בחזרה לדרכים - קירג'יסטן

אנרגיה אגורה אילצה אותי לפרוס את המפה בשעה שהייתי חולה וכחוש.
במבט תמים רציתי לחצות לצדו השני של מחוז ההרים המושלג הדרומית לבישקק.
הדרך היחידה לעשותה הייתה לרכב במעבר הרים בגובה 3800 מטרים שספק היה תנאי הדרך שבו.
לאחר התאוששות של שבוע עצור, יצאתי לדרכי במטרה לצלוח את האתגר. ביום הראשון תמימות מהולה בפחד הציפה אותי כל הדרך לנקודה בה עצרתי קרוב להתחלת הטיפוס. פארמסי גסט האוס האיר לי פנים סמוך לכפר קגטי. הייתי היחיד בחדר המעונות. נטענתי באנרגיות מחודשות בפינת הזולה המפנקת שהייתה ממול ללול התרנגולות. שם הכרתי את ראין הפנסיונר מגרמניה שהעצים אותי בביטחון עצמי. התחלתי את הטיפוס על גבי דרך סלולה, האוויר נדם, תנועת המכוניות חדלה מסביב, ורק רועי צאן העבירו את עדרם בכיוון הנגדי.
הטיפוס מגובה 1000 מטרים נמשך עד לגובה 1800 שם התראתי עם משפחות קירגזיות שפתחו פיקניק על שפת מפל מים. מאותה נקודה הדרך נעשתה תלולה יותר והטיפוס כלל חציית אבנים גדולות בדרך צרה. רק רועי צאן יכלו לעבור בדרך זו בקלילות יתרה, רוכבים על גבי סוסיהם, ואני מפעם לפעם מנסה לפלס את דרכי בין המולת הפרות והעזים שחסמו את הדרך מעלה. החלפת כמה מילים ברוסית לשלום עם רועי הצאן, והמשכתי לפדל בפיסות הדרך שאיפשרו ובעיקר לדחוף את האופניים בפסיעות אטיות ובנשימות כבדות. הגעתי לגובה 2500 מטרים שם מצאתי פינה מושלמת על שפת הנהר להקים את האוהל ללילה. מיי הנהר זרמו בעוצמתיות מצדו השני של מעבר ההרים. זה שנצפה ביום למחרת רק כאשר התקרבתי אליו דיי לגובה 3500 מטרים. נשארו עוד 300 מטרים בהם דחפתי את אופניי בשארית הכוחות. מעבר ההרים היה צר ומצדו השני נגלה אלי פאר העוצמה של פסגות ההרים המושלגות ומרחב העמק. המחזה היה מדהים ובו בזמן מפחיד ומאיים כאשר הבחנתי בירידה שהובילה אל הכביש מטה. קבוצת עזים עשתה את דרכה לכיווני כך שהייתי חייב להמתין במעבר, וניצלתי את ההזדמנות לאכילת סנדוויץ זריז. התנועה נפתחה והשעה המאוחרת אילצה אותי לחשוב בהגיון ולהתחיל בנסיון לרדת לאט ובזהירות. בלי מחשבות מתגוננות, הרמתי את האופניים במעברים צרים תוך כדי אבנים מתגלגלות תחתי. כאשר התהום הייתה משמאלי, עברתי לדחוף את האופניים מצדם הימני על מנת שהאופניים לא יפילו אותי מטה. הדרך הייתה ללא מוצא ברור היכן מובילה, ובשונה מהסוסים שעלו מעלה ללא התחשבות בתוואי המעבר, אני התמקדתי בקפדנות לאן הדרך מובילה בנכוחות ה GPS. משכבר הגעתי לאדמה יציבה, פידלתי במורד הדרך בנסיון להתחמק ממחשולי האבנים. אלה שנסיון אחד הוביל לסנייק בייט בפנימית. התארגנות מהירה כדי לצאת מן העמק לפני החשיכה ושוב פנצ'ר באותו גלגל. נשארתי באותו המקום לפתוח אוהל על שפת הנהר. בקושי שמצאתי פינה נקייה מגלגלי החיות שרבצו בכל האדמה הירוקה. הבונוס לכל היום המאתגר היה לישון במינוס של שתי מעלות. למחרת בבוקר אחרי שהמתנתי ברעד לקרן השמש המאחרת, הגיחו לאוהלי שני אנשים וילד רכובים על שני סוסים. בירכנו אחד את השני וצילמתי אותם בפילם שחור לבן. המשך היום היה מהנה ורכבתי בגאווה עם תוואי הנהר בעמק הירוק והשומם. רק רועי צאן, בתים ויורטות פזורות על ההרים ניתן היה לראות. כשהגעתי לכפר קטן, אנשי המקום והתלמידים בלבוש הרשמי של בית הספר בירכו אותי.
כשהדרך השתדרגה לאספלט, רוח פנים חזקה הדפה אותי כל הזמן בו ספרתי את הקילומטרים האחרונים להגיע לעיר קוצקור. החיוך על פני חזר כאשר פגשתי זוג מטיילים ישראלים יושבים לבדם בחדר האורחים הצנום של ההוסטל הראשון בו נכנסתי. חברותה טובה העבירה לנו יחדיו את הערב בסיפורים וחוויות. לאחר יום רכיבה קצר הגעתי ליעד המבוקש, אגם איזיקול. האגם האלפיני השני בגודלו בעולם השוכן בגובה 1600 מטרים. רחצה של 5 דקות תחת השמש הספיקה לאותת לי לצאת. הגעתי ליום האחרון בו ארחו את פסטיבל הנוודים הדו שנתי בו מציגים המקומיים את תרבות המקום ע"י משחקים עממים בשיתוף עם בעלי החיים לצידם הם חיים.
הפסדתי מלראות את המשחקים ונשארתי רק עם המולת התיירים בעיירה צופולן אטה. הקפתי את האגם לא לפני שהספקתי לישון ללילה אחד על שפת החוף, במזג האוויר גשום וסופת ברקים טעונה.
פעימות הלב הסתנכרנו בדואליות עם הבזקי הברקים. שלושה שבועות חלפו משנפרדתי מחברי הספרדים. דרכינו נפגשו שוב בעיר קרקול. העיר המרכזית בה יוצאים המטיילים לטרקים בהרים. מזג האוויר החורפי קירקע אותנו והשאיר לנו לבלות זמן ביחד ולאכול היטב במסעדות המקומיות. יצאנו לרכיבה עם תום ענני הגשם. קלילות ליצנית הולידה אותנו בדהירה החוצה מהמולת העיר אל נתיב ההרים העולה לגובה 2000 מטרים, בדרך שנפרסה בין עמקים ירוקים לבין פסגות נרחבות בכיסוי לבן מהודק. רכבנו עם זוג רוכבים נוסף מקנדה שפגשנו עוד קודם לכן במהלך הטיול. חיות השדה שוטטו להן בנחת באדמה האורנגית, אפשר היה לדמיין את ראשו של העז מוטמע כחתיכת פאזל מבין 2500 החלקים היוצרים תמונת נוף אומוגנית מירוק בבמה המרכזית עד ללבן בהרים המושלגים שמסביב.
כל הנחת הזו התפזרה לתבערה גועשת כאשר לוח הזמנים שלנו להגעה לגבול קזחסטן, הצטמצם. עלינו היה לגמוע מרחק של 25 קילומטרים בזמן של שעתיים ורבע ממהרות מן הרגיל, כאשר התחלנו להתרכז בפידול מהיר ועצבני. כל זה בנסיון להספיק להגיע לנקודת הגבול שהייתה צפויה להיסגר בשעה שש בערב בדיוק. עדיפות עליונה הייתה להצליח לצאת מהמדינה ביום האחרון של פקיעת הויזה ולא להסתבך עם רשויות אטומות. המחשבה הראשונה לראות את מעבר הגבול ממרחק כמה קילומטרים העלתה בי הרגשת ניצחון. ואז הרגע בו אני שומע את המילה ניאט אלקטרוני ויזה בדלפק המעבר, אחרי שכל חבריי כבר קיבלו חותמת יציאה מקירגיסטן, אני נלקח למשרד הבוס. גיחחתי במבט אחרון לפארן ופאו ששוב נפלתי ברשת הקירגיזית, ואז הצחוק עבר לתחינה מאוישת ובוגדנית אל עבר השוטר שרשם את דו"ח האירוע בנחת שלווה כחייה בטבע. אין מעבר בשבילי לקזחסטן, בידעיה שמעבר הגבול קרקרה המרוחק שצפונית לקרקול לא מעבדים מעברים עם ויזה אלקטרונית. הצעת שוחד ושיכנועים בשפת הסמנים לרוסית המוקלטת מפי השוטר, לא הועילו. לאחר ייאוש כאשר נפרדתי שוב מחבריי הספרדים, שברתי את הקסדה על מדרגות המשרד שליד, ברצון לחלץ אנרגיות לא מדופלמות. נשארתי עם כובע על הראש בלבד, יום אחרון בויזה הקירגיזית, ומרחק של כ 400 קילומטרים מבישקק, אל מעבר הגבול המרכזי. רכבתי חזרה בכביש המפלס את את הקרקע הירוקה והנרחבת מסביב. קרקעות שמבחינות את האופק השטוח בקזחסטן. קרני השקיעה פלשו לכל משקע ומשקע במפלס גלילי. כל פאר הטבע נאדף למבט מסוגר. האוויר היה קריר והלילה ירד. הגורל שלח אליי טנדר עמוס ברהיטים. העמסתי את האופניים והנהג הקפיץ אותי חזרה להוסטל בקרקול. יום למחרת הגעתי לבישקק בשעת ערב אחרי נסיעה מתישה במכונית צפופה. חזרתי להוסטל שאירח אותי בשנית. בבוקר שלמחרת יצאתי אל עבר מעבר הגבול ללא ספקות שמשהו נוסף יקרה. עמדתי בתור לשוטר הגבול וכבר הרחתי את קזחסטן מעבר לפינה, אלא שאז שוב נלקחתי עלידי שוטר הגבול והתבשר לי שאיני יכול לצאת מקירגיסטן כעת כי אין לי ויזה בתוקף. לא הסתפקתי בתשובה הזו ונמהרתי בעצבנות למעבר גבול אחר במרחק 30 ק"מ מהראשון. קיבל אותי שוטר שסוף סף דבר אנגלית והבין את המקרה, אך לא הייתה לא ברירה אחרת אלא לשלוח אותי חזרה לבישקק למשרד הויזות. בייאוש כבד שלפתי סיגירה וחזרתי חזרה לכביש המוביל לבישקק. שם תפסתי טרמפ עם נהג מקומי שלקח אותי אל בית משפחתו בבישקק. זו הייתה לפעם הראשונה בה חוויתי הכנסת אורחים בקירגיסטן, ומאוד נהנתי מכך. בהמשך הערב פגשתי את טיילור ודטי, הזוג שטיילתי איתם בטג'יקיסטן למספר ימים. הפתעתי אותם בנכוחות שלי במסעדה יוקרתית שבה הם ישבו. יצאנו משם אחרי לא הרבה זמן כאשר המוזיקה נעשתה פופית וכל המבוגרות רקדו. ישבנו על בירה בפאב במרכז העיר. נעשה מאוחר והתחלתי ברכיבה עם כל הציוד על האופניים על עבר ההוסטל הקבוע שלי. חשתי שהכידון בורח לי לכל מקום וחשבתי שזה בגלל הראש הכבד, אך הבנתי במהרה שזה פנצ'ר בגלגל הקדמי. לא הייתה ברירה אלא להצטרף לטיילור ודטי במקום בו הם הקימו אוהל בפארק שליד פסי הרכבת. בימים האלה בבישקק המתנתי לקבלת ויזה יציאה במשרד הויזות. לא לפני ששלמתי דו"ח במשטרה וטירטורים ממשרד למשרד כדי לארגן את כל המסכמים הבירוקרטיים לקבלת הויזה. התכופפתי בפניהם רק כדי להמשיך בטיול ולצאת מקירגיסטן, בהקדם האפשרי. עם קבלת
הויזה רכבתי למעבר הגבול, ובשעה טובה ומשמחת עברתי לצד השני ללא בעיות. לקחתי הסעה לבירת קזחסטן, אלמטי. שם חיכתה לי הודעה בטלפון מפארן ופאו על כך שהם הגיעו באותו היום לאלמטי לאחר ימי הרכיבה בקזחסטן דרך גראנד הקניון צארין. נפגשנו כל הקבוצה, אני, הפארנים וצמד הקנדיים בגסט האוש שבפאתי העיר.