ההסתגלות שקולה למחשבה. מחשבה שקולה למציאות. וכיצד לשנות את תצורת המחשבה ליסודה המאוזן?
להטות את המראה של איך שדברים משתקפים.
וגם לקבל באהבה את מה שהיקום מעניק לך.
הצטמצמנו לחבורה של שלוש, לאחר שייאש נסע לדלהיי. נשארנו אני, דניאל וחברתו לטיול ניאיי.
לאחר שניצלנו כל פינה בקאסול, רוב זמננו ביחד הסתכמו במרפסת בגסט האוס.
המוזיקה מעפפת את העשן שמתפזר סביבינו.
שום דבר אינו קסום בקאסול, אמרתי. דניאל הוסיף, "מקום שאינו קסום מוקף באנשים קסומים".
ואנשים מוקסמים בעשן קסום.
אותו קסם שפותח את השער מן החלום למציאות.
מצייר מציאות על קיר העץ בחדרי בזמן שאני מנסה להירדם.
איך שדברים נראים אחרת מבעד לעשן. אני משוכנע. קם בבוקר למנוחה הרגילה. מכין ארוחה על פרוסת לחם ואולי ביצה. היום מתארך עד לצהריי היום, כאשר השמש הלוהטת מתפזרת על המרפסת, ואז אני נכנע לצד השני לבית בסמוך אלי, היכן שדניאל וניאיי מתגוררים.
אנחנו יושבים כמו נערי גבעות. משקיפים מן המרפסת על המתרחש סביב.
נפרדתי בתחילת השבוע מדני ומניאיי בזמן שאני מנופף לשלום לכיוון המרפסת בה הם ישבו והשקיפו על המתרחש. עלתה בי חרטה וקצת חרדה מפני לעזוב מקום שהיה לי בית לשבועיים. שבועיים שביליתי בלא לעשות כמעט דבר, בו הזמן התקדם בקצב שלו.
אין בי מחשבות על הדרך שהייתה. החוויות נצרבו בתודעה ותו לא. הדרך מקאסול לדרהמסלה נמתחה על פני שלושה ימי רכיבה. ירדתי מקאסול מאותה הדרך. כמעט שלא זהיתי את הנוף שחזר על עצמו והודהמתי מקסמיו. בגובה 1000 מטרים עברתי דרך הכפר בונטר. העומס שהציף את המקום היה נראה מאיים. בכפר הבא קיבלתי החלטה סופית לפנות לדרך ההרים המקוצרת. הטיפוס התחיל בגשם אך התייבשתי במהרה. הרכיבה בתוך הענן תרמה למהלך הטיפוס להיות סימפטי. אלה שלאחר הירידה, נגזר עלי לטפס עלייה ממושכת בשיפוע של 17 אחוז.
כמה שהתהרהרתי על הרכיבה בדרך ההרים... המחשבות הגשימו את עצמן בדיוק כפי שדיימנתי. טיפוס סזיפי ומתמשך על הר בגובה 2100 מטרים. כך שרק ביום הרכיבה הראשון העליות הסתכמו ב 1400 מטרים בטיפוס מצטבר.
הקול הפנימי של האני נתמך על ידי הידהודו של מלך השיפוט העצמי המרחם. אני חושב על כמה אני סובל באותו הרגע כשאני מביט מפוזצית העמידה בפידול זיגזגי, אל עבר אופק ההרים הבלתי נגמרים. מתחתיי עמק רחב היקף ומפואר בבלוקים של יחידות בתים ונחלי מיים. פניתי פנייה ימינה בהיסוס לקראת שקיעה. הדרך הובילה בכפרים מבודדים. התחברתי לכביש המהיר בסוף הדרך כאשר כבר השמש הייתה מאחורי. האזור פחות מתוייר והתקשתי למצוא מקום לישון. נופפתי לשלום לאישה שעמדה במרפסת ביתה. להפתעתי המשפחה הזמינה אותי פנימה ואירחה אותי בכוס צ'אי מסהלה ועוגיות מתוקות. אחרי שנשמתי לרווחה, אחד מבני הבית ליווה אותי באופנוע שלו אל מוטל דרכים קרוב.
קמתי לבוקר שמשי. ציפיתי ליום רכיבה קליל ביחס לאתמול. השעה כבר הייתה מאוחרת כיוון שקמתי לאיטי. רכבתי מייד אחרי שסיימתי לאכול את הג'אפטי חביתה. הדרך הובילה במגמת עלייה קבועה, העוקבת אחר צלעו של ההר, ועוקפת גבעה, גבעה. החום נעשה כבד. רכבתי בקצב קלוש בעליות מכבידות, מביט אל נוף טרופי ירוק מגובה רב. בסוף העליות, הירידות החלו וכמובן היו תלולות וקצרות. לא נשאר מקום לנוח וכבר התחלתי לטפס שוב עליות רציפות אל עבר העיר פלמפור. כמה קילומטרים קודם לעיר, עברתי על פני חגיגות של אנשי המקום. המוזיקה המסורתית בקעה מחנות פתוחה על כביש הדרך, בה ישבו הודים במעגל סביב פסלון חייה מוזהב, עטור בתכשיטים ובצבעים. צוהלים לכבוד חגיגה שלא הייתה ברורה לי. המקומיים כיבדו אותי בתבשיל חלב קר ומשם הייתי חייב להמשיך לטפס.
הגעתי לפלמפור מותש. בהגעתי לחפש מלון, הופתעתי לגלות שהמחירים היו גבוהים מן הרגיל. לאחר ייאוש הלכתי לאכול פיצה. לבסוף השתכנעתי להתפנק במלון נחמד. בעל המלון התרשם מבואי. ישבנו יחדיו על צ'אי בלובי הראשי, ושוחננו עמוקות על הודו ועל ישראל.
הגיע יום הרכיבה האחרון למסע. תחושת התרגשות מעורבת עצב ושמחה הציפה אותי. גאווה והכרת תודה. הגעתי לדרהמסלה לאחר רכיבה קצרה. מסתכל מעלה אל הבתים הגבוהים שבראש ההר ונדהם מן המחשבה שאצטרך לטפס לכפר האחרון, דרמקוט. נשארו עשרה קילומטרים אחרונים. עשרה קילומטרים שהוציאו ממני כל תמצית אנרגיה ממוחזרת. ליבי פעם בכבדות. פניי היו מכוסות זיעה מן הלחות הכבדה של להיות בתוך ענן. גופי היה רכון קדימה בתנוחת עמידה, בנסיון להישאר יציב על האופניים במהירות אפסית, על גבי הדרך התלולה שהובילה למקלוד ג'ן. בירתו של הדלאי לאמה. נזירים בלבוש בודהיסטי עשו את דרכם בהליכה רגועה. אנשי המקום ליוו אותי והסבירו פנים בפעמים בהם נשברתי וירדתי מהאופניים. בדרמקוט עצמה בחרתי להמשיך להעלות לחלקה העליון והיותר שקט. האפר דרמקוט. הכפר רועש למדי מהמולת הישראלים שפוקדים את ההרים.
הסתדר המזל והשתכנתי בגסט האוס על צלע ההר הפונה לנוף העמק, אצל אנשים חמודים וחיכניים מאוד.
השמיים ערפליים. בתוך ענן. נסחף בזרמם של אנשי ההרים. התקופה נסחפת בזרם איטי ונוגע. החיבור אל עצמי נמצא דווקא בחיבור עם אנשים. הלבד מוציא אותי מהאני. הבהייה בהרים מנתקת את המחשבות הטורדניות.
הכרתי זוג חברות ישראליות ששכנו דלת לידי. המרפסת המשותפת הפגישה אותנו בהידוק טבעי. האופניים שחנו על יד, תפסו את עיניהם של הבחורות, והשיח גלש לטיולים ולהרפתקאות. דבר שהחזיר אותי בהרהורים אחורה אל אותם חוויות צרובות בתת המודע. נראה הדבר שהמסע שעברתי בלאדק היה כלא היה. הדימויים נצרבו כתמונות. רגעים אחדים הם אלו שנצרבו כסרט נע. אותו סרט שמעורר אותי לחיות את העבר. הכפר דרמקוט השוכן בקצה העליון של העמק, מאפשר לזכך את הרצון לתקן את הגישה השיפוטית של הנפש. הביקורת העצמית נתמכת לצד הקבלה של הדבר.
הירוק עז פוקח את העיניים ואת החושים לרמת רגישות אחרת. הצבעים, הקולות והריחות סביב, מקנים הרגשה של חופש לחיפוש עצמי. מבחוץ פנימה, ומבפנים החוצה. כלפי אותם אנשים שהחופש גלום בתוכם וכאלה המחפשים אותו.
הגאסט האוס הפגיש את החופש של כולנו. זוג הישראליות בנות גילי, טל ואוש. ומתן וגילי שהגיעו לבקר את הבנות. כולנו כאן במטרה משותפת. לנשום את הרגע ולהוריד עוגן על הקרקע. כזה המאפשר לדעת על איזו אדמה אתה נמצא בשלב בחייך. על אדמה טובענית, על אדמה סוחפת, או על אדמה קשה ויציבה. המקום יוכיח לך להסתכל על המציאות בעיניים. לקבל אותה, ולהבין אותה.
החלטנו לצאת קצת משגרת ההתבוננות הזו. אני אוש וגילי, יצאנו לטרק קצר שהוביל למפל המיים במרחק שני קילומטרים במעלה ההר מעל דרמקוט. הדרך התחילה בהליכה רגועה. עם הנוף הפרוס מעלה, הדרך התחלפה בכניסה אל תוך הג'ונגל ההררי, וההליכה נעשתה טכנית ומאתגרת בטיפוס תלול על אבנים גדולות שחסמו את הגישה למעלה המפל. אוש חברה לבחור הודי מקומי שליווה אותה בהמשך הטרק לאגם נסתר. אני וגילי הצטרפנו לישיבה של מספר הודים שהתארגנו על מנת עוף ברוטב קארי.
עם רדת הערב, הלכנו ברגל בשביל היער אל העיר מקלוד גאן. ירדנו על אבנים חלקלקות בנסיון לא למעוד. צעירים הודים רבים פוקדים את היער ומחפשים פינה יפה לעשן או לשתות. קבלת הפנים אלינו נשארת בגישה סימפטית וחייכנית. השוק הטיבטי נגלה אלינו בכניסה לעיר. עברנו בין המולת האנשים בתוך השוק הארוך. נהרנו לכיוון מסעדה יפנית מומלצת, רעבים ותשושים. הבחירה הייתה מוצלחת. קיבלנו אוכל מגוון בטעמים חדשים, עם הרבה ירקות שנצרבו בטעמו של הטופו. דלת על יד המסעדה, הכניסה אותנו לחנות קטנה ועמוסה בתכשיטים ובטבעות. גילי נמשכה פנימה לחפש טבעת, ואני בעקבותיה. ישבנו בחנות שעה שלמה מול איש מקסים. האווירה זימנה אותי להתבונן בטבעות לגברים, וזו הפעם הראשונה בחיי בה התעניינתי. נמשכתי לטבעת מיוחדת במינה עם צורת האות ש'ין ורכשתי אותה. המוכר שאל אותי האם אני מעשן. עניתי שכן, ומייד הוא שלף מקטרת מאבן קריסטל שהכין במו ידיו. אני הופנתיי מייד. לאחר נסיון לעשן איתה בתוך החנות עם האיש, הבנתי את טעמה, וביקשתי לקנותה. המוכר קרא למקטרת ספייס שיפ. חללית חלל. כמה שאהבתי את התיאור שהייתי מוכן לקנות רק את המיתוג.
הימים עוברים לעיטם עם חבריי המתגלגלים. הרבה דברים קורים בפעם הראשונה מאז שאני בהודו. שיעור יוגה עם מדריך הודי מסקרן, מפגש עם אנשים מיוחדים שמוכחים אותך לחייך לעברם בלי שום סיבה, שיחות נפש וקירבה לאחרים, ריחות וטמעים חדשים מהמטבח ההודי והטיבטי, בדים ופשמינות, והרבה צבעים נועזים.
החיים כאן בעלי טעם חזק שמוצאים כל אדישות מהנירוונה שלה.
כל ערב אני יורד לדרמקוט עצמה, ומפעים את ליבי בקצב המוזיקה המשתנה. הופעות בבמות פתוחות, סולויים וקאברים שמבצעים צעירים מקומיים וישראלים גם כן. חיי הלילה שופעים מדרמקוט העליונה ועד לבאגסו התחתונה. הקהילה הישראלית מפעימה את לב דרהמסלה, המקום בו אני מוכן להשאיר את האופניים לעת עתה ואם הייתה לי האפשרות, לזמן בלתי תלוי.
הזמן הדל שנשאר מטריד אותי בהשוואה בין כאן לבין שם. בין הווה לבין עתיד. בין דפוסי המחשבה השכלנתיים לבין הדפוסים המונצחים. בין הודו לבין ישראל. בין לפני המסע לבין אחרי. השינוי בהחלט קורה. וימשיך להתהוות בדרך ל.
הדרך ל... לאן תוביל אותי מכאן והלאה.
