מצב הרוח שקע בתרדמת ללא נחמה. מצד אחד הרגשתי מחוזק מהתאוששות בגסט האוס, אבל מצד שני, העמוק יותר, הבנתי שאני בתוך ליבת טורקיה וכל הדרכים מובילות לאתגרים חדשים עבורי. אין קיצורי דרך ואין נחמה ברכיבה בטורקיה. על המפה היא נראית ליבשת שכל יום רכיבה נראה פיסת פאזל קטנה. הלוואי שהפאזל הזה היה מורכב מתמונה שיוצרת גן עדן ללא רוחות, ללא הרים, ללא שמש מייבשת. אולי יש נקודה כזו בפלנטת העולם אבל אני חייב להשלים שאני בטורקיה עם 40 קילו של אופניים. ואני יהיה חייב להתמודד עם גודל האתגר. אלו המחשבות שקרצו לי בראש באותו בוקר ואני במבט נפול ובתחושת תשישות מכל מה שעברתי עד כה, חושב רק על הדרך שמחכה לי היום, בעליות בשמש ולמרחק 100 קילומטרים של אי ודאות איפה אשן תחת השמש. האנרגיה התאזנה כאשר תנאי הדרך נראו סבילים. הרוח הייתה במפרשים ונתנה לי ביטחון בעליות המתמשכות, השמים התברכו בעננים והשמש התמתנה לחום של רק 34 מעלות בשיאה.
והכי נהנתי לרכב סוף כל סוף בטורקיה ללא תנועה צורמת של משאיות כאשר נכנסתי לאזורי כפרים. הבחנתי בשקט שאני בטבע הפתוח ולא הכרתי אותו שבועות.
עליתי למעלה העיר האמניה שחבורת הסטודנטים שבילתי איתם הזהירו אותי מפני דברים רעים שקורים שם. בהמלצתם לא נכנסתי לעיר אלה רק עקפתי אותה מהכביש שעובר בה. בכניסה הוצבו מצלמות ושלטי אזהרה. היה זה טיפוס לגובה 1300 מטר שלא בא ברגל. למעלה שרפתי אנרגיות חיוביות ומרגשות. גם לצנוח במורד ההר במהירות שיא של 70 קמ"ש וגם לדעת שאני עברתי חלק ניכר מהעליות ביום הזה ואני ממש קרוב למרכז טורקיה. אני ונהג משאית קטפנו זרעי חומוס בפיסגת ההר ולאחר מכן ירדתי לדרך הראשית שחיברה אותי לכביש שמוביל לימת המלח טוז. באם הדרך מצאתי מלונית דרכים והיה לי עונג שבת לקבל את המתנה הזו. ביום שבת רכבתי רכיבה קצרה בכיוון דרום מזרח עד שהחלתי לראות מרחוק את ימת לוז. אגם מכוסה מלח גבישי בגודל עצום. התקרבתי אליו עת עת וההתרגשות לראות אותו מקרוב כבר הציפה בי. הכביש עיקף את הימה וממרחק קצר המראה היה עוצר נשימה וממגנט. משטח מלח מבריק כאילו היה זה נראה אגם קרח קפוא. הגעתי לאזור בו התיירים מגיעים, ונהדמתי לגלות שאכן ניתן ללכת על הימה. נכנסתי עם האופניים בהתרגשות ילדותית ורכבתי פנימה לאזור מרחוק מאנשים כדי שאוכל לצלם את השממה. הרגשתי שאני בסאלר בבוליבה רק נזכרתי שאני תקוע עם האופניים בטורקיה. אכן לפעמים האופניים יכולות להיות מתרד בטיול. צריך לפעמים זמן לעצמך. אבל בימת הקרח הערכתי אותם שהן לצידי. האדמה בחלקה הפנימי של הימה נעשתה יותר גבישית והמלח החל להינתק מהאדמה ולהיתפס באופניים ובנעליים שלי. שעה שלמה שבסופה רמת ההתרגשות ירדה ונאלצתי לרכב לעיר הקרובה לחפש מקום לישון בו. הגעתי לעיר במרחק 15 קילומטרים משם וישנתי שני לילות במוטל במרכז העיר. הרגשתי חלש והגוף החל לאותת שאני צריך מנוחה. כתוצאה מכך הרגשתי חולשה בכל הגוף, חום וכאב ראש מסבי. גם הבטן לא הייתה יציבה וניצלתי את היום השני למנוחה טוטלית במיטה ללא שמש וללא לחץ.
נזכרתי שאני לא מכונה ואין סוס או מנוע שיסחוב 40 קילו כל יום בשמש שלפעמים עולה על 45 מעלות. דוקא ביום המנוחה חגגו ברונדלים חבורות של אנשים שנהגו במכוניות בתרועות ובצפירות. מנופנפים בידייהם ובדגלים. צוהלים ומברכים את חבירהם שמתגייס לצבא טוריקה. לי היה זה נראה פרימטיבי כל הרעש והצילצולים האלו שנערכו בשדרה הראשית. נגמרו להן ימי המנוחה והיה צריך לצאת לרכיבה להגיע לעיר אקסאריי שמהווה את הנקודה הכי דרומית שאגיע אליה בטורקיה. בחצי כוח ובגוף שטרם התאושש באופן מלא, החלתי לרכב בכביש המהיר ללא פניות וללא עליות. היה צפוי יום קל אבל הדרך הייתה ישרה בלבד ואני תקוע בסינגל הקו הלבן של השוליים. בשלב מסוים ירדתי מהיסנגל הלבן לאכול בננה שתחזק אותי. מקרר את עצמי תחת הצל של עמוד דרך והבחנתי איש זקן מתקרב אלי מהשדה. הזקן נרגש לראותי ונישק אותי לחי ימין, לחי שמאל ולא הרפה את ידי בלחיצת היד הנצחית. הענקתי לו בננה והוא היה נרגש. עדיין באחיזת ידיים הזקן כפה עלי בהדדיות ללכת לשדה שלו. נפעמתי לראות שהוא מגדל מלונים בשדה מרשים וגדול יחסית והכי קרץ לי הואל המאולתר באמצע השדה שהיה לביתו. הזקן הושיב אותי על כיסא - גיגית והוא התיישב על האדמה שלו, מתחיל לחתוך מלון ענק שקטף מהיבול ובאדיבות שאין כדוגמתה התחיל להאכיל אותי והוא ואני אכלנו יחדיו את המלון פלחים פלחים, שביניהם אנו שואלים ומסתקרנים אחד על השני. ישבתי איתו חצי שעה תחת השמש ולא האמנתי שהוא שורד בתנאים האלו. החיוך הכובש שלו קסם בי והצית בי את האושר לפגוש אנשים מהסוג הזה במסע. זכיתי להכיר את הזקן וכשנפרדנו בנישוקי חיבוקים הוא הביא לי מלון שלם ושם לי בתיק האופניים. אני הענקתי לו כמה מצרכים ביניהם ביצה קשה, אבל היה זה מעבר לנתינה החומרית. בהמשך הדרך הישרה לא ציפתי שוב לקבל יחס אוהד שכזה בתחנת הדלק בצד הכביש. עצרתי לרגיעה לאכול את הארוחה הקבועה ושאלתי אם אפשר לשבת בפינה המוצלת. לא רק שנענתי בחיוב רחב אלה גם הדלקן החל לי תה וגם צלחת ענבים מפנקת ישר לשולחן. סיכמתי את היום בחיוך רחב כאשר הגעתי למלונית בשדרה הראשית בעיר אקסאריי וגם שם הציעו לי בנדיבות תה שחור בסלון העישון.
היום הגדול הגיע. ניתבתי את דרכי בטורקיה בדיוק למקום שכיוונתי להגיע היום. קאפאדוקיה שמחוז נבשיר. זהו עמק ענק עם קניוני הרים ומרכז הענין הם אלה גבעות בצורת פטריה שבוקעות מן האדמה אחד על יד השני וחצובים בהם צורות מעניינות וייחודיות לאזור. בנוסף האזור מוקף בעשרות כדורים פורחים בעלייתה של השמש והמחזה מופלא. קאפאדוקיה זה אוצר טבע ייחודי שמגיעים לראותו תיירים מכל העולם למרות שאין הרבה תיירים בטורקיה באזורים פחות מעניינים בכאלה שאני נאלץ לעבור. ההתרגשות כבר להגיע למקום האיצה בי וויתרתי על עוד יום מנוחה שהרגשתי שהגוף שלי מבקש. וכך עם כאבי בטן קלים וצינון מעצבן, יצאתי לדרך במטרה להגיע מוקדם ולקחת יומיים מנוחה. ידעתי שהדרך מלווה בעליות אבל לא הייתי נרגש מהן יתר על המידה. הדרך התחילה בעלייה גדולה והרכיבה זרמה בקלילות, אלה שאז במעלה הגבעה, דגלי טורקיה לא בישרו על רוח טובה. ואלה נשבו לכיוון הר חאסן הגדול והבולט. כאילו באמת יש לו אישיות שרואים אותו מכל זוית. קלטתי שאני מאיט קצב למהירות של 10 קמ"ש בשעה והדרך התקדמה בכבדות ובאיטיות אודות לרוח הרעה. אם לא היו תנועת המשאיות מאחורי בנתיב שללא השוליים הראויים, אולי אז חוקי המשחק היו משתנים והייתי יכול להתמודד עם הרוח פנים מול פנים. נשפתי אוויר ונרגזתי על המצב. מעצבן היה לחשוב שגארום - קאפדוקיה נמצאת במרחק 80 קילומטרים ממני ולהגיע אליה היה נראה במרחק 8 שעות רכיבה. הקצב נשאר תקוע אך בבת אחת השתחרר והרוח נרגעה לאחר חצי דרך. החצי השני היה יותר קליל ואכלתי ארוחת סנדוויץ בפארק בעיר נושיר. הכל היה נראה אופטימי חוץ מגירגור חזק בבטן ובשורות לא טובות ממנה. חיפשתי שירותים אורבניים באופן נחוש וחסר רחמים. תחנת דלק הצילה לי את ה***. ולאחר טיול מרגיע בסופר מרקט לרגיעת המצב, חזרתי לעינינים והמשכתי 10 קילומטרים אחרונים לגארום. עלייה שלאחריה משום מקום נפתח לו תסריט נופי חדש ומולי קניון ענק של אוצרות טבע. נפעמתי מהשינוי הקיצוני הזה באווירה וכאילו היה נראה שאני נמצא במקום אחר בכדור הארץ. באמת המקום נראה כמו מושבה לחיזרים. הגעתי לקמפינג קסום בפאתי העיר על הגבעה והנוף היה מתנה אחרי היום הטעון. הכרתי מקומיים נפלאים ויצא לנו לדבר לא מעט על החיים.
והכי נהנתי לרכב סוף כל סוף בטורקיה ללא תנועה צורמת של משאיות כאשר נכנסתי לאזורי כפרים. הבחנתי בשקט שאני בטבע הפתוח ולא הכרתי אותו שבועות.
עליתי למעלה העיר האמניה שחבורת הסטודנטים שבילתי איתם הזהירו אותי מפני דברים רעים שקורים שם. בהמלצתם לא נכנסתי לעיר אלה רק עקפתי אותה מהכביש שעובר בה. בכניסה הוצבו מצלמות ושלטי אזהרה. היה זה טיפוס לגובה 1300 מטר שלא בא ברגל. למעלה שרפתי אנרגיות חיוביות ומרגשות. גם לצנוח במורד ההר במהירות שיא של 70 קמ"ש וגם לדעת שאני עברתי חלק ניכר מהעליות ביום הזה ואני ממש קרוב למרכז טורקיה. אני ונהג משאית קטפנו זרעי חומוס בפיסגת ההר ולאחר מכן ירדתי לדרך הראשית שחיברה אותי לכביש שמוביל לימת המלח טוז. באם הדרך מצאתי מלונית דרכים והיה לי עונג שבת לקבל את המתנה הזו. ביום שבת רכבתי רכיבה קצרה בכיוון דרום מזרח עד שהחלתי לראות מרחוק את ימת לוז. אגם מכוסה מלח גבישי בגודל עצום. התקרבתי אליו עת עת וההתרגשות לראות אותו מקרוב כבר הציפה בי. הכביש עיקף את הימה וממרחק קצר המראה היה עוצר נשימה וממגנט. משטח מלח מבריק כאילו היה זה נראה אגם קרח קפוא. הגעתי לאזור בו התיירים מגיעים, ונהדמתי לגלות שאכן ניתן ללכת על הימה. נכנסתי עם האופניים בהתרגשות ילדותית ורכבתי פנימה לאזור מרחוק מאנשים כדי שאוכל לצלם את השממה. הרגשתי שאני בסאלר בבוליבה רק נזכרתי שאני תקוע עם האופניים בטורקיה. אכן לפעמים האופניים יכולות להיות מתרד בטיול. צריך לפעמים זמן לעצמך. אבל בימת הקרח הערכתי אותם שהן לצידי. האדמה בחלקה הפנימי של הימה נעשתה יותר גבישית והמלח החל להינתק מהאדמה ולהיתפס באופניים ובנעליים שלי. שעה שלמה שבסופה רמת ההתרגשות ירדה ונאלצתי לרכב לעיר הקרובה לחפש מקום לישון בו. הגעתי לעיר במרחק 15 קילומטרים משם וישנתי שני לילות במוטל במרכז העיר. הרגשתי חלש והגוף החל לאותת שאני צריך מנוחה. כתוצאה מכך הרגשתי חולשה בכל הגוף, חום וכאב ראש מסבי. גם הבטן לא הייתה יציבה וניצלתי את היום השני למנוחה טוטלית במיטה ללא שמש וללא לחץ.
נזכרתי שאני לא מכונה ואין סוס או מנוע שיסחוב 40 קילו כל יום בשמש שלפעמים עולה על 45 מעלות. דוקא ביום המנוחה חגגו ברונדלים חבורות של אנשים שנהגו במכוניות בתרועות ובצפירות. מנופנפים בידייהם ובדגלים. צוהלים ומברכים את חבירהם שמתגייס לצבא טוריקה. לי היה זה נראה פרימטיבי כל הרעש והצילצולים האלו שנערכו בשדרה הראשית. נגמרו להן ימי המנוחה והיה צריך לצאת לרכיבה להגיע לעיר אקסאריי שמהווה את הנקודה הכי דרומית שאגיע אליה בטורקיה. בחצי כוח ובגוף שטרם התאושש באופן מלא, החלתי לרכב בכביש המהיר ללא פניות וללא עליות. היה צפוי יום קל אבל הדרך הייתה ישרה בלבד ואני תקוע בסינגל הקו הלבן של השוליים. בשלב מסוים ירדתי מהיסנגל הלבן לאכול בננה שתחזק אותי. מקרר את עצמי תחת הצל של עמוד דרך והבחנתי איש זקן מתקרב אלי מהשדה. הזקן נרגש לראותי ונישק אותי לחי ימין, לחי שמאל ולא הרפה את ידי בלחיצת היד הנצחית. הענקתי לו בננה והוא היה נרגש. עדיין באחיזת ידיים הזקן כפה עלי בהדדיות ללכת לשדה שלו. נפעמתי לראות שהוא מגדל מלונים בשדה מרשים וגדול יחסית והכי קרץ לי הואל המאולתר באמצע השדה שהיה לביתו. הזקן הושיב אותי על כיסא - גיגית והוא התיישב על האדמה שלו, מתחיל לחתוך מלון ענק שקטף מהיבול ובאדיבות שאין כדוגמתה התחיל להאכיל אותי והוא ואני אכלנו יחדיו את המלון פלחים פלחים, שביניהם אנו שואלים ומסתקרנים אחד על השני. ישבתי איתו חצי שעה תחת השמש ולא האמנתי שהוא שורד בתנאים האלו. החיוך הכובש שלו קסם בי והצית בי את האושר לפגוש אנשים מהסוג הזה במסע. זכיתי להכיר את הזקן וכשנפרדנו בנישוקי חיבוקים הוא הביא לי מלון שלם ושם לי בתיק האופניים. אני הענקתי לו כמה מצרכים ביניהם ביצה קשה, אבל היה זה מעבר לנתינה החומרית. בהמשך הדרך הישרה לא ציפתי שוב לקבל יחס אוהד שכזה בתחנת הדלק בצד הכביש. עצרתי לרגיעה לאכול את הארוחה הקבועה ושאלתי אם אפשר לשבת בפינה המוצלת. לא רק שנענתי בחיוב רחב אלה גם הדלקן החל לי תה וגם צלחת ענבים מפנקת ישר לשולחן. סיכמתי את היום בחיוך רחב כאשר הגעתי למלונית בשדרה הראשית בעיר אקסאריי וגם שם הציעו לי בנדיבות תה שחור בסלון העישון.
היום הגדול הגיע. ניתבתי את דרכי בטורקיה בדיוק למקום שכיוונתי להגיע היום. קאפאדוקיה שמחוז נבשיר. זהו עמק ענק עם קניוני הרים ומרכז הענין הם אלה גבעות בצורת פטריה שבוקעות מן האדמה אחד על יד השני וחצובים בהם צורות מעניינות וייחודיות לאזור. בנוסף האזור מוקף בעשרות כדורים פורחים בעלייתה של השמש והמחזה מופלא. קאפאדוקיה זה אוצר טבע ייחודי שמגיעים לראותו תיירים מכל העולם למרות שאין הרבה תיירים בטורקיה באזורים פחות מעניינים בכאלה שאני נאלץ לעבור. ההתרגשות כבר להגיע למקום האיצה בי וויתרתי על עוד יום מנוחה שהרגשתי שהגוף שלי מבקש. וכך עם כאבי בטן קלים וצינון מעצבן, יצאתי לדרך במטרה להגיע מוקדם ולקחת יומיים מנוחה. ידעתי שהדרך מלווה בעליות אבל לא הייתי נרגש מהן יתר על המידה. הדרך התחילה בעלייה גדולה והרכיבה זרמה בקלילות, אלה שאז במעלה הגבעה, דגלי טורקיה לא בישרו על רוח טובה. ואלה נשבו לכיוון הר חאסן הגדול והבולט. כאילו באמת יש לו אישיות שרואים אותו מכל זוית. קלטתי שאני מאיט קצב למהירות של 10 קמ"ש בשעה והדרך התקדמה בכבדות ובאיטיות אודות לרוח הרעה. אם לא היו תנועת המשאיות מאחורי בנתיב שללא השוליים הראויים, אולי אז חוקי המשחק היו משתנים והייתי יכול להתמודד עם הרוח פנים מול פנים. נשפתי אוויר ונרגזתי על המצב. מעצבן היה לחשוב שגארום - קאפדוקיה נמצאת במרחק 80 קילומטרים ממני ולהגיע אליה היה נראה במרחק 8 שעות רכיבה. הקצב נשאר תקוע אך בבת אחת השתחרר והרוח נרגעה לאחר חצי דרך. החצי השני היה יותר קליל ואכלתי ארוחת סנדוויץ בפארק בעיר נושיר. הכל היה נראה אופטימי חוץ מגירגור חזק בבטן ובשורות לא טובות ממנה. חיפשתי שירותים אורבניים באופן נחוש וחסר רחמים. תחנת דלק הצילה לי את ה***. ולאחר טיול מרגיע בסופר מרקט לרגיעת המצב, חזרתי לעינינים והמשכתי 10 קילומטרים אחרונים לגארום. עלייה שלאחריה משום מקום נפתח לו תסריט נופי חדש ומולי קניון ענק של אוצרות טבע. נפעמתי מהשינוי הקיצוני הזה באווירה וכאילו היה נראה שאני נמצא במקום אחר בכדור הארץ. באמת המקום נראה כמו מושבה לחיזרים. הגעתי לקמפינג קסום בפאתי העיר על הגבעה והנוף היה מתנה אחרי היום הטעון. הכרתי מקומיים נפלאים ויצא לנו לדבר לא מעט על החיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה