחוק התקרב אלי איש במראה משופצר ובירך אותי על בואי. התעמקנו זה על זה ונוכחתי לגלות שהוא אחד מן המושגעים החוצים את האי בגרעינו. היה זה רוכב פנסיונר אמריקאי משופשף שחיפש אתגרים בעולם.
הוא הזמין אותי להקים את אוהלי לצידו(בתמונה) והעברנו את כל הערב מול המפה ובתיכנונים אחד של השני.
הוא נתן לי מפת שבילי רכיבה חדשה של איסנלד והנחה אותי מאיזה אזור לא תהיה לי מגבלה לרכב עם אופני הכביש המשופצות שלי וקצת פחות דאגתי על המשך הדרך.
עוד לילה עבר והשמש הפתיעה וקרנה למחרת לכמה רגעים. אלה שהגוף שלי בנקודה זו קרס וכל המכאובים הציפו אותי נפשית ופיזית כאחד. יצאתי לדרך בליווי רוח חזקה במיוחד ומרוב כאב נכנסתי ליאוש ופרקתי את כל העול שהכביד על ליבי.
מסה גדולה של התבודדות וייאוש. כבר עכשיו? האם כל יום יראה כמו רכיבת נצח אל תוך הרוח והאווירה הקודרת?
שאלתי את עצמי ותשובות חסרתי. אחרי הפקיעה הרגעית שעברתי, התרגלתי לכאב והקילומטרים בשעון הראו מספר דו ספרתי. הנוף נתפס כמו גלויה ואני בתוכה נע ומתרגש כל פעם מחדש ומביט לעבר ההרים האין סופיים שתחמו את הדרך מימין. במבט ישר יכולתי לראות מרחוק את ההר המושלג, זה הנמצא בקצה החלק המערבי של האי, וכל כמה עשרות קילוטמרים לכיוונו הוא הכפיל עצמו כלפי.
הגעתי לצומת דרכים. פעם ראשונה במסע שהייתי צריך לקבל החלטה האם לרכב דרך הכביש העוקף את הפסגה המושלגת או לחתוך לפניה ולקצר חלק מהפיורדים בחלקו המערבי קיצוני של האי. החלטה התקבלה והתחלתי בטיפוס על צלע הר במטרה לקצר את הדרך ולהגיע מוקדם יותר ובהפרש של יום רכיבה למקום הבא. הטיפוס הזה השאיר בי צלקת מנטלית שלא אשכח לעולם. הפיזי כבר ירד מהפרק. צלעתי בעמידה נשען על כל הכידון במטרה לא לעוף עם הרוח הבלתי מרחמת שגלשה לעברי במהירות עצומה. היה זה השיא של כל הזמנים והרוח כל שאיפתה הייתה להפיל אותי אל התהום. ירדתי מן האופניים ולא התייאשתי תחילה, גררתי את האופניים והמשא בזחילה איטית ואיומה של שלוש קילומטר בשעה!.
הרגשתי באותו רגע שהדרך פולטת אותי ומין תחושת שמירה שהדרך הזו לא הייתה בשבילי אלה רק כדי לטעום אותה ולמרק קצת חטאים. הרוח זרקה אותי לכל עבר והרגשתי כמו בתוך סערה בלב ים. הבנתי שמפה לא אצא שפוי והסתובבתי חזרה. טיפוס של חצי שעה נגמר בדקה.
בנקודה בה הייתי קרוב למפולת נפש, מצאתי פינה מוסתרת מהרוח האיומה בצלע ההר והרשתי לעצמי לקחת פסק זמן חשוב של קפה שחור וסיגריה. אלו הבהירו את מחשבותיי, והברירה היחידה הייתה לקחת את הדרך העוקפת ולקנוס את עצמי בהבדל של יום רכיבה נוסף. הדרך הייתה מובילה להר המושלג במרחק שכבר נגלה אלי יותר ויותר גדול(בתמונה).
אחרי כמה עליות וירידות אותם הצלחתי לעבור רק בהליכה, לא ידעתי שהגעתי לקצה הטיפוס ונגלה אלי יופיו העוצר נשימה של ההר הקרב ובא. קצהו המולבן היפנט חושים ונתן תחושה כאילו אני ההוביט שמפלס את דרכי לכיוון ההר. הצלחתי להעלות על האופניים בירידה הגדולה בדרך לקמפסייט בעיירה בה תכננתי להגיע. היה זה כבר ערב ורצתי כבר שהסיוט הזה יגמר. הירידה הזו העלתה בי חיוך מצד אחד כאשר מצאתי את עצמי נאבק בשפגט ומנסה להעפיל את כובד גופי על צידו הימני של האופניים רק כדי להישאר מאוזן ברוח הצד שזרמה מן ההרים בסחף צנטריפוגלי. קבוצת מטיילים בג'יפים עברה אותי והריעו לי לכבוד. סוף כל סוף נקודת מפנה בתחושה הקשה שהיום הזה סיפק לי. מימין אוויר הרים צלול כיין, משמאל כבשים מתגוננים בתוך השדות הכורעות ברוח וממול ההר המושלג. לא האמנתי שהגעתי לעיירת הנופש בארנרסטפי בשארית האנרגיה שנשבה ברוחי, אחרי ששרפתי הרבה מצבורים נפשים ופיזיים. בירכתי את ההמבורגר שהזמנתי במסבאה שוקקת החיים בעיירה, הייתה זו מלאה באיסלנדים שראו בהקרנה איך נבחרת איסלנד בכדרוגל מעפילה על יריבה ביורו. לאחר מכן הלכתי לישון בתחושה כבדה ומיואשת.
משפחות איסלנדיות רבות משכירות וואנים ויוצאות לאתרי נופש בטבע.
בדיוק כמו העיירת נופש בארנרסטפי. שחוץ ממסבאה אחת, פסל על הים וכמה מבנים נטושים לא ראיתי כלום.
האמת כשלהקת ציפורים תוקפת אותך בראש זה בכלל לא כלום. כך קרה לי כשהלכתי לצלם את הפסל המפורסם בחוף.
להקת ציפורים קיננו מעלי ועשו הנחתות על ראשי מעלה מטה. אחר כך קבוצת בנות סיפרו שאלה הן השחפיות הארקטיות שתוקפות באגרסביות את אלה שמתקרבים לאזור הטלת הביצים שלהן שזו הייתה בעונה. מזל שהייתה עלי קסדה באותה עת כי השחפית הארקטית ידועה שתוקפת את החסר ישע במקום הגבוה שלו.
השמש קרנה מרוב אושר וכך גם התחיל היום שלי. מזג האוויר לשם שינוי היה יותר רגוע ומתחשב. מוזיקה העלתה בי אושר ברכיבה אל תוך שמורת הטבע המהפנטת ולרגע חשבתי שאני רוכב במדבריות אמריקאיות. ואז לפתע כמו שקלטתי את איסלנד מהתחלה, הכל התהפך. לא ניתן לחזות את מזג האוויר מראש. השמים קדרו והרוחות החלו לגלוש בעוצמה מעברו של הפיסגה הלבנה שעברה להיות מימני. מהירות הרכיבה ירדה פלאים ובקושי הצלחתי לתפעל את האופניים. קילומטר אחר קילומטר של קללות על אמא רוח, ונעשה קר. חיפשתי מקום מקלט לארוחת צהריים והגעתי לעיירה שוממת וקודרת שבחיים לא ראיתי. מזג האוויר הניח פילטר אפור קודר על כל העיירה וגני הילדים נראו מתוך סרט סוף העולם, מלון ריק, מסעדה ללא איש, בתים מסודרים ונטולי אנשים. לא מצאתי את עצמי שם ורציתי רק להמשיך הלאה ולהגיע בסופו של יום לעיר שרציתי להגיע אליה מהתחלה זו שהטיפוס לעברה נכשל ורכבתי בדרך העוקפית. לפתע בלי אזהרה מוקדמת, משפחה של שחפיות ארקטיות החלו לתקוף אותי מאחורי הראש ונסתי על נפשי לאורך קילומטר שתיים בהם רדפו אחרי. לא ציפתי לקבל עיר צבעונית, אבל שלט גדול בירך אותי על כניסתי לעיר אולסוויק ופילטר אפור, שחור-לבן הוחלף לצבעי קשת, עיר מלאת חיים ותוססת וסוף סוף עם אנשים. בנקודה זו כבר סיימתי להקיף את חצי האי סנייפלסנס בקצה הסלול הכי מערבי באיסלנד. הגעתי מוקדם לקמפסייט בעיר והחזרתי לגוף שלי את המנוחה שכל כך הייתי זקוק לה.
הקמפסייט היה גם הוא שוקק חיים מלא בתיירים וכמובן משפחות איסלנדיות בוואנים. שם הכרתי בחור צעיר אמריקאי, אחד כזה מיני רבים שתופס טרמפים ומטפס הרים מושבע. סיפר לי שיום לפני עלה על ההר המושלג שהקפתי ובפיסגה הצטלם בעירום.
התחלתי יום חדש באווירה מצוינת ובמזג אוויר חם שמשי ונטול רוחות. נהנתי לרכב על קו החוף ברצועה המערבית לכיוון ערי החוף. בחצי הדרך הגעתי לעיירה נוספת. לפניה נדהמתי לגלות מפלי מים מרשימים וברקע הרים קרחוניים מרחוק(בתמונה). בעיירה התפנקתי בארוחת צהריים טובה לשם שינוי שכללה גם Hot Dog, נקניקיה בלחמניה, זה האוכל האיסלנדי הפופלרי. לא התרשמתי מתפריט האוכל האיסלנדי. אוכל שעיקרו זול, מיידי ולא בריאותי.
לבסוף עברו להם 65 קילומטרים עד שהגעתי לעיר בה לנתי, סטיקיסהולמור שמה ואין סיכוי שאדע איך לבטות אותה.
לקחתי על עצמי בשגרה להנות בכל סוף יום רכיבה במאפין שוקולוד בבייקרי אם היה. המון סוכר אבל עשה לי טוב בנשמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה