אלמטי. עיר התענוגות בשממה הקאזחית, נגלתה אלינו כפאר החיים של העשירון העליון. קניונים מפוארים, בתי מלון גדולים, מסעדות פאר, רכבת תחתית, אוטובסיי טרולי חשמליים ומכוניות יוקרה. כל אלה לצד מכוניות הלאדה הישנות.
על פי התוכנית המקורית לא הייתי אמור כלל לעצור באלמטי. פארן ופאו הגיעו לכאן בשביל להעלות על הטיסה שתיקח אותם לניו דאלי. העיקוף שעשיתי כל הדרך מבישקק הסתבר שלא היה לחינם. דומיניק ווינסנט, צמד הרוכבים הקנדיים, תכננו את המשך המסלול בדומה לתוכנית שלי לסין. קבענו שאחבור אליהם ונירכב ביחד. לאחר בילויים ומנוחה בת ארבעה ימים, יצאנו לדרך לכיוון התחנה המרכזית במטרה לתפוס אוטובוס שיקרב אותנו לגבול על מנת שלא לרכב בכביש המהיר. נסיונות לשכנע את הנהג למחיר הוגן לא עמדו בפרק ונאלצנו לצאת לדרך. התחקחנו עם התנועה על גבי הכבישים המוסרבלים. נסיון של לעצור משאית תוך כדי רכיבה, הצליח. דומיניק נכנס למכולה האחורית כדי לאפשר לי ולוינסנט לשבת בנינוח עם הנהג הקזחי מלפנים. הנהג הוריד אותנו בסריוזק. 170 ק"מ צפון מערב הרחק מהכביש הסואן. הגענו לבית ספר שם ניסינו לשכנע איש אחד עקשן לשים את האוהלים על שפת הדשא. החיוך על פניו של דומיניק לא תרם לדעתו של הזקן להתרכך, והלכנו משם בשעת ערב למקום על ראש ההר שהשקיף על העיר. ביום הרכיבה המלא הראשון נכנסנו לכביש השקט המוביל לפארק השמור. היה חם ויבש אבל הנוף היה מיוחד במראות של ערבות מרוחקות. בסוף היום לפני שהמפה הראתה על טיפוס שעתיד לבוא, עצרנו בפניה שהובילה אל אגם קטן. הלכנו סביבו וגילנו פיסת אדמה בראש הגבעה. זהינו בית במרחק קרוב וכמה סוסים שנחו בטבע. ניצלתי את המנוחה לשעת צילומים במצלמה האנלוגית. העמדתי את החצובה וצילמתי את הסוסים על רקע ההרים והאגם. ובנוסף הפלשתי על דומיניק ווינסנט בתאורה מלאכותית שתנציח את אווירת השקיעה על שפת האגם. התעוררנו בבוקר למזג האוויר גשום ושמים קודרים. חילצתי מים שהתאספו ברצפת האוהל והתארגנתי בציוד חם להתחלת רכיבה. בזמן הטיפוס השמים נפתחו וקרני השמש הפצירו. אחרי זמן קצר עצרנו בצד הדרך לבית קפה קטן. הריח היה כל כך חזק שלא יכלנו לחשוב על אוכל והזמנו רק קפה שחור אינסטנט. האנרגיה השתחררה בהמשך הטיפוס ולא חוויתי קושי מיוחד. מעבר לצדו השני של רצועת ההרים, ירדנו כל הדרך בירידה ממושכת אל הערבה הפרוסה שנראתה אין סופית. המחזה היה מדהים מלמעלה. כביש אספלט מיושר פילח את השממה לשניים. בצידה השמאלית, רצועת הרים מושלגת שנפרסה לאורך הדרך. התמלאתי סיפוק מהנוף הבלתי מוגבל. התפצלנו לאורך הכביש כל אחד בקצב שלו. אני השתרכתי מאחור וצלמתי את הסוסים על רקע סופת הברקים שהתקרבה לעברנו. התעוררתי מהחלימה. החלתי לדהור קדימה ובעזרת כוחה של הרוח רכבתי במהירות מתפרצת עד שראיתי את דומיניק בתוך השטח משמאלי. מחפש מקלט מפני סופת הברד שהגיעה אלינו במהירות. עשינו פניה אחורנית היישר לעבר הסופה כדי להגיע לבית שהיה במרחק. בקושי יכולנו ללכת נגד הרוח ותוך כדי מטר הברד שהצליף את פנינו. כאשר הגענו אל הבית סחוטים במים, קיבל אותנו איש שהזמין אותנו בריצה אל פתח הבית. דלת רעועה מעץ נפתחה ומאחוריה מספר אנשים ואישה אחת שהזמינו אותנו בחיוך ובצחוק. האישה הגישה לנו מרק וצלחת עם תבשיל אורז. זו לא הייתה משפחה רגילה. אלא לפי מה שהצלחנו להבין כמקום עבודה מטעם הצבא למחקר של בעלי חיים. אני ישנתי בחדר אחד עם שאר אנשי המקום. שישה אנשים זה לצד זה על גבי מזרונים שהיו כבר פרוסים. חבריי ישנו על הספא של פינת האוכל. השמש הפצירה וחיממה את הסביבה המדברית. שלוחת ההרים המושלגת טענה לאורכה עננים מלוכדים. רכבנו על הכביש היחיד שחתך לאורכו של המדבר. כשיצאנו משטח הפארק, הכביש החל להתעקל ימינה ושמאלה בתוך תוואי ההרים, וביציאה מהם שוב נכנסו לתוך שממה מדברית שקו האופק נצפה למרחק רב. חיפשנו מקום לישון בתוך שטח תירס. כביש הגישה לשטח החקלאי היה נראה לנו המקום היחידי לקמפינג. לפתע הגיח ג'יפ מהשביל. הנהג היה בעל השטח וקיבלנו ממנו הזמנה לבית מלאכתו לטעום מהקומפוט מישמשים של אימו ולישון בחדר הבית. כמובן שקפצנו על ההזמנה והובלנו על גבי דרך בוצית למקום שקט ומבודד, בו שכן הבית לצד המפעל. לאחר ההתרשמות מהסיור במפעל התירס, ניצלתי את שעת השקיעה לסדרת צילומים עם המצלמה הטכנית. צילמתי את הבית מבפנים ומבחוץ וסדרת צילומים של כלים לא שמישים שהצטלמו יפה על רקע גוון הדימדומים. נשארנו בבית לבדנו עם איש מבוגר ושתקן שהיה השומר של המקום. יום למחרת יצאנו לרכיבה בשעה מוקדמת במטרה לחצות את הגבול לסין שהיה במרחק 46 קילומטרים מאיתנו. כשהגענו לעיר הראשונה לחפש מים לדרך, אנשי המקום התאספו סביבנו וביקשו להצטלם. קיבלתי שטר של 400 טנגה מאיש נדיב וקניתי בו מים מינרלים ובננות. הערכתי את נדיבותם של התושבים באזור שנתנו לנו גלידות וצידה לדרך. כשהתקרבנו לגבול קורגוס, כמה נהגי משאיות סימנו לנו עם הידיים שאין מעבר. במעבר בצד הקאזחי גילנו שהשער סגור ואין תנועה. שוטר הגבול ניגש לעברנו וללא הסברים מעמיקים אמר לנו שהגבול סגור ושלח אותנו 200 ק"מ למעבר גבול אחר שספק שהיה פתוח. כמה קולות מתושבים הנחו אותנו לגשת למעבר חדש שנבנה על גישה מכביש מהיר. עלינו על האוטמוספירה והיינו היחידים שנמצאים על הכביש. כמה כלי רכב חזרו נגד הכיוון מהכביש שרכבנו והיינו בחששות גם על המעבר הלא ידוע הזה.
חלפנו על פני עובדי דרך ופועלים שמיתקנו ציוד חדש למעבר הגבול. ללא התראה מהם הבנו שאנו בדרך הנכונה. בהגעה למעבר עצמו נודע לנו אחרת. המעבר יפתח רק בתחילת החודש הבא.
בהרגשה ירודה חזרנו על עקבותינו לחפש מקום לישון על יד הגבול שמא תיוודא בשורה חדשה שיתנו לנו לעבור ביום שאחרי. ישנו בשדה חקלאי במשך לילה רועש מצופרים ואיתותים ממרכז המכס האיתני. בבוקר שלמחרת וינסנט יצא לבדוק את מצב המעבר בגבול, אך חזר עם אותה הבשורה. לא הייתה ברירה והחלטנו לרכב למעבר הגבול המרוחק. גמענו מרחק של 50 ק"מ על גבי כביש מהיר ללא תנועת רכבים. ניסנו לתפוס טרמפ ממשאיות שחלפו לעיתים בודדות. וינסנט הצליח לעצור משאית עם שני מכוליות ענקיות. עלינו על המשאית שלקחה אותנו 50 של ק"מ קדימה. הגענו לעיר בה הנהג הוריד אותנו והמשכנו איתו למסעדת פועלים לאכול לחמן, כידוע מהמטבח הבוכרי. השמש הייתה חזקה והחלטנו לנסות לתפוס טרמפ עד לגבול עצמו. משאית קטנה לקחה אותנו לעוד 50 ק"מ. בנקודה זו התחלנו לרכב לכיוון הגבול שהיה מרוחק ב 50 ק"מ אחרונים. מאחור הגיחו שלוש משאיות שנסעו זה אחר זה. לא היססנו לעצור אותם ולבקש טרמפ. הנהגים היו בדרכם לגבול והסכימו לקחת אותנו. נסיעה קצרה במשאית סקניה גדולה, נתנה לי ההרגשה של מלך הכביש. בהגעה למעבר הגבול על גבי האופניים בסוף הדרך, שוב נתנו לנו הרגשה שאנחנו לא כאלה גדולים וחשובים. המקומים עברו בגבול אך אנחנו כזרים לא יכלנו לעבור במעבר שהסתבר שפתוח רק לתושבים מקומים. אחרי שיכנועים עם שוטר הגבול הסימפטי שדיבר כמה פעמים בטלפון ושאל עלינו, הוא הנחה אותנו להגיע בחזרה למחרת בשעה שמונה בבוקר. פתחנו אוהלים במרחק כמה מאות מטרים מהגבול במאחז בתים של הרשויות. החזקנו אצבעות בירח מלא ובהסתכלות למרחבים הפתוחים שנצליח לחצות את הגבול.
אני שוכב במכולה חשוכה. נשען על קופסאות צ'יפסים . וינסנט נמצא שכוב לידי. אור קטן מאיר את פנים המטען. זה לא חלום. אנו עושים את דרכנו כעת בחזרה לאלמטי עם משאית קטנה. הדרך קופצנית. החמצן לא במיטבו. ולכן אנחנו עושים תחלופות כל שעה עגולה. ביגון כואב סורבנו להיכנס לסין בביקורת הגבולות בצד הקאזחי. התברר שבצד של הסינים, המעבר מיועד אך ורק למקומים, למרות שהצד הקאזחי היה בינלאומי. השוטרים הקאזחים נסעו בג'יפ לביקורת בגבול סין כדי לשאול אם נוכל לעבור. אך למרות כל הנסיונות, נענינו בשלילה שהמעבר לא אפשרי. כבר רואים הרבה יותר טוב והנסיעה לא כזו גרועה. הרעיון של השוטר בגבול היה לא כזה נורא. לקחת רכבת ישירות לאורומצ'י מאלמטי. זו הייתה האופציה היחידה ההגיונית. אחרת היינו צריכים להמתין שהמעבר החדש יפתח לא לפני השביעי באוקטובר, כשבוע וחצי מעיתנו. או לחלופין להגיע לגבול בצפון במרחק לא פחות משמונה מאות קילומטרים. כנראה שכבר נכתב לנו אחרת הטיול, וחוויות הדרך הצרופה בחמישה טרמפים ביומיים ורכיבה בכיוון הנגדי, אלו רק חלק מהמסע. נהג המשאית הנדיב הוריד אותנו בפאתי העיר. עשינו את דרכינו לגסט האוס בשעת ערב דרך הנתיב המהיר. כשהגענו למקום, בעלת ההוסטל בדקה לנו על התחבורה האפשרית לאורומצ'י. נמצא שאין רכבות והאוטובוס היחיד יוצא ב 7 בבוקר למחרת. אוטובוס שעובר דרך הגבול בקורגוס. שאלנו איך הדבר אפשרי אם הגבול סגור ונאמר לנו שהוא יפתח רק בחודש הבא. היינו מופתעים אבל בכל זאת החלטנו שזו האופציה היחידה לחצות לסין כרגע. עלינו על האוטובוס לילה ותיכננו לקפוץ ממנו החוצה כשנעבור את הגבול. עלינו על הכביש המהיר דרכו ניסנו לחצות את הגבול לפני יומיים. כשהגענו למעבר הגבול שמנו לב לדבר מפתיע. הבוטקה הזמני שבו עמדו שוטרי הגבול כבר לא היה במקום והשער היה איננו. המשכנו עם האוטובוס היישר לביקורת הגבולות החדש שנפתח רק זה עתה. חצינו לסין ללא בעיות מיוחדות לאחר בדיקות קפדניות.
