יצאנו לדרך באנרגיה מחודשת לאחר המנוחה שזכינו בה אתמול בהוט טיוב ובקמפסייט השקט. היה זה היום בו המטרה הייתה להגיע לעיר הצפונית הגדולה באיסנלד אחרי רייקיאוויק כמובן.
הדרך הובילה לתוך ההרים ולטיפוס מתון אך ארוך יחסית, וסיכמנו שנרכב כל אחד בקצב המתאים לו ונחכה לשני בנקודות מסויומות. עצירה בצד הדרך לתדלוק קטן או צילום תמונה בלתי נשכחת, יצרה בינינו פערים שהתארכו והתקצרו מפעם לפעם. כאשר חלפתי על פני סמילן והוא חלף על פני לאורך העלייה, חיוך סתמי נראה על פרצופנו וידענו שנישאר צמד לאורך כל המשך המסע.
היינו צמד שמח, שלקח הכל באופטימיות ובסבלנות.
האושר ברכיבה הוא שם המשחק. נוכחנו לגלות שרכיבה באושר גורמת למסע להיראות בצורה אחרת לגמרי.
התבצבץ לו באופק אנטנה גדולה, וזה העיד על בוא הפיסגה. סמל לאופטימות ונחמה בכל הר באיסלנד. ידעתי שהגעתי לקצה ומשם יכולתי לנשום אוויר גולמי במגמת ירידה.
הגעתי לפיסגה וליבי החסיר פעימה. עמק ענק ומפואר פילח את ההר, ומראות קרחוניים ברקע יצרו מראה מתוך עולם הרפתקני ונטוש.
גלישה במהירות עצומה לתוך העמק גרמה לי ללחוץ על הבלמים הכי חזק שאפשר ומילמול שמע ישראל בריפיט היו אלה שהשאירו אותי דבוק לאספלט בירידיה. אלה שאז קיבלתי זפטה של רוח פנים במורד הדרך ומגלישה עברתי לגלישת מפרס איטית וכואבת אל תוך הרוח שגלשה משני צידי העמק.
לא היה מקום לעצור לארוחת אמצע, בעמק הרוחות שחצה בין ההרים, עד שהתחלתי לדמיין בתצורת פטה מורגנה שכל שיח באופק נראה למבנה שאוכל להסתתר בו מפני הרוח לרגיעה.
בשארית כוחותי, עייף ורעב, נגלה לי פרשת דרכים שהובילה למלונית קטנה. בירכתי על הישועה והכנתי כמה סנדוויצ'ים מאחורי המלונית. כמה שמח הייתי לנוכח העבודה שיכולתי לעצור להפסקה מכוחה של הרוח, אבל בו בעת ידעתי שעלי לחזור אליה וגם חשבתי על סמילן שעדיין נאבק בה והיה כמה קילוטמרים מאחוריי.
סיימתי לאכול את הסנדוויץ' המנחם ולפתע נגלה סמילן מרחוק, בירכתי אותו לשלום והראתי לו את התגלית המעודדת של מקום המסתור. היה עלינו להשלים עוד מקטע לא גדול במיוחד ולהמשיך לרכב נגד הרוח. סיכמנו להיפגש בעיר ונפרדנו בנקודה זו.
בסופו של מאבק, הגעתי בשמחה לעיר אקורירי ושם פניתי לקמפסייט. מקום שהיה גדול וגדוש במיניי מטיילים מכל העולם.
אווירה חמימה הציתה את ליבי למרות קור הצפון, ושמחה אדירה התעוררה כאשר סמילן מצא את אוהלי בקמפסייט ואני בתוכו נח ונרגע. הרמנו לחיים בבירה 2.5 אחוז אלכוהול מהסופר מרקט והעברנו את הערב בצחוקים.
אקורירי היא עיר מרכזית גדולה בצפון איסנלד, הכוללת גם נמל ושאר אלמנטים שמאפיינים אזור מטרופולין. זו היוותה את הנקודה הכי צפונית שאליה הגעתי באיסנלנד, ומשם המשכתי בכביש 1 ליעד הבא שאני וסמילן סיכמנו להיפגש- אגם מיווטאן.
הדרך הייתה מרשימה ופראית. לקוחה מתוך האגדות האסלנדיות-וולטדסניות. צבעים חזקים של ירוק, אפור ולבן אפיינו את הדרך. בשלב הראשון היה עלי לחצות את ההר שתחם את אקורירי והטיפוס לקצהו גזל ממני הרבה אנרגיות. עלייה לא משנה מה הייתה צורתה, הייתה מצריכה ממני לשים את ההילוך הכי קל באופניים על מנת לצלוח אותה בישיבה, והעליות למהדרין רק בעמידה.
הנוף המרהיב כפי שנצפה מצדו השני של ההר:
בשלב זה הנחת רווחה גדולה בקעה מתוכי. ירידתי במהירות אל תוך העמק השומם ומשם לעוד כמה טיפוסים קטנים וכך הלאה עד שהגעתי למפל גולפוס. הייתי נלהב כשראיתי את האופניים של סמילן נחות על המעקה בכניסה לאתר.
הורדתי את העול והפתעתי את סמילן בזמן שהוא נרגש בלקיחת תמונות במצלמה הרפלקסית שלו.
התפאלנו מהעושר האגמי הזה שזימן אליו הרבה תיירים ומשם זכינו לאכול ארוחת צהריים חמימה במסעדה שליד.
עלינו על האופניים שבעים אך עייפים, והחלנו לרכב באווירה קודרת אל תוך הערפל הארפילי והגשום שמנע מאיתנו לראות בקושי מטר קדימה. הרגשנו רוכבים בתוך מנהרת זמן שאין לדעת מתי נצא ממנה, תוך שאנו נזהרים מהתנועה הדלילה שעברה בכביש. רכבנו קרובים אחד לשני כדי להיות יותר בטוחים עד חלוף הרשע.
לאחר כמה עשרות קילומטרים שבהן רכבנו במחזה הדמוי לגיהנום, הגענו ליעדנו באגם מיווטאן כאשר קרן שמש קטנה חדרה מפתח קטן בעננים ובישרה את בואתינו לעיירה.
הגענו לקמפסייט השוכן על שפת האגם והקמנו את אוהלנו במקום בו היה הכי פחות הפרעה מן המעופפים ששרצו באגם.
הייתה אווירה חמימה וקסומה, בה נכנסו לתוך ביקתת חדר האוכל של המקום וכל המטיילים ישבו זה על יד זה צפופים במעגלים ונעטפים בבגדים חמים, סועדים את מנת האוכל שלהם שזה עתה בישלו במטבח המשותף.
צרחות כאב נפקעו מתוכי כאשר התחלנו את הרכיבה אל תוך המדבריות הגולמיות שמתוכם נפקעו כוחות געשיים.
לא היה זה לבה שבלעה את רגלי, אלה כאב וסבל איום מפצעי הלחץ באזור הישבן. מילה גסה שאין להזכיר אותה בקרב רוכבי טורינג למרחקים ארוכים. הישיבה הממושכת על האוכף וכנראה חוסר התאמתו לישבני, גרמו לכך שסבלתי במשך תקופה מהדבר. זה לא היה נעים בלשון המעטה ואת סמילן זה דיי שיעשע הקללות שהוצאתי על מנת לאושש את הכאב.
זהו זיכרון כואב מאיסלנד אבל גם סוג של הרפתקה. לסבול ולהתגבר על מכשולי הכאב והדרך.
סם טבעי התחלחל בגופי והכאבים התמעטו אחרי עשרות קילומטרים או שאולי היה זה המחזה המדהים של המדבר האפרורי שמתוך אדמתו בקעו גייזרים, והיה אפשר לחשוב שרכבנו על כוכב מאדים. הרכיבה במדבר הייתה מונוטונית אבל תחושות של שלווה ושקט פנימי ליוו אותנו בדרך השוממת והארוכה. לאחר שצלחנו את המדבר, הגענו לצומת בה ירדנו מהדרך הסלולה והמשכנו עשרה קילומטרים אל תוך ליבה של איסלנד במטרה להגיע למקום האירוח שראינו במפה.
לא חשבנו שנגיע למקום שופע אדם. טיוליות שטח הסיעו תיירים רבים למקום ונדמה היה שמצפה לנו כאן חוויה טובה.
במקום הייתה מסבאה שבתוכה מסת תיירים ברובם מבוגרים שחיממו את האווירה. שם קיבלו אותנו בברכה והזמנו שם שוקו חם. פרסנו את הציוד שלנו אחד ליד השני במקום בו נראה היה שפחות רוח קרה תכה אותנו בלילה ואחרי ארוחת ערב טובה עם מרק ומנה עיקרית, הלכנו למסבאה להתחמם עם בירה כהה אמיתית ולא עוד אחת זולה, 2.5% מהסופר. זאת הכניסה אותנו למוד שמח במיוחד והכרנו שם שני רוכבים קנדיים מבוגרים בשנות השישים לחייהם, שהגיעו ברכיבה מתוך אדמתה הפראית של איסלנד ברכיבה נגד כיוון השעון. התרשמנו מיכולתם הפיזית והמנטלית של החברים. הם הזמינו אותנו לעוד סבב של בירה, מתוך הכרת תודה הענקתי לאחד מהם דיגלון של קנדה שהיה לי בתיק במטרה להיראות בולט יותר בכביש. היה זה ערב שמח ומרתק אל תוך הלילה עם הקנדיים, וגם עם עוד משפחה גרמניה. בסופו של יום חזרנו קפואים כל אחד לשק שינה שלו להתחמם מהקור העז ששרר בצפון, אבל שמחנו כל כך בידיעה שהגענו לחצי המסע.
חיוך נמרח על פני כשקרני השמש החמימות העירו אותי משנתי.
למרות החרדות מפני דרך העפר הצפויה שהזהיר אותי הרוכב האמריקאי שפגשתי ימים לפני, קמתי עם תחושת ביטחון שההצלחה מתחילה בראש.
הוצאתי ביצה אחת מתוך מזוודת הביצים הצהובה שלי, והכנתי מיני חביתה כמדי בוקר. התארגנתי היטב על מצרכי המזון ודאגתי לקנות מהסופר מרקט את הדברים שבאמת צרכתי, שכללו שיבולת שועל לארוחת הבוקר, סלמי להכנת סנדוויצ'ים בצהריים, וטונה עם ספגטי כמנה עיקרית לארוחת הערב. בירה בסוף כל יום דאגה להחזיר את האנרגיות והמינרלים שאיבדתי אחרי יום רכיבה וגם את מצב הרוח בימים קשים.
אחרי 10 קילומטרים של אדמה סלולה, התחלתי את דרכי בדרך העפר.
בתחילתו של הדרך שנפרסה על 50 קילוטמרים בדרך לא סלולה, נגלה לפני יופיו המשגע של הפיורד ב Snæfellsnesvegur העובר בכביש 54.
רוח גבית הרימה מורל של ייאוש והאדמה הקשה הובילה תקווה לצלוח כל אתגר בדרך.
הרכיבה בפיורד הייתה באווריה קסומה ושום אלמנט לא היה חסר.
מטיילים רבים עם רכבים עקפו אותי ובירכו לשלום, ודהרתי באושר אל מסביב לפיורד בחיוך יתר ואולי זה הזמין תיירת שביקשה לצלם אותי ברקע השממי.
לאחר 50 קילומטרים בדרך העפר המיותמת, הגעתי לעיירה שקטה בה לנתי בקמפ סייט שומם.
כמה עוד אוכל להמשיך בבדידות של ימים. האם הגעתי לאיסלנד כדי להרגיש בודד ונודד. שאלתי בליבי.
כל יום קמתי לבוקר חדש בו הציפייה הייתה לערעורי הדרך.
כנראה שמחשבות טובות לא מובילות למציאות. הטעם המתוק שנשאר לי בלשון מהרכיבה של אתמול, נהפך בשניה אחת למרירות איומה כאשר נזכרתי בטעמה של הרוח שתקפה אותי בסנייפלסנס.
הרוח-הרוח, זו מילה גסה בקרב רוכבי טורינג, ובייחוד מתקשרת לרכיבה באיסלנד.
הרוח איבדה סבלנות והפכה את כיוונה כלפי במלוא המרץ. רכבתי 60 קילומטרים מתחילת היום ועד לסוף היום במהירות חסרת תקדים של פחות מ 12 קילומטר בשעה, לאורכה המשובשת של דרך העפר.
לא היה מקום להסתתר מפני כוחה של הרוח והיא גבתה את כל האנרגיות שהתחדשו בי מאתמול. לא היה רגע אחד בו התאפשר אפילו לעצור לכמה דקות לאכול סנדוויץ' באמצע הדרך, כי רק מי שחווה רוח סערה יכול להעיד על התנגדותה, לכל נסיון לעצור בצד הדרך ללא מחסה מפניה. האופק לא נגמר ורק הרגליים סבלו כאילו הגוף היה מנותק מעצמו. חיכתי רק לעקומה ימינה שראיתי באופק כדי שאוכל להגביר את קצב הרכיבה ולהוריד קצת מכאוב מהרגליים המוקשחות.
עליות, ירידות, חול ואבק דרכים ממשאיות והרבה כאב, נגמרו כאשר סיימתי את דרך העפר ופניתי ימינה ועימה הרוח התאזנה. עקפתי את רצועת החוף בה הים התכנס לתוכה ומצדה השני שבתי אל זרעותיה של הרעה לאורך 6 קילומטרים נוספים של עלייה. בצד שמאל של הכביש הופיע שלט עם סימן של אכסנייה שמצביע לעבר כמה מבנים הנושקים על שפת הים. ללא רגע דל קפצתי על המציאה ושאלתי במקום האם אפשר להתארח ללילה. האכסנייה הייתה מיוחדת והזמינה אליה הרבה תיירים ובחלקה גם שטח להקמת אוהלים ובמבנה סמוך לו ביתן מפנק עם רדיוטורים, שולחנות ישיבה, מטבח משותף ואפילו חמם תחת כיפת השמיים.
בתאוריה תענוג, אבל במציאות של אותו ערב, המבנה הרחב לא מנע את סופת הרוח ואזור הקמפינג נשאר חשוף על שפת הים. האכסנייה הייתה מלאה, אולם ביתן האורחים המפנק היה נטוש ובלב כבר תיכננתי לישון בפנים בלי שאף אחד יראה.
התרגלתי להיות לבד אז לא היה לי אכפת מהבדידות השיגרתית, ופתאום לפתע הגיעו כמה אורחים עם מכוניות ואופנועים.
היו אלה קבוצת צ'כוסלובקים שהביאו עימם ארגזי בירה ואוכל. שמותם היה ג'ון ודיאנה(זוג), פיטר ותומש. בהיכרות ראשונה התעמקנו על הטיול של כל אחד ומשם התידדנו הישר לתוך הלילה עם בירות וטקילות ואוכל שעשה לנו ערב כיף ושמח במיוחד.
הרבה זמן שלא הרגשתי חמימות של אנשים באותו הלילה, או שאולי מצבורי האלכוהול חיממו אותי ללא תקנה. כך או כך נהנתי בליווי הרבה אלכוהול, צחוקים, סיפורים ושטויות ועוד בירה ועוד טקילה ועוד אוכל והראש כבר נכנס למצב טיסה ללא בקרת שליטה. הרבה מאוד זמן לא השתכרתי כל כך חזק שמצאתי את עצמי בוכה באמצע הלילה באסלה, האמנם? נשאר לי זיכרון לא מוחשי, אבל כן אני זוכר שבבוקר שאחרי קמתי מהריצפה בתוך המבנה המחומם ולידי המזרון שינה שהייתי אמור לישון עליו. קמתי עם האנג אובר רציני אבל התנחמתי בכך שלא הייתי צריך לישון בחוץ באותו לילה במזג האוויר הקרירי עם שאר חבריי. נפרדנו בחיבוק לאחר שהצ'כים דאגו לי לארוחת בוקר ותה חמים והשאירו לי באהבה צידה לדרך של מרקים, אוכל ואפילו גז לבישול. לאחר התארגנות ארוכה שבה האלכוהול עוד השפיע על המחשבות, יצאתי החוצה בראש טוב, עטור בבגדי חורף מסוקסים ושתי בנות צעירות ממוצא אסייאתי רדפו אחריי לצילומים והתלהבו מההופעה שלי ושל האופניים. כן הרגשתי קצת בשמיים לאחר שהצ'כים הנחמדים סידרו אותי יופי.
משעליתי לאופניים, קילומטרים בודדים הצליחו לשרוף את עודף האנרגיה האלכוהליסיטית, וחזרתי רענן ובטוח בעצמי לקראת המשך הדרך. המשכתי ברכיבה קשה וגשומה על פני 70 קילומטרים לעיר בלונדס. כל הדרך אמנם לחצתי על הפדלים כמו חמור בעליות הקשות ואל תוך הרוח שלא הרפתה כבר יומיים. לבסוף הגעתי מיוזע ורטוב לעיר שהייתה גדולה ומזמינה פנים יותר משאר העיירות שביקרתי, והיה אפשר למצוא בה מוזאונים, סופר מרקט עשיר, בריכת שחיה מחוממת ועוד בונסים.
נכנסתי הישר לרחבת הקמפסייט הגדולה ובה ישר הבחנתי בבחור שנופף אלי ובחיוך גדול הזמין אותי לקראתו.
היה זה סמילן, בחור בולגרי בשנות העשרים המאוחרות לחייו שחי באנגליה, ולקח על עצמו כמטרה גם להקיף את איסלנד באופניים. סמילן היה אדיב ונחמד והציע לי חלק ממנת האוכל שלו וגם תה ג'ינג'ר עם לימון חם ואוהב וזאת עוד לפני שהספקתי להקים את האוהל ולהסיר את בגדיי המנדפים. נרקם בינינו קשר חברי מיוחד ועל קנה אחד הצענו להיפגש בקמפ סייט בעיירה הבאה ביום למחרת ואולי לרכוב ביחד את המשך המסע. היה זה ערב מעולה עם סמילן ועוד מטיילים רבים שהתארחו בקמפסייט הגדול והנוח.
קמתי למטר גשם אבל היה זה סימן טוב שהרוח נרגעה. הבולגרי הקדים אותי ויצא שעה לפני לרכיבה. אני, כמיטב המסורת, הסתבכתי עם החזרת כל הציוד לתיקים שהיו מלאים בלי טיפת חמצן. אמנם כבר עם הימים הייתי מיומן בפריקת הציוד מהאופניים, והחזרתו. יצאתי לדרך באנרגיה טובה. הרוח הגבית תמכה בצל המחשבות, ואז הגיעה העליה הגדולה באמצע הדרך. העלייה הרגישה נצח ורק בעמידה יכולתי לצלוח אותה עם אופני הכביש הבלתי ראויות למסע.
עיניי הסתנורו מהזיעה הקופחת בראשי, וזה, החמיר יותר כאשר עליתי בגבוה ונכנסתי אל תוך ענן הערפל שיצר לחות כבדה. לא היה נעים לרכב על אופני הכביש בעליות בלשון המעטה. גלגל השיניים 11/28 מאחורה לא היה מתאים לעליות עם ציוד של 25-30 קילו בשילוב עשרים הילוכים בלבד. האופניים הציבו מכשול במסע שאותו הצלחתי להתמודד במערכת יחסים מיוחדת במינה. בעליות הייתי נאבק על חיי בעמידה, ובירידות הרגשתי על מצע שביר של מצע.
לאחר 53 קילוטמרים של רכיבה לא אתגרית במיוחד, הגעתי לעיירה והרגשתי שההתקדמות שלי במסע עולה מדרגה. אוויר הצפון החל להתמזג ברוח ונעשה קריר יותר, תפנית חברתית חדה התרחשה, והמתקבל מכל אלה ביסס את עמדתי שכל מה שקרה וקורה לטובה הוא.
סמילן ואני מצאנו מחנה משותף שגרם לשנינו להבין שהדרך יותר סימפטית כשיש על מי להישען.
אולי אין זה תלות פיזית, אך מנטלית, שגרמה להבנה כשיש חברה, יש יותר יכולת להאמין בעצמך.
הזמנתי את סמילן להקים את אוהלו לצידי, ולאחר ארוחת הערב המהירה שהכנו, בילנו את שארית היום בחמם לשיחרור השרירים.
הכרתי את סמילן בערב לפני בבלונדס לא ביד המקרה. הכוח בסנייפלסנס שמנע ממני את קיצור הדרך בהרים, היה זה שחיבר אותנו וגרם לי להפנמה מתחדשת שאין מקרה בעולם.
ממפגש הבנות, אספתי את הראש והמשכתי להתקדם אל הלא נודע. צעד ראשון להגיע אל האכסנייה בעיר הבירה, צעד שני להרכיב את האופניים ולצאת להרפתקה. נשמע פשוט אבל המחשבות זה הדבר היחיד שהניע אותי באותה עת ואלה התבררו לי כפאזל רגשי.
משהגעתי לאכסנייה ברגע אחד נרתעתי מעצמי והקור שנכנס לעצמותיי הקפיא את המחשבות שלי.
הרגשתי הבדלי חום וקור בין ישראלי ובין איסלנדי, והחמימות שליוותה אותי אל המסע, התאדתה כולה. 2.5% אלכוהול מהסופר בכיכר האלמר, הצליח להבעיר את האש הפנימית ויצאתי בחצות היום לנשום אוויר על החוף שהרגיש כמו מתוך מסכת חמצן ולהתמסר לשמש הבלתי נגמרת שנקשפה משם.
למחרת קמתי אלעד, ובמרץ הרכבתי את האופניים שלי מתוך הקרטון ובתעוזה סיירתי בעיר ברכיבה לפני פרידה אחרונה. התרשמתי מרייקיאוויק כעיר שוקקת חיים יסלאנדיים, פרחונית, שקטה, אצילית, ומסודרת כאילו העיר הלקוחה מתוך המופע של טרומן.
השעון הראה 10:00 ובמחשבות ידעתי שאני צריך כבר לעזוב את העיר ולצאת ויהי מה.
השארתי את הקול השלילי ברייקיאוויק אבל ידעתי שהוא ירדוף אחרי גם ככה, אז השלמתי עם המציאות שבמסע הזה אצטרך לקבל כל אתגר.
התיכנון היה להקיף את האי עם כיוון השעון, וכך עשיתי. רכבתי צפונה לפי המצפן ונכנסתי לכביש 1. כביש הטבעת המקיף את כל איסלנד.
היופי הטמון באיסלנד, הוא שלא צריך להתאמץ כדי לגלות את אוצריה.
כך נגלו לי מראותיו של הפיורדים המזרחים המרחוקים רק 50 ק״מ מריירוקאיק(בתמונה).
מטיילים רבים דווקא בוחרים להתחיל נגד כיוון השעון ולטייל במשלוש הזהב, אזור הטיול הפופלרי.
טיול בתצורה הזו עם האופניים הופך אותך לכל יכול, וההרגשה הייתה של ציפור חופש.
כמובן שהציפור הופכת לחמור מתישהו וכל העול נראה כמו משקולת במבוך שלא נגמר.
את היום הראשון סיכמתי לאחר 120 ק״מ של רכיבה קסומה וכניסה אל תוך הלילה לעיר אקרנס להושיב את אוהלי בין כל עוללות הצעירים בקמפסייט בו אלה שמחו כל הלילה.
כבר ביום השני כפי שנראה בתמונה, הבנתי את גודל האתגר. מזג אוויר נבזי לחלוטין ברוח נגדית עצומה לא ניתן לרכיבה אלה רק לפסיעה. גמעתי מרחק זעום של קילומטרים אחדים לאורך כל היום בהליכה אל עיירה עוקפית רק כדי לשנות את כיוונה של הרוח בכמה מעלות בדויות.
הבנתי שמפה לא הולך להיות קל, אז הרשתי לעצמי לא להתנגד לרוח בחרפת נפש.
במבט לצדדים הנוף והאווירה הכניסו בי רוח פנימית שלא היה אכפת לי ממזג האוויר.
ביום חסר רחמים, הגעתי לעיר בורגארנס בה נוכחתי לגלות שאני לא התייר היחיד עם אופניים, ובטח שלא היחיד שנאבק עם הרוח. תחושת הזדהות חיזקה אותי וסיימתי את הערב בהכנסת אורח שוויצרי לאוהלי עם תה חם.
למחרת התעוררתי למזג אוויר חורפי יותר אך עם פחות רוחות, וכך אז העדפתי את הגשם על פני הרוח. נפרדתי מכביש מספר 1 וזאת על פי התיכנון לכלול את חצי האי סנייפלסנס גם כן במסע.
רוב הרוכבים שפגשתי בדרך העדיפו לרכב במסלול העוקף - כביש 1, אבל היו יוצאי דופן משוגעים שלקחו על עצמם אפילו לחצות את האי לאורכו.
עם הרגשות חמימות במזג אוויר קרירי, הגעתי למלונית בה לנתי בשטח המיועד לאוהלים. חור הנקרא הלדבורג.
נכנסתי רטוב כולי למלונית העמוסה בתיירים מקומיים והבעלים ישר הזמין אותי למרק עגבניות חם בחדר האוכל.
מרחוק התקרב אלי איש במראה משופצר ובירך אותי על בואי. התעמקנו זה על זה ונוכחתי לגלות שהוא אחד מן המושגעים החוצים את האי בגרעינו. היה זה רוכב פנסיונר אמריקאי משופשף שחיפש אתגרים בעולם.
הוא הזמין אותי להקים את אוהלי לצידו(בתמונה) והעברנו את כל הערב מול המפה ובתיכנונים אחד של השני.
הוא נתן לי מפת שבילי רכיבה חדשה של איסנלד והנחה אותי מאיזה אזור לא תהיה לי מגבלה לרכב עם אופני הכביש המשופצות שלי וקצת פחות דאגתי על המשך הדרך.
עוד לילה עבר והשמש הפתיעה וקרנה למחרת לכמה רגעים. אלה שהגוף שלי בנקודה זו קרס וכל המכאובים הציפו אותי נפשית ופיזית כאחד. יצאתי לדרך בליווי רוח חזקה במיוחד ומרוב כאב נכנסתי ליאוש ופרקתי את כל העול שהכביד על ליבי.
מסה גדולה של התבודדות וייאוש. כבר עכשיו? האם כל יום יראה כמו רכיבת נצח אל תוך הרוח והאווירה הקודרת?
שאלתי את עצמי ותשובות חסרתי. אחרי הפקיעה הרגעית שעברתי, התרגלתי לכאב והקילומטרים בשעון הראו מספר דו ספרתי. הנוף נתפס כמו גלויה ואני בתוכה נע ומתרגש כל פעם מחדש ומביט לעבר ההרים האין סופיים שתחמו את הדרך מימין. במבט ישר יכולתי לראות מרחוק את ההר המושלג, זה הנמצא בקצה החלק המערבי של האי, וכל כמה עשרות קילוטמרים לכיוונו הוא הכפיל עצמו כלפי.
הגעתי לצומת דרכים. פעם ראשונה במסע שהייתי צריך לקבל החלטה האם לרכב דרך הכביש העוקף את הפסגה המושלגת או לחתוך לפניה ולקצר חלק מהפיורדים בחלקו המערבי קיצוני של האי. החלטה התקבלה והתחלתי בטיפוס על צלע הר במטרה לקצר את הדרך ולהגיע מוקדם יותר ובהפרש של יום רכיבה למקום הבא. הטיפוס הזה השאיר בי צלקת מנטלית שלא אשכח לעולם. הפיזי כבר ירד מהפרק. צלעתי בעמידה נשען על כל הכידון במטרה לא לעוף עם הרוח הבלתי מרחמת שגלשה לעברי במהירות עצומה. היה זה השיא של כל הזמנים והרוח כל שאיפתה הייתה להפיל אותי אל התהום. ירדתי מן האופניים ולא התייאשתי תחילה, גררתי את האופניים והמשא בזחילה איטית ואיומה של שלוש קילומטר בשעה!.
הרגשתי באותו רגע שהדרך פולטת אותי ומין תחושת שמירה שהדרך הזו לא הייתה בשבילי אלה רק כדי לטעום אותה ולמרק קצת חטאים. הרוח זרקה אותי לכל עבר והרגשתי כמו בתוך סערה בלב ים. הבנתי שמפה לא אצא שפוי והסתובבתי חזרה. טיפוס של חצי שעה נגמר בדקה.
בנקודה בה הייתי קרוב למפולת נפש, מצאתי פינה מוסתרת מהרוח האיומה בצלע ההר והרשתי לעצמי לקחת פסק זמן חשוב של קפה שחור וסיגריה. אלו הבהירו את מחשבותיי, והברירה היחידה הייתה לקחת את הדרך העוקפת ולקנוס את עצמי בהבדל של יום רכיבה נוסף. הדרך הייתה מובילה להר המושלג במרחק שכבר נגלה אלי יותר ויותר גדול(בתמונה).
אחרי כמה עליות וירידות אותם הצלחתי לעבור רק בהליכה, לא ידעתי שהגעתי לקצה הטיפוס ונגלה אלי יופיו העוצר נשימה של ההר הקרב ובא. קצהו המולבן היפנט חושים ונתן תחושה כאילו אני ההוביט שמפלס את דרכי לכיוון ההר. הצלחתי להעלות על האופניים בירידה הגדולה בדרך לקמפסייט בעיירה בה תכננתי להגיע. היה זה כבר ערב ורצתי כבר שהסיוט הזה יגמר. הירידה הזו העלתה בי חיוך מצד אחד כאשר מצאתי את עצמי נאבק בשפגט ומנסה להעפיל את כובד גופי על צידו הימני של האופניים רק כדי להישאר מאוזן ברוח הצד שזרמה מן ההרים בסחף צנטריפוגלי. קבוצת מטיילים בג'יפים עברה אותי והריעו לי לכבוד. סוף כל סוף נקודת מפנה בתחושה הקשה שהיום הזה סיפק לי. מימין אוויר הרים צלול כיין, משמאל כבשים מתגוננים בתוך השדות הכורעות ברוח וממול ההר המושלג. לא האמנתי שהגעתי לעיירת הנופש בארנרסטפי בשארית האנרגיה שנשבה ברוחי, אחרי ששרפתי הרבה מצבורים נפשים ופיזיים. בירכתי את ההמבורגר שהזמנתי במסבאה שוקקת החיים בעיירה, הייתה זו מלאה באיסלנדים שראו בהקרנה איך נבחרת איסלנד בכדרוגל מעפילה על יריבה ביורו. לאחר מכן הלכתי לישון בתחושה כבדה ומיואשת.
משפחות איסלנדיות רבות משכירות וואנים ויוצאות לאתרי נופש בטבע.
בדיוק כמו העיירת נופש בארנרסטפי. שחוץ ממסבאה אחת, פסל על הים וכמה מבנים נטושים לא ראיתי כלום.
האמת כשלהקת ציפורים תוקפת אותך בראש זה בכלל לא כלום. כך קרה לי כשהלכתי לצלם את הפסל המפורסם בחוף.
להקת ציפורים קיננו מעלי ועשו הנחתות על ראשי מעלה מטה. אחר כך קבוצת בנות סיפרו שאלה הן השחפיות הארקטיות שתוקפות באגרסביות את אלה שמתקרבים לאזור הטלת הביצים שלהן שזו הייתה בעונה. מזל שהייתה עלי קסדה באותה עת כי השחפית הארקטית ידועה שתוקפת את החסר ישע במקום הגבוה שלו.
השמש קרנה מרוב אושר וכך גם התחיל היום שלי. מזג האוויר לשם שינוי היה יותר רגוע ומתחשב. מוזיקה העלתה בי אושר ברכיבה אל תוך שמורת הטבע המהפנטת ולרגע חשבתי שאני רוכב במדבריות אמריקאיות. ואז לפתע כמו שקלטתי את איסלנד מהתחלה, הכל התהפך. לא ניתן לחזות את מזג האוויר מראש. השמים קדרו והרוחות החלו לגלוש בעוצמה מעברו של הפיסגה הלבנה שעברה להיות מימני. מהירות הרכיבה ירדה פלאים ובקושי הצלחתי לתפעל את האופניים. קילומטר אחר קילומטר של קללות על אמא רוח, ונעשה קר. חיפשתי מקום מקלט לארוחת צהריים והגעתי לעיירה שוממת וקודרת שבחיים לא ראיתי. מזג האוויר הניח פילטר אפור קודר על כל העיירה וגני הילדים נראו מתוך סרט סוף העולם, מלון ריק, מסעדה ללא איש, בתים מסודרים ונטולי אנשים. לא מצאתי את עצמי שם ורציתי רק להמשיך הלאה ולהגיע בסופו של יום לעיר שרציתי להגיע אליה מהתחלה זו שהטיפוס לעברה נכשל ורכבתי בדרך העוקפית. לפתע בלי אזהרה מוקדמת, משפחה של שחפיות ארקטיות החלו לתקוף אותי מאחורי הראש ונסתי על נפשי לאורך קילומטר שתיים בהם רדפו אחרי. לא ציפתי לקבל עיר צבעונית, אבל שלט גדול בירך אותי על כניסתי לעיר אולסוויק ופילטר אפור, שחור-לבן הוחלף לצבעי קשת, עיר מלאת חיים ותוססת וסוף סוף עם אנשים. בנקודה זו כבר סיימתי להקיף את חצי האי סנייפלסנס בקצה הסלול הכי מערבי באיסלנד. הגעתי מוקדם לקמפסייט בעיר והחזרתי לגוף שלי את המנוחה שכל כך הייתי זקוק לה.
הקמפסייט היה גם הוא שוקק חיים מלא בתיירים וכמובן משפחות איסלנדיות בוואנים. שם הכרתי בחור צעיר אמריקאי, אחד כזה מיני רבים שתופס טרמפים ומטפס הרים מושבע. סיפר לי שיום לפני עלה על ההר המושלג שהקפתי ובפיסגה הצטלם בעירום.
התחלתי יום חדש באווירה מצוינת ובמזג אוויר חם שמשי ונטול רוחות. נהנתי לרכב על קו החוף ברצועה המערבית לכיוון ערי החוף. בחצי הדרך הגעתי לעיירה נוספת. לפניה נדהמתי לגלות מפלי מים מרשימים וברקע הרים קרחוניים מרחוק(בתמונה). בעיירה התפנקתי בארוחת צהריים טובה לשם שינוי שכללה גם Hot Dog, נקניקיה בלחמניה, זה האוכל האיסלנדי הפופלרי. לא התרשמתי מתפריט האוכל האיסלנדי. אוכל שעיקרו זול, מיידי ולא בריאותי.
לבסוף עברו להם 65 קילומטרים עד שהגעתי לעיר בה לנתי, סטיקיסהולמור שמה ואין סיכוי שאדע איך לבטות אותה.
לקחתי על עצמי בשגרה להנות בכל סוף יום רכיבה במאפין שוקולוד בבייקרי אם היה. המון סוכר אבל עשה לי טוב בנשמה.
שמי אלעד, ואני נוטה להסתנוור גם כשאין שמש במזג אוויר איסלנדי, או שאולי הסמקתי מההתרגשות ביום הרכיבה הראשון באיסלנד.
כזה אני. ג'ינג'י שלא רואה בעיניים, ביום. ובלילה החלומות משאירים אותי בעיניים פקוחות לחלום על ההתרגשות החדשה. זו שמשאירה אותי על המאזניים ובלעדיה אני לא אלעד. גם פה אולי מזל תאומים משחק תפקיד כפול, והברירה הטבעית מטשטשת.
מי ידע, אלא אני, שרוצה להשאיר את הנר הדולק במקום שטוב בו.
אותו חלום, לפני שנה בדיוק עלה בלוטו המחשבות. הקפת איסלנד באופניים.
לא הכרתי, לא שמעתי. רק חשבתי איסנלד - קר - קרח - קיפאון.
רק ידעתי שאני בטוח אקח את החלום ויהפוך אותו למציאות, הרי הכדור כבר אצלי!
ההתרגשות הנחתה את יד ימני, להוזיז את העכבר במחשב ולקנות כרטיס טיסה. יופי מה עכשיו?
חשבתי לעצמי שצריך זוג אופניים חזקות שיעמדו באתגר. אמנם השקלים היחידים שהיו לי הספיקו רק לכסות מחייה בסיסית בטיול. מפה לשם מצאתי את עצמי לוקח את אופני הכביש הישנות שלי ומשדרג אותם למשימה.
רכשתי סבל מיוחד לאופני כביש, תרמילי צד גדולים, תיק לכידון, תיק גב וציוד לטיולים. בנחת רוח השמשתי את אופני הספיישליזד שלי(בתמונה) לחיית טורינג. בימים הראשונים במסע התברר לי שהחיה גוססת, אבל לא רציתי לפגוע בה כדי שלא אלך ברגל.
נחזור לארץ. לא חששתי יתר על המידה לגבי האופניים, או שאולי לא ידעתי למה לצפות.
טיול ראשון לחו״ל עם האופניים, ועוד למדינה שהשם שלה מורכב מהמילים ״אי״ - ״קרח״.
לאחר בריף קצר באינטרנט אודות איסלנד, התברר לי שהמקומיים הראשונים לאותם ימים, בחרו את השם כי רצו להתבודד ולא רצו שיפרעו להם מגלי ארצות. ישנם אזורים יותר קרים בגלובס.
היה חסר לי רק מעיל טוב. קניתי מעיל מחמם אבל כמה מחמם מעיל צריך להיות, את זה כנראה לא לקחתי בחשבון.
במשך חודשיים התכוננתי למסע, ואפילו קניתי את מפת האי בגודל של שטיח וסימנתי מקומות שאני רוצה להיות בהם. והנה הגיע היום בו עליתי לטיסה עם האופניים שלי מהבית, והכבודה. טיסה אל תוך האוקיינוס האטלנטי, ולפתע התגלתה לה יבשה במראה אפוקליפטי. בנחיתה קיבלתי את האופניים והציוד ויצאתי מהטרמינל לקחת את האוטובוס לעיר הבירה רייקיאוויק. עוד לא הספקתי להוציא את הראש, וכבר רוח קרה ועזה הקפיאה לי את האוזניים. התחלתי להסס קצת ולתהות מה אני לכל הרוחות עושה פה. ולפתע פגשתי שתי בחורות לבושות ספנדקס חורפי מתוקתק, כל אחת הרכיבה לעצמה את האופניים מחוץ לשדה התעופה. עזרתי להן לנפח את הגלגלים, והאמת שגם האגו שלי התנפח והחזרתי לי את הבטיחון והאמונה לקראת המסע.
